ברעננה מת, לא כמות כל אדם. כבונצ’י שווייג של י. ל. פרץ. כרע תחת נטל העבודה.

12 שנים רצופות הלך אל הרפת לדעת את נפש בהמתו ולראות את חסרונה, והנה נכשל ונפל, נחבט בחזהו ובירכו, ואחרי יומיים מת.

הוא לא היה אחד הראשונים ברעננה, אלא ראשון בה. היה זה לפני 12 שנה, ואני בין הנשארים בגדוד ל"ט ומ'. מדי המלך וסימני קלעי המלך עלי, כשחנינו סמוך ללוד. ובסוף שנת 1920 (או התחלת 1921) הלכתי בלוית אחד ממתנדבי אמריקה לטייל למקום שעכשיו קוראים לו בשם השרון, ובימים ההם היה זה רק כפר־סבא הקטן ובית העלמין הגדול. אדמת עין־חי והאוהלים של כפר מל"ל. הלכנו ושוחחנו. אומר לי חברי: “בוא ונלך לאמריקה”. – “לאמריקה?” והוא הסביר לי, שכאן, בקרבת המקום הזה, קנתה האחוזה אדמה, ויש תכנית ליסד מושבה. לפי שעה קוראים למקום בשם “אמריקה”. הלכנו.

רק שני אנשים היו שם: בודניק ז"ל, ויבדל לחיים ארוכים וטובים מר י. י. שווארץ. אחד בקצה מזה בואכה מל"ל, והשני בקצה מזה בואכה הרצליה. אז נפגשתי לראשונה עם בודניק. ציוני מעשי היה, בלי שום “חכמות”. הוא ידע לצבור פרוטה לפרוטה אפילו בימי המלחמה, בשעה שרוב חברי האחוזה חדלו לשלם לבנק את הסכום 11 דולאר וחצי לשבוע, היה הוא עומד בהתחייבותו. ובהזדמנות הראשונה כשהיתה האפשרות לבוא לארץ ישראל, בא והתנחל. שאלתי: באיזה מקום תהיה המושבה? הראה לי במקלו הקטן: כאן, במקום הרענן הזה! וכך היה. המושבה הוקמה ובודניק המנוח נתן לה את השם. בלי רעש חי ובלי רעש מת. והמושבה והמוסדות שכחו לפרסם בעתונות את ההשתתפות בצער המשפחה בהלקח מהם חבר ראשון במושבה.

תרצ"ב.