“בקרבת בית הבנק נתפש חלפן יהודי”– זה היה כל נוסח “הידיעה”, ועוד פירוש קצר, נופך מאת ה“קוריער”: יש תקווה כי יבערו משם את הבירזא של יושבי קרנות.
לפי חשבוני קיבל המודיע את שכרו 15–10 קופיקות בעד “מאמרו”, והוא שבע רצון. זו היא מערכת! משלמין טבין ותקילין…
מדוע נגע הדבר הזה עד לבי? המבלי אין אסונות נוראים מאלה נכתבים ונזכרים? אכן רוח הוא באנוש. יש אשר יתעורר רעיון האדם על דבר מה והוא לא ידע מדוע.
באחד מערבי החורף ראיתי בפעם הראשונה את האיש ההוא. פניו לא היו כפני סמל אבירים וכיוון צלמיהם, צלמי הוד, אשר יתארו סופרי חיזיון. גם תוכו גם ברו לא לקחו לב. הוא עטה מעיל ארוך ובית צוואר של עורות כבשים שחורים זר לו סביב ועל ראשו כובע מעוך אשר צבעו נהפך מרוב ימים לירקון. לפעמים נראה כבן ארבעים, לפעמים כבן חמישים ויותר. בעמדו שחוח ויגע, קפוא וקודר מני קרח היו פניו כפני זקן. ובשמעו פעם אחת קול קורא אליו באהבה: ר' הלל– הסב פניו ועיניו הבריקו משמחה וכמו חידש כנשר נעוריו בהיוודע לו כי יש פה איש אשר ידעהו בשם.
בשמעי קול דברים מאחורי היבטתי אליו גם אני, כי מי זה יביט על פני חלפן? אנשים כאלה מבוקר לערב יוכתו על רצפת הרחוב הנה והנה ועצרו בעד כל עובר ולחשו באזניו: היש לך שטרות לחליפין?– בעת אשר עברתי ברחוב מעטו העוברים והשבים, אך שני אנשים ראיתי מתהלכים אחרי והכרת פניהם ובגדיהם ענתה בהם כי הם סוחרים שבאו מעיר קטנה, ואחד מהם קרא את החלפן בשמו, וכעבור רגע, כאשר לא ענהו החלפן דבר, כונן אליו את אמריו שנית:
השלום לך ר' הלל, כמעט לא הכרתיך!
אך אני הכרתיך מהר, ר' שמואל – השיב החלפן בלחש, ועל פניו נראו אותות תימהון ומבוכה ושמחה גם יחד. מדוע לא התוודעת אלי כאשר הכרתני? מה מעשיך פה? הבין החלפנים תימנה? מי מילל לי לראותך בכך!
ר' הלל השיב דבריו בלאט, והסוחר מהעיר הקטנה המטיר עליו שאלות רבות: מתי באת הלום? מאז עזבת את עירנו אבדו עקבותיך. שמעתי אומרים שהסתפחת על הכהונה בבית מסחר, מני אז אבד חזון.
מבית המסחר גורשתי, ומאז באתי הלום, והודות לה' חסדו כי מצאתי מקור למחייתי. חלפן אנוכי.
ואשתך? ובניך? אשתי מתה…
את שתי המלים האלה הוציא החלפן מפיו בדממה דקה ובאנחה מסורתית, כמו חפץ לחדול לדבר עוד בדבר הזה. כרגע נאלמו שניהם דומיה, כי המלה מוות השליכה עליהם הס.
ויסב החלפן את פניו ויאמר להיפרד מעל מכירו.
אל נא תנוס – אמר הסוחר – עוד כשעה אחת פנויה לי, נתהלכה מעט וסיפרת לי את כל המוצאות אותך;
חלילה לעמוד כאן על מקום אחד. אסור…
אם כן נלך לשוח על יד הגן.
לא אוכל לסור מפה, כי עוד לא השתכרתי היום אף אגורה אחת.
האם לא אראה עוד את פניך? – שאל הסוחר וייפרד מעל החלפן.
