דבר אחד קראתי ודבר אחד ראיתי.

באותיות קטנות ב"דבר" 2685 קראתי, כי משפחות עובדים בשכונת הפועלים א' בתל־אביב אספו לבתיהן ילדי יהודים מפליטי גרמניה. בלי תעמולה ובלי הצהרה. כך, פשוט, מתוך רגש אנושי ולאומי. כך הוחלט באסיפת אמהות עובדות ובאסיפת ועדת העליה אשר ליד מפלגת פועלי א"י. הוחלט והוצא לפועל.

ובעיני ראיתי:

מאות, מאות ממש, נהרו לבית הועד הפועל של ההסתדרות לחדר 9 והביאו את תרומתם בלב יפה ובעין יפה לעזרת גבורי אוסטריה ומשפחותיהם.

בדמע גיל מצאתי את עצמי בתור ארוך ב־8 בבוקר ליד דלת החדר

1. אמרתי: אהיה ראשון למילוי חובת־אחים, והנה קידמוּני אחרים. ושוב: לפני כל כרוז ותעמולה. מאליהם הדברים מובנים לפועל הזה אשר השאננים בציון מעלילים עליו את אשר מעלילים.

תרצ"ה