קובץ סיפורים על מכאובי המלחמה בעורף הישראלי

מזה שנים הגדיר צירוף המילים “המצב הישראלי” את מצבה המיוחד של מדינת ישראל במזרח־התיכון כמדינה המכשילה את יוזמותיהם של הקיצוניים מבין עמי־ערב למחוק בכוח הזרוע את המדינה הריבונית של העם היהודי בארץ־ישראל.

בניגוד לסופרים ישראליים רבים שהעדיפו שלא להתמודד עם נושאי “המצב הישראלי”, ופנו לכתוב על נושאים שהמחלוקת עליהם מועטה יותר, והם נושאי “המצב היהודי” ו"המצב האנושי", משתייך בני ברבש לסופרים שלא עקפו את המסלול הנושאי הזה גם בסיפוריו וגם בתסריטים שכתב במקביל לתעשיית הקולנוע המקומית. הוא החל בכתיבת סיפורת רק אחרי שבעצמו נפצע קשה במלחמת 1973, ומסיבה זו צירפתי אותו, במיפוי המשמרות הספרותיים, אל סופרי “הגל המפוכח”, סופרי המשמרת השלישית בתולדות הסיפורת הישראלית, זו שהתגבשה בהשפעת אירועיה ותוצאותיה של מלחמת 1973¹.

בזכות היצמדותו העקבית בספריו לנושאי “מצב הישראלי”, התבלט בני ברבש גם במשמרת זו כסופר שביטא בהם תמיד את השקפתו החילונית־ציונית, המסתייגת מחזונות שהינם משיחיים בעיניו (ראה הסאטירה שלו על המתנחלים בספרו “המפץ הקטן” - 2010). גם כאשר השקפתו זו לא היתה מקובלת על כל קוראיו, היתה ראויה תמיד להישמע בחברה הישראלית. ולכן, היה צפוי שיקדים אחרים גם בפרסום קובץ סיפורים על מלחמת “חרבות ברזל”.

ואכן, בקובץ “הקפות שניות”² שהופיע כאשר מלחמת “חרבות ברזל” היתה עדיין בעיצומה, ניסה ברבש לתאר את המלחמה הזו מתוך הפרספקטיבה שצבר במשך כחמישים שנה על השפעת המלחמות על העורף בחברה הישראלית. היצמדות זו שלו למתרחש בעורף הישראלי, במהלכן של מלחמות או אחרי סיומן, היא שתיתן לסיפורי הקובץ הזה, ובוודאי לטובים מביניהם, קיום גם בעתיד.

מניין ההקפות בסיפורי הקובץ הנוכחי    🔗

אילו התמקד בני ברבש בספרו החדש “הקפות שניות”, רק בתיאור החיים בעורף החברה הישראלית במהלך מלחמת “חרבות ברזל” (2025–2023), היה הקובץ מגיע לכרך צנום בן כ־150 עמודים, אך הכרך הגיע למספר העמודים הנוכחי שלו על־ידי הוספת כ־70 עמודי הסיפור “הקפות”, שהוא ספור קצר־ארוך מתוך ספרו הקודם של ברבש, “מצבים בפוטנציה”, שהופיע ב־2022, בנימוק שאת הסיפור הזה, ששמו הקודם היה “גבעה 24 אינה עונה”, הוא שיכתב אחרי 7 באוקטובר 2023.

מתן השם “הקפות” לסיפור הקצר־ארוך מהספר הקודם, סיפור שעלילתו מספרת על החבֵרוּת שהתמידה בין לוחם שנפצע במלחמת יום־כיפור משנת 1973 ובין לוחם אחר מאותה יחידה במשך חמישים שנה, וגם הצבתו של הסיפור הזה תחת השם “הקפות” בסוף הקובץ הנוכחי, שכל פרקיו מתרכזים במלחמת 7 באוקטובר 2023, בוצעה כדי להצדיק את השם “הקפות שניות” שבחר המחבר לספרו החדש.

