כְּנִדָּה הָיְתָה תֵבֵל לְפָנַי,

בְּיַעַן יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינַי

אֲשֶׁר חָלְקָה לְבִלְעָדֵי כְּבוֹדָהּ

בְּעֵת רָאְתָה אֲשֶׁר חֶלְקִי אֲדֹנָי.

הֲתִבְחַר בִּי – וְאָנֹכִי מְשַׂנְאָהּ?

וְאֶבְחַר בָּהּ – וְהִיא מִכְשׁוֹל עֲוֹנִָי!

אֲנִי יָבָם וְלֹא אֶחְפֹּץ לְקַחְתָּהּ –

וְהִיא חוֹלצָה וְיוֹרֶקֶת בְּפָנָי!