נתגלגלה לידי חוברת “השומר הצעיר” ובה רשימה על הלשכה המשותפת במגדיאל כתובה בידי א. כהן. אמרתי בלבי: הרי זה בחור העובד במקום ומכיר את הדברים מבפנים, עומד פנים אל פנים עם הציבור וחייב לשאת באחריות לכל מלה ומלה שהוא משמיע כלפי חוץ – כדאי איפוא לקרוא מה בפיו.

והנה לעצם הדעה המובעת ברשימה ביחס ללשכה משותפת לא אבוא בויכוח, כבר טיפלו בדבר רבים ושלמים. אולם עובדה אחת שבה תמך כהן את יתדותיו עוררתני לתשובה. הוא עושה שם פרסום נאה לנותני העבודה במגדיאל שאינם משלמים את המס המקביל לקופת־חולים כאשר הותנה בחוזה. הפרסום הזה עשה את שלו, כדרכו: כי בבואי לרעננה לגבות את המס הזה הראו לי אחדים שחור על גבי לבן: אם המגדיאלים אינם משלמים למה נשלם אנחנו, מה הם יש להם חוזה ואינם מקיימים אף אנחנו כן.

הרי שיש בפרסום זה לא רק משאלת האמת ההיסטורית אלא ענין שיש בו נזק ציבורי ומוסרי. על כן עלי להודיע:

א. אנשי מגדיאל יודעים היטב את פירושה של המלה “מס מקביל” והם טוענים – ואולי הצדק אתם – אם הפועל שלנו איננו משלם את ה"מס" מדוע נשלם אנחנו את “המקביל”. ואני חושב שא. כהן יודע כמה מעובדי מגדיאל אינם חברים לקופ"ח.

ב. ואף על פי כן הנה לפני רשימת המס המקביל במגדיאל לחדשי החורף בעונת חוסר העבודה ובה 29 משלמי מס. במגדיאל יש רק אחד, שאינו רוצה לשלם. וא. כהן יודע שהלשכה המשותפת תמצא דרך להביאו לידי תשלום.

לשוא נחפז כהן להפיץ דברים אשר לא כנים ולא שאל תחילה; ולשוא התנחמו אכרי רעננה שהמגדיאלים פסקו לשלם. כל המתחייב – שלם ישלם.

תרצ"ד.