הצֵרוף “הקפות שניות” מגדיר מזה דורות מנהג המתקיים בבתי־הכנסת בסיום חג סוכות, לקיים מספר סבבים של ריקוד עם ספרי־התורה, כדי לבטא את האמונה בעתיד המסופר בהם על צמיחתו של עם־ישראל מעם של עבדים במצרים לעם חופשי במולדת שיועדה לו בארץ־ישראל. את עוצמת האמונה הזו ביטא המשורר יצחק למדן (1954–1899), בשירת החלוצים של דורו סביב המדורה בפואמה “מסדה” (פואמה שאותה פירסם בתרפ"ז־1927): “לא נותקה עוד השלשלת, / עוד נמשכת השלשלת / מני לילות שמחת־תורה / אלי שמחת־מסדה”.

לפיכך, עצם הוספת הסיפור מהספר הקודם, ולא כל שכן: גם פרסומו תחת השם החדש “הקפות”, נועדו להצדיק את שם הקובץ הנוכחי “הקפות שניות”, על־ידי חיבור מלחמת 1973, שהיתה בהגדרת המחבר “ההקפה הראשונה”, למלחמת 2023, שהיא “ההקפה השנייה”.

ההשוואה בן שתי ההקפות    🔗

אף שחמישים שנה מפרידות בין שתי המלחמות, יעידו ציטוטים אחדים מהרומאן הראשון של בני ברבש, “היקיצה הגדולה” משנת 1973, שלא חל שינוי עקרוני ביניהן. בציטוט הבא סיכמה בתיה הנדלסמן, את “המצב הישראלי”, המסוכן והמאכזב, באוזני בעלה, ליד מיטת בנם, אסף, המחלים מפציעתו הקשה בחזית: “הסתכל מסביב וראה מה הקמתם. מחנה ריכוז. משלושה כיוונים גדרות־תיל ואויבים הקמים עלינו להרגנו ומן העבר הרביעי ים ההולך ונעכר - - - ובתווך עם מסוער ומפולג, מחנות המומים, פַנָטיזם לצד אדישוּת”.

במרי־לבה ביטאה אותה אמא כבר ברומאן הראשון של ברבש את דעתו על "המצב הישראלי: “אתה ודאי זוכר - - - את הדיבורים הנאצלים על הדור החדש שיגדל כאן בארץ חֶמְדת אבות. להפוך את הפירמידה החברתית על ראשה צריך, כך קבעתם. להשתחרר מהגלות המנוונת. וּרְאה מה צומח כאן בסְפַּרְטָה שלך”.

קביעותיה אלה של אמא ליד מיטת הבן הפצוע, ברומאן של ברבש שהופיע לפני 50 שנה, מהדהדות בסיפור “המבשר”, שברבש הציב אותו בפתח הקובץ הנוכחי. “המבשר” בסיפור הזה הוא בעצמו “נכֵה צה”ל, שאיבד בתאונת אימונים את רגל ימין מתחת לברך ואת אחת מאשכיו, וכיוון שנגרע מיחידתו הלוחמת, התנדב להמשיך במילואים בכל תפקיד שיוטל עליו" (עמ' 34). ולכן הוא מוזעק כבר 14 שנים ליום מילואים, במקביל לעיסוקו כמנהל בית־ספר תיכון, כדי להודיע למשפחות על האסון שפקד אותם.

משום כך, גם במלחמה הזו סמכו מפעיליו בצבא על הניסיון שצבר כ"מבשר" במלחמות הקודמות, כאשר הטילו עליו להודיע את הבשורה המרה למשפחה של בוגר התיכון שלו. הוריו של הנופל הכירו היטב את סיפור נֵכותו של המחנך המנוסה וגם את תוכן החינוך שהעניק לתלמידיו, ולכן נשאר ללא־מענה להתפרצותה של האמא השכולה כלפיו: “אולי כדאי שתפסיק לספר לילדים על העתיד שמזומן להם כשבאותה נשימה אתה מעודד אותם להתגייס ליחידות קרביות - - - שלוש שנים טחנתָ לנו ולהם את המוח. אתה מוכר להם סיפורים על העתיד המבטיח שמחכה להם, ובסוף אתה פשוט שולח אותם למות”.

