רֵיחַ הַחשֶׁךְ, רֵיחַ רַגְלַיִם

יָצָא וּבָא

בֵּין כּוֹכָבִים וּבֵין הַמִּסְדְּרוֹן הַמִּנְהָרָה.

מִזְרָנִים, שַׂקֵּי שֵׁנָה, סְבִיבָם הִלּוֹת־

אֲנָחָה דַּקָּה – –

שֶׁקֶט. מִישֶׁהוּ בּוֹכֶה.

בֶּחָלָל – נְסִירָה.

רוֹעֶדֶת שְׁלוּלִית הַשֶּׁמֶן וּמִתְמַצָּה:

עַל נֵר הַזְּמַן מִתְלַחֲשִׁים קִירוֹת הַלֵּב

עַד כִּי עֲלָטָה – חִדְלַת רָצוֹן אוֹ זִכָּרוֹן –

תִּזְרַח.

אוֹ אוּלַי הָיָה זֶה צְחוֹק?

עַרְבֵי הַקַּיִץ הָאָרֹךְ, שֶׁהָיָה!

צִלְלֵי הַבְּרוֹשִׁים הַנְּסִיכִים; הַגּוּף

הַשּׁוֹחֶה מְפֹאָר בַּשָּׂדֶה, בְּפַאֲתֵי הָעִיר, שֶׁהָיְתָה!

אֶלֶף כֶּסֶף לָאַבִּיר שֶׁיַחֲזִיר אֶת הַזְּמַן

וְלוּ שָׁנָה אַחַת!

אֶחָד מִתְיַשֵּׁב.

רָצָה לְעַשֵּׁן

אוֹ מַשֶּׁהוּ.

יָשֵׁן גַּם אֱלֹהָיו שֶׁל הַדָּתִי.

מִישֶׁהוּ נֶעֱמָד:

נֶעֱמָד לוֹ;

לְתוֹךְ חוֹר שָׁחוֹר וָקַר…

וּדְמוּת שְׁקוּפָה כְּמַרְאֵה אָדָם

קָפְצָה מִכִּבְשָׁן

וְהֵקִימָה מְדִינָה.

וְשִׁרְבְּטָה אֶת הַפֶּתֶק

וְתוֹחֶבֶת לַכֹּתֶל

כִּי עַכְשָׁו תֵּבֵל נִרְדְּמָה

וְחוֹלֶמֶת חֲלוֹם.

שבעה־עשר בתמוז תשנ"ד