ברגע ההוא עבר איש ברחוב וימהר אליו החלפן ויגש אליו וילחש באזניו: היש לך שטרות לחליפין? ויהדפהו האיש בנחת וישיבהו ריקם. אז ראיתי לאור המנורה את פני ר' הלל. עיניו קמו בחוריהן, ואותות פניו העידו בו כי הוא נושא דעו למרחוק, לימים טובים שכבר חלפו, לימי אשרו ומשושו.
מני אז ראיתי את החלפן לעתים קרובות. לרגל עניני נקריתי ברחובות ההן כמעט יום יום, ומדי עברתי לפניו ניגש אליו וישאלני: היש לי שטרות לחליפין? נפשי נכספה לבוא בדברים עם האיש האומלל ההוא, על כן לקחתי אתי לפעמים איזה שטרות אשכנז או אוסטריא לחליפין. בתיתי לו שטרות לחליפין היה מבקש אותי לחכות לו, והוא מיהר אל השולחני אשר בחנות הקרובה ויחלף שם את השטרות ויבא לי את תמורתם. בתחילה לא יכולתי להציל מפיו דבר על אודות קורותיו, אך ברבות הימים היינו לאנשים אחים.
הוא נולד בעיר…על ברכי הורים מיוחסים. אביו היה רב העיר, ויותר שהיה נכבד בתור רב, אהוב וחביב היה בגלל מעלות רוחו. הבן הזה היה יחידו ומחמדו, בו נפגשו כל סגולה וכשרון טוב, והגביר… הגדול בעשירי העיר שש כמוצא שלל רב ברצות הרב הנכבדות אשר דיברו בבנו לתת לו את בת העשיר, ואחרי מספר שנים מת חותנו, והעסקים הרבים נפלו חבל להלל. כל הימי אשר חי הגביר היה כל פה מלא
סיפורי נפלאות על כבוד עשרו ואוצרותיו, אך כמעט שסגר את עיניו וגלגל מסחרו עמד מלכת, קמו הנושים ויקיצו המזעזעים, ולוא היה הלל כאחד הסוחרים אזי “שם משטרו” על הנושים לתת להם משה ידם אחד לאחד ולהספיקם במועט, אך הוא לא מצא את ידיו ורגליו, גם לבו היה ישר ולא ידע רמייה ויחלק את ההון לכל הנושים בו עד בלי נשאר מאומה. עוד מעט התאושש, אך בראותו כי אין לו מעמד, ועד כה ועד כה מת עליו אביו, פנה נסע משם עם ביתו. חליפות רבות עברו עליו מאז בצוק העיתים, חליפות אשר לקחו את כל מחמדיו וגם את אשתו; גל אל גל הדפו עד אשר הוקא אל החוף הזה אשר בקרבת בית הבאנק. הוא ניסה לשרת במשמרת בית מסחר, אך גם בן חורין היה ולא יכול למלט משא משמרת, ומה יעשה איש כזה ולא יהיה לחלפן?
ואולם אין חלפן בלי פרוטה. והלל אנוס היה לשחר ולבקש את השולחני הקרח ועב הכרש היושב ממולו בחנות מבעד לשבכה נהדרה, להחליף לו ולפעמים גם להלוות מעט כסף. השולחני היה מביט בבוז על החלפן הזה ועושה לפעמים את רצונו, ועוזר השולחני, עלם מגוהץ מאד, היה גוער ומהתל בו.
אני מתהלך ברחובות ההן ובידי צרור שטרות מחוץ לארץ. שמחתי שהזמין המקרה לידי להמציא משכורת-מה לחלפן ואשים פני לרחוב ההוא. בבואי עד פינת הרחוב ראיתי נערה קטנה ממהרת ללכת וקרבה אל מיועדי החלפן. היא היתה לבושה אדרת קלה מאד לימי הקור והקרח אשר היו אז, וכפיה אשר אדמו מקור נשקפו מבתיהן הקצרים. כראות אותה החלפן מיהר לגשת אליה וָאָחֶש גם אני את צעדי לגשת ולשמוע את דבריהם, ואשמע את הקטנה אומרת לאביה בקול בוכים: “הקדחת גברה; יענקיל חדל להכירני וכל פניו עלו אבעבועות קטנות ואדומות”.
לכי וקראי לרופא – אמר החלפן, וכרגע זכר כי כסף אין בידו ויעצור במלים.
