1. סינתזה של הדגם השקספירי עם מרכיבים מאוחרים יותר מתוך סונטות, שנכתבו במאה זו, מתוך זיקה אחורנית. דגם זה נועד לשמש, בין־השאר, מעין חידון ספרותי לזיהוי גנים הוריים, שהועלמו במתכוון.

2. נכתב בבית־קפה, כדי להדגים את הטכניקה לחבורת־סופרים, בעלת מִגוון מעיק של תפישות מיושנות בתחום העשיה הטכסטואלית. זהו דגם אלזמני במתכוון, אשר עושה שימוש בתפאורות ובאביזרים ארכאיים למטרה אקטואלית תמיד: התאבדות מסוגננת.

3. פארודיה על לאה גולדברג, כנקודת־מוצא, ולמעשה פיתוח נוסף של אפשרויות גולדברגיות, כנקודת־סיום.

4. כנ"ל, אף־כי סונטה זו דינאמית הרבה יותר מהדגמים הגולדברגיים הניידים ביותר.

5. כנ"ל, אגב סטיה לעבר דגמים נוספים.

6. כאן מתחזקת שוב הנעימה הפארודית, ומעורבותו הרפרטוארית והסגנונית של הכותב גוברת, תוך־כדי הסטת הדגם לעבר סינתזה של 5 ו־6 עם מרכיבים שמחוץ לכל מושאי הפארודיה.

7. הפארודיה על יהודה עמיחי בולטת, אבל הרצף בורח מהרפרטואר העמיחיי בשני הבתים האחרונים. האירוע בשורה האחרונה עלול לעורר תמיהות לוגיות ( איך הגיע צווארו, נמוך־המפלס, של הדוד הגווע אל צווארה, גבה־המפלס – מצב־ישיבה, כנראה – של הדודה), אבל הצדק הפיוטי הוא בעל הגיון משלו, בעוד שהסימטריזאציה של הגורל הצווארי היא חוב, שלא רק הכרחי לשלם אותו בהקשר זה, אלא נעים וחשוב לפורעו.

8. הכותרת החריגה מסגירה מיד את הדגם הרילקאי, שהוא מושאו העיקרי של הדיגום.

9. (א–ג). שלוש סונטות אלה מבטאות העמקה ניכרת במעורבות המדגם בדגם. בעוד הזיקה לאביזרי־האיפור הארכאיים נשמרת בהקפדה א ו־ב הן בפירוש סונטות כבדות־איפור), הרי הרפרטואר ורצף־הטיעונים משרתים כבר מערך־אינטרסים אחר.

ולבסוף: גם הפתיחה – וגם ההערות הנ"ל אינן תחליף לבדיקה מקיפה יותר של הביצועים הנ"ל. עיקר תכליתן לעודד קריאה־מתודרכת של הסונטות ולמנוע התייחסות שגרתית־מסורתית אליהן, כאל אירועים סונטיים כלשהם. בכל מקרה – אין אלה סונטות, שנכתבו לפי־תומן.