זיקה כזו בין שתי המלחמות מובלטת בקובץ הנוכחי גם בין מאמר־הדעה “סטטיסטיקה” לבין הסיפור הקצר־ארוך “הקפות”, שכאמור צורף אליו מהספר הקודם: “על פי נתוני אגף ההנצחה במשרד הביטחון פזורים היום ברחבי הארץ 2.900 אתרי הנצחה ואנדרטאות, המנציחים 23,085 אלף חללי מערכות ישראל. זה יוצא בממוצע אנדרטה לכל 8 נופלים. באירופה, לשם השוואה, היחס עומד על אנדרטה אחת לכל 10,000, על־פני שטח נרחב יותר” (עמ' 191).

אלא שמאמר־הדעה אינו מסתפק בסיכום עובדתי זה, אלא גם מנבא שהמלחמה הנוכחית תארך עד שנת 2028, ובהסתמך על כלי־הניבוי של הסטטיסטיקה משער בו ברבש, שעד אז יתווספו לחישוב של נזקי כל המלחמות הקודמות מספרם של ההרוגים, הפצועים ופגועי־הנפש ממלחמת “חרבות ברזל”.

מסקנות ברוח “סטטיסטיקה” זו משתמעות גם במאמרי־דעה נוספים, כגון: “זוג או פרט” ו"דרושה שפה". שניהם לא הופכים לסיפורים בעזרת האירוניה המאולצת בין תוכנם לבין סיומיהם. לעומת זאת הועיל השימוש באירוניה לסיפור “האישה שגילתה מחדש את הדמעות”, אף שכותרתו דווקא הזיקה לו.

מעשה באלמוני ובאישה בוכה    🔗

בעלילתו הקצרה של הספור רואה גבר “אישה שיושבת מול הים ובוכה”, אשר אוחזת בידה עיתון שבעמוד כותרתו מופיע צילום של לוחם צעיר שכבר אמש הודיעו על נפילתו בחזית. הגבר איננו יודע את הפרטים ש"המספר יודע־כל" מסר לקורא על האישה הזו, ש"היא בת שישים וחמש. רווקה. מנהלת חנות ספרים. מסודרת כלכלית" אשר “אחותה הצעירה גרה כבר ארבעים ואחת שנים בעיר קטנה באוקלהומה” וגם אחיה התנתק ממנה, אחרי שהפסיד במשפט שהגישה נגדו במאבק על הירושה - ניתוק שבעטיו "הוא לא יודע שבצוואתה היא מורישה את דירתה ואת חסכונותיה לילדיו”.

הבכי של האישה מתפרש לגבר הזר, כתגובה רגשנית של אישה מבוגרת לתוכן הידיעה בעיתון הפרוש על ברכיה - “בעיתון מתנוססת תמונתו של סרו צעיר, מפקד צוות ביחידה מובחרת. הלווייתו נערכה אתמול בנתניה”, ולכן הוא פונה אליה כדי להרגיע אותה הן בשאלה “הכרת אותו?” וגם במעשה מנחם: הוא מציע לה חצי קרואסון משקית־הנייר שלו. תחילה סירבה, אך אחר־כך נענתה האישה לשידולו: “חייבים להמשיך לחיות - - - בשבילם”, ונגסה בפיסת המאפה שנתן לה.