ברגע ההוא ניגשתי אליו ואומר: ידידי, אולי אוכל להושיע לך במעט? והחלפן זקף את קומתו הכפופה וילטוש אלי את עיניו. ראיתי כי הוא חפץ לומר: לא אביון אנוכי, אך הוא זכר כרגע את מצבו וימתק את תשובתו ויאמר: תשואות חן לאדוני, לא אוכל לקבל ממך נדבה.
ואני לא אתן לך נדבה. הנה נא לי שטרות כסף מחוץ לארץ, החליפם וקבל שכר.
ויקח את השטרות מידי ויבוא אל החנות אשר ממולו ואלך גם אני אחריו שלא במתכוון.
עמוד! עמוד! העיוור אתה ולא תראה כי טרוד אני כעת?
נשאתי את עיני לראות אל מי נקראה הקריאה וארא לפני את הפרחח אשר בחנות השולחני מתגולל ומתנפל על החלפן.
העיוור אתה ולא תראה כי אדונים מחכים פה וידי מלאות עבודה ואיך נועזת להידחק ביניהם בבגדיך הסרוחים? שובה לרחוב פרנצישקאנסקא כי שם מקומך – הוסיף הפרחח לקרוא, ומבטאו ונגינתו לא רק העידו אך צווחו ככרוכיא כי גם הוא מרחוב פרנצישקאנסקא בא.
על פניו היתה שפוכה רוח העזות המיוחדת, שהגויים קוראים אותה “עזות של יהודים” שאין למצוא את עקבותיה ביו היהודים אשר בגיטו כי אם בין פליטי היהודים, בין הקופים שבהם, בין המסתתרים והקופצים בראש,בין השחצנים המגוהצים, בין הטווסים המתהדרים,
שאין להם חן טבעי, יופי טבעי, חן של ענווה ופשטות, כי אם התייפות, ולא רגש כבוד והכרת נפש, אלא משחו היפך העבדות והזחילה – החוצפה כמי שנפלו לו נכסים בהיסח הדעת ואינו יודע מה לעשות בהם, כמי שהיה עבד ועתה ניתנה לו נשיאות. וה“סובייקט” הזה היה מן הנאורים, לאמור: הוא היה לבוש בגדים קצרים ומיופים מאד, גם כן בלי חן,בלי פשטות, אך בהתהדרות, ממין הנקרא בפי הפולאנים בחקותם את לשון היהודים grojseszyk. הוא התייצב לנוכח החלפן כמו אמר לרמסו ולבטלו בעצמת גאונו ורום עיניו. מי אתה ומה אתה.
נשאתי את עיני אל ר' הלל. לבנת מוות ואגלי יזע על פניו. שפתיו היו לחוצות ומהודקות בכח, כמו עצר בשארית אונו בעד המלים המתפרצות לצאת מפתחי פיו.
– סלח לי אדוני, לא ראיתי…
הוא השמיע את בקשת הסליחה הזאת כמי שכפאו שד. קולו רעד וכמעט שנשמע.
המענה הרך לא השיב את חמת קוף הרחוב פרנצישקאנסקא המתנפל על איש הרחוב פרנצישקאנסקא.
איך תאמר לא ראיתי – והוא חיקה את מבטאו ומן החיקוי היה ניכר כי גם לשונו לשון עלגים – הלא עינים לך לראות!
ועל כן אבקש את סליחתך, שא נא לי!
ראיתי כי מעיני החלפן לפידים הלכו, אך הפרחח המתנשא לא שקט ויוסף לקרוא בקול:
דום! מה לי ולסליחה! אנכי אתן צו לשימך במשמר אם תוסיף להלאות אנשים עוברים ושבים ברחוב. כמוך כבר הוגו רבים מחבריך מן המסילה.
אז ראיתי כי פני החלפן אדמו מאד ובמהרה ישובו חוורו וישובו וייאדמו ויפן ויצא וישב לי את כספי, וכאשר שאלתיו מדוע אינו רוצה ללכת את שולחני אחר, ענני כי השולחני האחרון הזה, אשר עוזרו גירשהו, הוא האחד להחליף לו את השטרות בדיוק מכוון אל השער, למען יוכל להשתכר מעט שכר הליכה, כי האחרים מחליפים לו כמו לכל איש זולתו ואינם מניחים לו פרוטה להשתכר.
