גם השנה. כבכל השנים, הכריזה הקרן הקיימת בכ' תמוז על יום “סרט” לנטיעת יערות, שמונה מאות זוגות ילדים, תלמידי בתי הספר, מכל חוגי הישוב פשטו בתל אביב ותבעו מכל עובר ושב את חובו לקוּפסה. השנה רבו ילדים מכל השנים שעברו. מבוגרים כמעט לא נראו. הם, הילדים, לקחו עליהם למלא את אשר עקרו ידים זרות.
ראיתי אותם בכל פינות העיר – ילדי בית החינוך של העובדים, ילדים במדי צופים, ילדים מבתי הספר של מזרחי. הסתובבו, ביקשו פרוטות ליער של הקרן הקיימת לישראל. ואם זרק אחד מטבע לבנה, היו פני המאספים נוהרים, ואם זרק שתי מטבעות לבנות – היתה השמחה מלאה.
שאלתי זוג אחד: ומה, ילדים. יש רוב נותנים או מיעוט? ענו לי: רוב נותנים. אך יש אומרים “אין לי כסף”, וצר לנו, עליו, אפשר הוא מחוסר עבודה. לו היה לנו מיל היינו מוכנים לשלם בעדו ולתת לו סרט, אבל נקרה לנו גם יהודי שאמר: “לכו. אין אני נותן לקרן הקיימת לישראל”. אתה שומע? יהודי לא רוצה לנטוע עצים בארץ ישראל.
ובפני הדוברים היתה ארשת של עלבון וכאב.
עוד יש אנשים בארץ ישראל הגורמים צער כזה לילדי ישראל.
תרצ"ח.