הגבר האלמוני לא ידע, כמובן, את המידע ש"המספר" חשף לקורא קודם לכן: תמונת הסרן בעיתון הזכירה לאישה הערירית, שבהיותה בת ארבעים וארבע, לא השלימה לפני שני עשורים את ההיריון היחיד שהעיזה להיכנס אליו, ואחרי שאיבדה את העובר בחודש הרביעי “בכתה שבוע, כמעט ללא הפסקה - - - ומאז עד הרגע הזה, במשך עשרים ואחת שנים, לא הזילה דמעה”. ולכן אמור הקורא להסיק מהמידע הזה, אשר נמסר רק לו, שהאישה המבוגרת הזו לא בכתה על האסון האישי שלה שאירע לה לפני שני עשורים ושעליו כבר בכתה בעבר, אלא מתוך הזדהות עם מכאוב אמו של הסרן שאת צילומו ראתה בעיתון, שבניגוד לה השלימה את לידת העובר וזכתה לגדל אותו בשמחה כשני עשורים עד שנפל בקרב במלחמה הנוכחית.

הפעם בכתה האישה המבוגרת והערירית על האסון שפקד אישה שכלל לא הכירה - אמא ששכלה בן במלחמה, לוחם שמנע אסון שאיים על עם שלם. משום כך שגה מחבר הסיפור הזה כאשר הצמיד לו את הכותרת “האישה שגילתה מחדש את הדמעות”, כותרת אשר קישרה את הבכי של האישה הערירית, זו שלפני עשרים שנה לא השלימה הריון, בכי שעליו התגברה זה מכבר, לבכי של אמא ששכלה בן שלחם להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי כעם חופשי במולדתו.

סיפור השולל את קישור מלחמות המדינה לשואה    🔗

גם הסיפור “שתי שוֹאוֹת” מתחיל בכותרת שנדפסה במוסף השבועי של עיתון נפוץ: “הקיבוצניק ששרד שואה שנייה”. הכותרת כיוונה לכך שאותו קיבוצניק אשר שרד את שואת מלחמת עולם השנייה שרד גם את שואת מלחמת 2025–2023.

מנסחי הכותרת הזו בעיתון שלחו עיתונאית וגם צלם כדי ששניהם ימחישו לקוראים את גבורתו של הקיבוצניק, “איש זקן מאוד”, שהוא ואשתו ניצלו כשהמחבלים נכנסו לביתם, משום שהחזיק במשך שעות את ידית דלת הממ"ד בדירתם. וגם אחר־כך סירב להתפנות מהקיבוץ, כמו רוב החברים, רובם צעירים ממנו, בנימוק “כי לא נוטשים בית ואסור להפקיר את הפרות”.

אך כאשר הכתבת של העיתון שאלה אותו, אם השהייה בממ"ד לא הזכירה לו “את התקופה באירופה שבה הסתתר מהנאצים”, ענה לשאלתה: “לא הייתי משווה בין שני האירועים, - - - בשואה לא היה לנו צבא, לא היו לנו ממ”דים, לא היתה לנו מדינה. ולא הסתתרנו שבע־עשרה שעות מכמה חוּליגָנים. תקשיבי טוב ותביני את ההבדלים: המשפחה שלי הסתתרה שנתיים וחצי בבור מתחת לדיר־חזירים אצל גויים טובים, - - - את יודעת מה זה שנתיים וחצי בחורפים של מינוס עשרים מעלות בבור מסריח כשבחוץ הנאצים רוצחים מיליוני יהודים? - - - קבר של אנשים חיים באמצע הממלכה של מוות, ובסוף מכל המשפחה רק אני נשארתי. ואני יחסית לאחרים, עוד עברתי קל את השואה, אפילו קל מאוד. - - - אתם לא יודעים כלום על השואה, השואה היתה שואה. לא היה מסביב אף אחד שהיה יכול לעזור לנו ולחוש לעזרתנו".

ריכוז חלקי התשובה המצוטטת הזו, תשובתו של הקיבוצניק “ששרד שתי שואות”, המבהירה את הבדל בין שתי השוֹאוֹת, חוטא, כמובן, לסיפור המעניין הזה של בני ברבש, כי הוא מבליט רק את תוכנו הדידקטי. אף־על־פי־כן מוצדק שילובו של הסיפור הזה בקובץ הנוכחי, שהיה אמור להתרכז במלחמת “חרבות ברזל”, יותר מאשר הוספת סיפור על מלחמת 1973, הסיפור “הקפות” מספרו הקודם, לספרו הנוכחי, “הקפות שניות”, כדי להגדיל את היקפו ב־70 עמודים.