אל עבר פני נשבה רוח קרה ורצי שלג. עוד הפעם ראיתי את הילדה ואת כפיה הערומות והאדומות. בתי היד הם קצרים יותר מדי. הרוח הקרה אשר נשבה פתאום על אם הדרך, במפגש כמה רחובות, חדרה אל בתי היד הקצרים ותצנף את כל הגוף הקטן הזה. דימיתי כי רואה אני מרחוק את יענקיל ועל פניו אבעבועות קטנות ואדומות. אין אם בבית – זכרתי. ואחרי הרגע עף רעיון במוחי: אבל האיש הזה מבטא את המילה “ראיתי” ( WIZALEM ) לא כהלכה, כותבים עליו מהתלות בכתבי העתים בספרים ובחזיונות צחוק שהוא מבטא, רבונו של עולם, “ראיתי”. גם המשרת הבזוי ההוא, שכל ארחו ורבעו לא עוררו בי כעס, כי אם רגש גיעול ושאט נפש, עד כי זיהמתיו גם להכות על ראשו בקצה נעלי, גם המשרת ההוא לועג לו…זה הלל הוא בער-מאדם, “חָשוּך”, ואלה הם עוטים אור כשלמה… הם פקחים והוא שוטה…למה הוא לובש את בגדיו הארוכים ולמה הוא חובש לראשו כובע נמוך ומעוך…ואחרי רגע הבריק רעיון אחר: ואיזה רשות יש לי לצוות על איך ילבש ומה הכובע אשר יחבוש לראשו… בשם החופש?… וגם הוא חפץ להיות חפשי לנפשו ובעיניו טוב הדבר כן… ובעיקר, מה יהיה אם תבנית בגדו וכובעו תשונה?… ואם הוא לא יבטא “ראיתי”– כי “ראיתי”– כך… הפילוסוף שבי נוקב ויורד עד התהום ואיננו יכול למצוא בזה את סוד ההשכלה, אך הבלשן והמדקדק שבי אומר לי: אבל יפה ומדוקדק יותר לבטא כך, ואיש הקהל, ואיש הרבים, הפובליציסט שבי מוסיף ולוחש לי דברים רבים, מאמר ראשי שלם. יש – יאמר לי המלאך הזה – קשר ויחס בין עניותו של החלפן הזה ובין חינוכו. בחברה מסודרת, במדינה שיש בה נימוסים, אין מקום לחלפנים כאלה. המשרת הוא דבר אחר – אבל בעיקר העניין, אין שומרי הסדרים יכולים לתת רשות לחלפנים כאלה לטייל. מה הוא זה? לשולחני אין לו הון, אומנות לא למד. הוא אחד מחללי החינוך, אחד מרבבות…
ועוד פעם אני נושא את עיני אל החלפן ואל בתו הילדה אשר ממולו. היא מחכה עוד והוא נשען על קיר בית.
ניגשתי אליו ואפצר בו לקבל מלווה מידי. עוד הפעם אדמו פניו. לא אוכל לקבל מלווה מיד איש לא ידעתיו, וגם לא אדע אם אוכל להשיב לך.
אבל הילד החולה בבית, וגם הילדה העומדת פה תחלה מקור!
“לא, לא אקבל נדבות. אין אתה מכירי. אין אני אחד מאלה האביונים, כמו שאתה חושב. ברוך השם, עוד אתן לי עצה”. לולא אותו ה“יונגאטש” יכולתי למצוא כלכלתי. הראית את התנפל עלי? ומה עשיתי לו? “עוד אתן לי עצה”.
נדחקתי– קרא– אבל לא נדחקתי כלל ולא נגעתי לרעה באדונים שעמדו שם… אדונים! כולם אדונים. ממש רשע, לא יוכל לסבול כי ישתכר יהודי איזה פרוטות… כן, הקדחת גברה, יענקיל לא יכיר עוד; על פניו– אמרו– אבעבועות אדומות, ה' יודע…
בריינדיל! קרא אל הקטנה, נלך הביתה.
כה עזבני וילך.
וביום המחרת קראתי בעיתון את הבשורה ההיא… החלפן בקרבת רחוב… וגם את הפירוש לבשורה ההיא.