באלה הימים, לאחר העצרת, יושב הייתי בבית מכּר וידיד ומשיח את הלב על עניני־דיומא, יוקר, תוספת־יוקר, גיוּס, תוספת גיוס וכדומה. בעצם השיחה נכנס בחור, בחור כהלכה, בחור חמד. הציג עצמו לפנינו והתנצל כי אין לו פנאי לשהות עמנו ולשוחח, ותוך כדי כך פנה לבת הבוגרת אשר בבית. “שרה – אמר – באתי להפרד ממך, בעוד שעה קלה נוסע אני לסרפנד!”.
“ככה! – קראה שרה בהשתוממות וקפצה על צוארו לחבקו – אני מאחלת לך הצלחה, בחורי, תהיה חייל טוב ובשובך נבנה את ביתנו. אחכה לך ואצפה לך. אני שלך ואתה תהיה שלי”.
והוא נפרד מבני הבית בנשיקות חמות. ואף אני נשקתיו ובלבי אמרתי:
אַל תהי ברכת כלה קלה בעיניך!
תש"ב.