הסיפור “נישואים פיקטיביים”    🔗

הסיפור “נישואים פיקטיביים” הינו סיפור מגובש התורם לקובץ זה היבט אחר על השפעת מלחמת “חרבות ברזל” על החיים בעורף, מאלה שהומחשו לקורא בסיפורים הקודמים.

לפני שהמלחמה פרצה עמדו הוריו של לוחם לפתוח בהליכי גירושים זה מזה. יתר על כן: הפרידה ביניהם עמדה להתבצע מתוך הסכמה, וסביר להניח שגם בנם ידע על כך, מאחר שההורים היו כבר בתהליכי היפרדות זה מזה. האב כבר שכר לעצמו דירה קטנה עוד לפני שבנם התגייס, אך עבר להתגורר בה רק בימים שבנם החייל היה ביחידתו, כדי להעלים ממנו בהגיעו מחופשות שהוריו מתכוונים לפרק את הזוגיות ביניהם (עמ' 67). רק פציעתו הקשה של בנם במלחמה עצרה את השלמת ההיפרדות ביניהם, והיא זו שהפכה את נישואיהם בבת־אחת לנישואים פיקטיביים.

בשלב הזה מתאחדים ההורים בדאגה לבן הפצוע: הם מגיעים לבית־החולים וכהוריו של לוחם הפצוע באופן אנוש, בנם היחיד, הם ממתינים למידע על סיכוייו לשרוד בחיים. את חששם המשותף לחייו של בנם הפצוע הפיג במקצת הדיווח של הרופא: “הוא סיפר להם שהבן במצב קריטי. איבד את שתי רגליו, יד ועין. היד מתחת למרפק, רגל אחת מתחת לברך. - - - יש לנו יסוד טוב להעריך שהוא יצא מזה בשלום” (עמ' 57).

בשורת המנתח הסבה שמחה להורים, אך הרופא לא ידע, כמובן, שבשורתו תציב בפניהם דילמה כפולה: האם לשקם את איחודם כזוג נשוי כדי להשגיח ביחד על הבן לא רק בחודשי שיקומו מפציעתו האנושה, אלא גם אחר־כך, עד שיסתגל לנֵכותו המורכבת, או לדבוק בהחלטתם הקודמת ולהתקדם בהליך היפרדותם זה מזה. הסיום הפתוח בסיפור “נישואים פיקטיביים” משאיר לקורא לשער, באיזו משתי האפשרויות יבחרו ההורים לחייהם בעתיד.

סיכום והמלצה    🔗

חבל שהטובים מבין סיפורי הקובץ הנוכחי נאלצו להיכלל בו עם מאמרי־הדעה של המחבר ועם סיפור מספרו הקודם, שנוסף לקובץ הנוכחי תחת השם החדש “הקפות”, כדי שהקובץ יהיה בהיקף הדרוש לקובץ סיפורים אקטואלי עוד בימי קיומה של מלחמת “חרבות ברזל”.

זריזות הפקת הקובץ הנוכחי היתה במקרה זה בעוכריו. בני ברבש היה צריך לדחות את פירסום הקובץ הזה עד שישלים את היקפו על־ידי כתיבת סיפורים חדשים על המלחמה הנוכחית. אך על טעותו זו הוא יכול לכפר על־ידי מיצוי יכולתו הטובה בכתיבת סיפורת, כפי שהפגין בסיפורי “הקפות שניות”, אם יתפנה בסיום המלחמה הנוכחית לכתיבת רומאן מגובש על הנושאים שבהם עסק בטובים מבין סיפורי הקובץ הנוכחי.