ע״פ J. GREENLEAF WHITTIER.
בראשית קרא אלוה בכח: יהי אור!
ולקולו, מתהו, מחשך וקר,
הטבע הפרא נער בחדר,
ויקם לחיים, לתנועה וסדר.
ועמום היה עדן האור הזורח
על סוף גבוה וראש אגמון צומח,
על השנהב הענק או קוף היער,
ועל אדם שכמותם, הגס, הבער,.
ודור אחר דור, כגלי הים נערמו,
ויום אחר יום, ובני איש השתלמו,
והרוח, סוף סוף, ובכהים סימנים,
נתגלמה ונראתה בקליפות ואבנים.
בעלי פפירוס, מתמר הכף,
בחמר, מתכת, עור, גויל וקלף,
הטבע חותם הדעת, שארית אלֿ־מות,
עד שנגלו, האח! המכבש, הדפוס,
ונפשות מתות נחיו, ודעות חכמים
הקבורים ורקובים בשכבר הימים;
לשון מדברת ממקלט הנזירים,
נביאי קדם ינבאו ומשוררים – שירים.
הישנים בחשך, נעיר, נאירה,
ומלכי השכל, שנית נכתירה,
נזכירה נשכחות, נשמיע בקולות,
הגות ראשונים, חזיוני סיבילות.
ומתי שבא וסבא עודם הוגים דעים,
כולם חיים היום בארונות המלאים,
מת יעל הבמה לעיר כנורו,
מת יצייר ויחדש קלסתר פני דורו.
וכמו בפאַנטעאָן שישים התעוררו
מרדם אבנותם וחיו ונדברו;
צליל חיים נשמע מהיכל דומיה,
ושרי־רעיון מחכים לנו לתחיה.