את אבא כהן וגדודיו, את אפרים קרסנר ועוזריו, רואה אני תמיד בכל דליקה. תאונה או מפולת. שמם ייקרא “מכבי־אש”, אך למעשה משמשים הם בכל עבודת הצלה במקרי־אסון בעיר, והשם מצילי העיר יאה להם.
ואולם, מי דואג להם, מי יציל אותם? בעברי באלה הימים בשדרות רוטשילד, ליד התחנה הראשית של מכבי־אש, נתחלחלתי. מוסד זה, הנועד למלא תפקיד רב־ערך בימי שלום ושקט, ועוד יותר בימי־חירום ומתיחות אלה, נמצא בצריף עץ רעוע, ישן נושן, צר מהכיל את כל הכבודה, ומכונות הכיבוּי הנועדות לתפקידי הצלה ממדרגה ראשונה, עומדות בחוץ, גלוּיות לכל עין רעה צופיה ממעל ומסביב.
היתכן? היתכן, שמוסד זה העלול להתלקח מכל פגיעה קלה שבקלות – יהיה נתון בסכנה. והאמנם מובטח הוא מפני מחבלים שונים? ובימים אלה, של הקמת מקלטים ומפלטים, איך יתכן כי נפקיר את הממונים על העזרה וההצלה. איך תתכן קלוּת־דעת שכזאת?
בית למכבי־אש! – זהו צו השעה הדחוף ביותר. מקלט בטוח לכלי־הציוד והמכשירים ומוסך מחוסן למכונות היקרות. אַל דיחוּי! קרבו אל המלאכה. לבנה ללבנה. ויוקם הבית. בית המגן.
אזרחים ואבות העיר. הצילו את המצילים!
תש"ה.