גדי גמר בלבו, יבוא ליל הסדר, יפתח הוא את הדלת לאליהו הנביא. הפעם לא יתן לאחיו עוזי לפתוח את הדלת, אף־על־פי שהוא קטון ממנו. לו, לגדי, יש הרבה שאלות לשאול את אליהו הנביא. שאלות, המתרוצצות במוחו ומטרידות אותו. זה חדשים אחדים שהוא מתכונן לאותו רגע גדול, בו יוכל לשוחח עם הסבא אליהו. הוא שמע רבות על סבא זה, שהוא יפה תואר ויפה מראה. הדרת פנים לו, עינים גדולות מאירות, מפיקות חכמה רבה. נודד הוא מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד יותן האות, והוא יבשר את בוא הגאולה השלמה. ומדוע לא ישוחח גדי עם אליהו הנביא, הסבא היקר והטוב האוהב כל כך ילדים, מחבקם ומנשקם על מצחיהם ואף מלטף בידיו את ראשיהם. היה זה לגדי חלום מתוק, שאם יתגשם, ולא יהיה אז כמוהו מאושר עלי־אדמות. על סודו זה שמר גדי ולא דיבר על כך עם שום איש. וביחוד הסתיר זאת מאחיו עוזי, כי ירא היה שמא יקדימו.

הגיע ליל־הסדר, ליל־הזוהר, בכל פינה בבית שררו אור וטוהר, המפות הלבנות הצחירו מרוב לובן. גביעי הכסף נוצצו, בקבוקי יין מובחר האדימו, הנברשות האירו יקרות. ריח הפרחים והירק שיכרו כבושם עדנם. ליד השולחן הסבה כל המשפחה. גדי נראה שקוע במחשבות, כולו הוזה. הוא היה דרוך ומתוח.

– מה לך, גדי? שאל האב, – מדוע פניך חיוורות, האינך מרגיש בטוב? הן ליל פסח לנו, ליל־הסדר, ומדוע אין שמחת־חרות על פניך?

גדי נבוך במקצת, אך במהרה התאושש והשיב:

– אין דבר, אבא, אני מרגיש בטוב. – ושוב שקע במחשבות. האב לא המשיך בשאלותיו, אלא עקב אחריו, כמתחקה על סוד מוזרותו של הילד בלילה זה.

מה רצה גדי לשאול מאליהו הנביא, איש לא ידע. הוא, גדי, רשם לו את כל השאלות על פיסת נייר, וחשוב חשב, שכדי שלא יתבלבל חלילה, הוא יקרא את שאלותיו מעל הנייר.

ומה הן השאלות שרשם גדי על הנייר, לבל ישכח אחת מהן? הלא אלו הן:

א. הגד לי, סבא אליהו הטוב, מדוע העיר העתיקה בה מקום בית־מקדשנו, נמצאת בידי זרים, מתי, מתי תהיה שלנו?

ב. מדוע, סבא אליהו, הכותל־המערבי עומד בודד ושוב אין אנו יכולים לגשת אליו, לשפוך שיח ולהרטיב אבניו הקדושות בדמעותינו? מדוע עוברים על ידו מחמרים עם חמוריהם טעוני זבל ואשפה?

ג. מדוע, סבא אליהו, קבר רחל אמנו עודנו עזוב, ועלי קירותיו מצוירים צלבי הקרס, ואין אנו יכולים להגיע אליו? אמא שלנו, רחל, שקולה ברמה נשמע, נהי בכי־תמרורים; היא מבכה על בניה וממאנת להנחם, עד מתי?

ד. מדוע, סבא אליהו, מערת־המכפלה, מקום קברי־האבות והאמהות שלנו, בידי זרים? למה אין לנו הזכות והיכולת לבוא לשפוך לבנו לפני אבותינו אברהם, יצחק ויעקב?

ועוד שאלות כאובות ומטרידות את גדי, הוא רצה לשאול מסבא אליהו.

כשהגיע אבי גדי ל"שפוך חמתך", אמר לעוזי שיפתח את הדלת. וראה זה פלא: גדי, שהנו ילד טוב ומקשיב לקול אביו, נהג הפעם שלא כדרכו, בקלות ובגמישות התפרץ מהשולחן ורץ אל הדלת ופתחה. בידים רועדות החזיק פיסת הנייר בידו, כולו דרוך ומתוח. עוזי התייפח בבכי מר, על שאחיו הקדימו, אך גדי לא שעה אליו. בני הבית עמדו על רגליהם, לכבודו של אליהו הנביא, וקראו ברגש “שפוך חמתך”, ובכית עוזי השתלבה בקריאה הנרגשת. רק גדי תר במבטי הילד בחדר וחיפש את אליהו הנביא, אך לא ראה איש. גדי היה נרגש ודמעות נקוו בעיניו. ראה האב את גדי בוכה חרש, רצה לגעור בו על שהמרה את פיו ותפס בכוח מאחיו את פתיחת הדלת, אך בראותו אותו נרגש ודומע, קרב אליו והביאו אל השולחן, בעוד שאת עוזי פייסה האם. לקח האב את פיסת הנייר מידי גדי וקרא בה, וראה זה פלא: חיוך פייסני השתפך על פניו. הוא לא כעס על בנו גדי ולא הטיף לו מוסר, הוא שמח בבנו ונשקו במצחו.

כשהתאושש גדי, פנה אל אביו ושאל:

– אבא, מדוע לא ראיתי את סבא אליהו, ומדוע לא יכולתי לשאול אותו את שאלותי?

– בני, השיב האב ברכות – אליהו הנביא נעלם וטמיר הוא. לא נראהו. פתיחת הדלת היא סמל לחרות ולגאולה. אות היא שאנו מחכים לבואו של אליהו הנביא, כהבטחת האלקים, שמלאכו אליהו הנביא, לפני בוא יום הגאולה השלמה, הוא יבוא ויבשרנה לעמו. עד אז לא נראהו. רק ליחידי סגולה צדיקים גדולים נתגלה אליהו, להשתעשע עמם בדברי־תורה ולשוחח עמהם על רזי וסודות הגאולה, ומשום כך, בני, אנו תמיד בצפיה אל היום המקווה, בו יתגלה אליהו לכל העם, יבוא ויבשר לו את הגאולה השלמה. אמנם, קמה מדינת ישראל, ראינו במו עינינו את נסי ונפלאות הבורא, שחרורנו הלאומי, צבא ההגנה לישראל, כיבוש הארץ בדם בנינו ובנותינו. כל בניין התפארת שאנו מקימים, החלוציות הבונה כפרים ומושבים, החקלאות הפורחת, הצמיחה, הלבלוב והשגשוג – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהגאולה. הישגינו כעם ריבוני באוויר, ביבשה ובים, ישועת ה' היא והמון רחמיו על עמנו שהיה נרדף ומעונה, אך לבנו כואב והומה למקומות הקדושים שלנו, שאינם עוד בידינו. ומכאן, בני גדי, – אמר האב, כשאנו קוראים בקול גדול בליל הסדר “לשנה הבאה בירושלים הבנויה והשלמה” – כל מחשבותינו נתונות לכותל המערבי, לעיר העתיקה, לקבר רחל ולמערת המכפלה, שאף הם יהיו שלנו, בבוא יום הגאולה השלמה.

גדי היה אסיר תודה לאביו. הוא הקשיב קשב רב לדבריו. ורק לאחר שמוחו ולבו קלטו דברים יקרים אלה, החל להבין את משמעותן הנכונה והמלאה של המלים: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה והשלמה”.