לא בכל יום יש לי נחת־רוח כזאת.
הלכתי לקבוצת שילר ליד רחובות המושבה. לראות את בית החינוך: ראיתי ונהניתי.
11 דונם של הק"ק נמסרו לבית־החינוך, שהוקם בשנת תרצ"ד. אז התחנכו בו 65 ילדים. והנה עברה רק שנה – ומספר הילדים בו: 175.
85 אחוז מהם – ילדי פועלים מרחובות והסביבה. ילדים מגיל שלאחר הגן עד הכיתה השביעית. 10 עובדים (מורים, מחנכים וכו') בבית־החינוך. תקציב השנה הנוכחית: 1,405 לא"י.
הילדים מקבלים אוכל פעמים ביום: ארוחת־בוקר וצהרים. האוכל מוגש על־ידי תורנים. ואצל אלה הקטנים יש כבר רגש של “שמור לי ואשמור לך”. הנה ניגש ילד בן 6, שהוא תורן היום, ופונה לשני ילדים אחרים בזו הלשון: “אם תאכלו היום טוב. אוכל גם אני טוב ביום תורנותכם”.
ביקרתי בכיתות בשעות הלימוד והציור והמלאכה. ראיתי ילדים חרוצים וגם נרפים במקצת. כנהוג, בעולם. אבל דבר אחד מצאתי בבית־חינוך זה, אשר לא בכל בית־ספר מצאתיו: נימוס!
לברכתי “שלום” משיבים הילדים “שלום”; משיבים תשובות לשאלות וכשאמרתי בשעת צהרים לילד: “בתיאבון!” – שמעתי תשובה: “תודה, יש לי תיאבון!”
ברוכים יהיו מיסדי בית־הספר הזה ועובדיו. וברוך יהיה בני שציית לבקשתי והוא שולח את בניו הקטנים יום־יום מנס־ציונה לבית־החינוך אשר בקבוצת שילר מערבית־דרומית לרחובות.
תרצ"ה.