“יאמר נא איש כדוד בדר, זה שעבד בשנים ההן בפתח־תקוה, מה היה זוננברג לועד הפועלים?” – ככה כותב יעקב רבינוביץ ב"מתוך הקפאון" (“דבר” מיום ו' שעבר). והרי במערכת “דבר” יושב איש היודע לספר יותר ממני על זוננברג. ב. כצנלסון היה אז אתנו בפתח־תקוה.

הנה פרטים אחדים, נוספים, קוים למזכרת.

אחד־העם בא למושבה מיד לאחר ענין “ברנר–הפועל־הצעיר”. א. ד. גורדון, זוננברג ועוד עומדים על יד הבית, שבו התאכסן האורח. קשה להכנס. נכנס – אומר זוננברג – ונשמיע לו, אשר עם לבנו. באנו לברכך, אולם לא נסתיר ממך את יחסנו לדבר הזה. כך וכך.

בא הרב חיים נחום מקושטא וזקני המושבה חששו לקבלו בדגל תכלת־לבן, ציוני. ואסתר ב. נושאת את הדגל וזוננברג מהלך על ידה להגן עליה. אברהם שפירא רוגז, אבל זוננברג מביט ישר ופוסק לו: “את ראשי אתן – והדגל לא”.

זוננברג היה חבר הועד המרכזי החקלאי הראשון שנבחר בועידה הראשונה בעין־גנים בשבועות תרע"א.

אם שולביץ היה החלוץ הראשון ללמוד את אריזת תפוחי הזהב, היה זוננברג הראשון ללמד את האריזה לעשרות פועלים עברים.

בראשית המלחמה הביא הוא לציבור הפועלים באסיפתם הכללית בפתח־תקוה את דבר אוסישקין: “אַל תרדו מצרימה”. בקול חזק ומצוה, בודאות שאין עמה כל ספק, פקד: “אַל תרדו מצרימה”. לא ירדנו.

פרטים, אשר אלה שהיו עדים להם, הם מצטרפים אצלם לתמונה.

22 שנה עבד האיש, קיים בגופו את טהרת העיקר של עבודה עצמית. 18 שעה ליום, והשאיר אחריו –

מה הרכוש שהשאיר אחריו א. זוננברג ב"נחלתו" בעין־גנים?.

תרפ"ו.