שיר־חזיון ע"פ כתבי הקדש.

 

אל הקורא    🔗

מחברת קטנה זו היתה גנוזה עמדי שנים רבות, וכאשר הראתיה למביני שיר, החליטו כי יש בה טעם לשבח, וכי נאוה היא לנערי בתי־ספר להעלותה על במת־חזיון, אם שירים אחדים שבה יערכו בנגונים המתאימים להם, ואנכי, כנימוס, איני רשאי לספר בשבחה, רק אתנצל בדרשת חז"ל על עיר צוער כי עונותיה מצערים, כך מחברת מצערה זו שגיאותיה מצערות ויש לה זכות קיום, והנני מזכה בה קהל חובבי שפתנו.

מאנשעסטער, תרס"ח.

 

מחזה א    🔗

(השמים, כסא הכבוד ונגה כמראה אש אוכלת על הכסא).

להקת מלאכים אומרים שירה:

לך יי הגדולה, אלוה נורא הוד,

על כל יש נעלית, גבהת מאד,

שמים ושמיהם קטנו הכילך;

זבולך, כסאך, הדומך הוא כל העולם,

כבודך מלא בכל ומקומך נעלם,

בשתים נכס פנים מאור פניך.

אדון רב, מחולל כל, גדל העליליה,

אתה מקור חיים, הנפש לגויה,

מה רבו, מה עצמו פעליך פלאות;

מהדרך נרעד, נשתחוה, נכרעה,

וברגש קדש זה לזה נקראה:

קדוש, קדוש, קדוש אלהי הצבאות!

מי תכן יכלתך שדי, – יהוה דעת?!

כל מעשיך תמים, אין בם מגרעת,

רבבות עולמים ומאורות יאירו,

צויתמו – ומאפס נבראו,

נעו מעגלותיהם, על פיך יסעו,

וחדשים לבקרים לך גם ישירו.

וכאשר קם השטן ולמרוד התפרץ,

לצורר נפשות ולהרשיע מתי ארץ,

בפיו ידבר שלום וכורה לרגל פחת,

מגערתך אל! נס עם כל מחנהו,

ותרא אותו כי רע הוא ותצפנהו,

ולמקלט לו תתה תפתה ושחת.

אכן מרחוק, בין גרי האדמה,

נרא דבר פלא, חדשה נהיה שמה,

סודך שדי עמק, מי ידענו,

כי גם גוי כבד עוון לא שחת,

ובגדל חסדך ברית עמו כרת,

כל תשא חטאת איש, אף גם תברכנו.

(המון מלאכים אחרים באו ויתיצבו לפני הכסא)

קול יי:

ברוך בואכם בני לדביר האורה!

מאין באתם? ומה בפיכם בשורה?

מלאך:

משוט בארץ עתה זה שבנו הלם.

הקול:

והאיש קראתיו “אוהבי” הידעתם אותו?

מה מעשהו? – שלומו? ושלום ביתו?

נגדי וצבאותי גלוי, ענו בו היום.

המלאך:

אחד הוא אברהם לא השבית מטהרו,

סר למשמעתך, חותם אמת בבשרו,

ידיו אמונה ולבו, מישרים ילך,

שככה לו עבד, אשרי המלך.

הקול:

אמנם כן, לירא אל מאז ידעתיהו,

אחרי הוא ימלא בלבבו ופיהו,

גם אדע כי יצו שלשים ורבעים,

ושמרו דרכי, והיו תמימי דעים,

אף אני אדון, אב־רם, עליון אתנהו,

וגוי גדול ועצום יצא מחלציהו,

זרעו לברכה, שמי בארץ יודיעו,

כן חרצתי – ומה עוד חדשות תשמיעו?

המלאך:

אכן לוט הקרוב לאברהם ונושע

על ידו, עת השיב מלחמה שערה

וחרבו רותה מני דם חללים ושביה,

אזי כי פשטו מלכי גוים ארבעה,

ועין הארץ כסו משעיר ההר

עד גאון הירדן – עתה הוא יעונה

בידי צר, יחזק מאמרפל מלך

וכדרלעומר אריוך ותדעל מרעיו, –

הם הנפילים המפילים חתת ואימה,

שם בגיא השדים מלחמה קראו

על מלכים חמשה, ולהציל הנפש

מידי מכיהם, בחפזה נסו ונפלו

תוך בארות החמר – ויהי כי פרקו

מצואר העול, מרגל הזיקים,

ומערמות חיו ערי ההרס,

המה ומלכיהם העמיקו שחת,

בארץ כלה משקה, יפה כעדן

ופריה, גאונים, שבעי לחם

ורוויי ענג פרעו השתובבו,

גם בך שתו פיהם, סורה יאמרו,

ולבני אדם בארץ עשות ירשיעו,

כשחוק להם עול, לעג שאננים,

גם כי הכו לא נכנעו להיטיב דרך,

ולאברהם איש חסדם רעה שלמו,

תחת טובה, פני קרובו לא ישאו,

בתמת לוט וישרו בזדונם ילעיבו,

ומיום ליום נפש צדיק יכאיבו.

הקול:

זעקת סדום עד למרום שמי עלתה,

משועת עמורה תצלנה אזנים,

אות כי גם חטאתם למאוד כבדה,

אם אמנם כה הרעו, אני אמדה

כפעלם אל חיקם, אקח נקם ושלם,

למען דור אחרון בנים יולדו,

לבלי שחת דרך מוסר יקחו;

מיכאל השר! רדה שמה, הביטה

אם כצעקה הבאה עשו כליל,

או לא נמלאה הסאה ואפי אאריכה;

גבריאל ורפאל דרשו וחקרו,

הרימו נסי וקחו כלי מלחמות,

רעם, ברק ולהט חרב נקמת,

ראו צויתיכם דבר לא תפילו,

ובשמי אבדו, שחתו, או הצילו.

 

מחזה ב    🔗

(אהל אברהם נטוי תחת אחד מאלוני ממרא, אברהם יושב פתח האהל וראה שלשה אנשים הולכים והוא רץ לקראתם ומשתחוה להם).

(צהרים)

אברהם:

השלום לכם אדוני עוברי ארח?!

הלא עיפים אתם משמש וטרח?!

סורו ובגני חסו מחם צהרים,

לרחצה שם הכן מלוא הספל מים,

תחת העץ השענו ורגעו,

גם לחמי יתן, תאכלו, תשבעו,

תחליפו כח, לאל עליון תברכו,

ובנטות הצללים אחר תלכו.

אחד האורחים:

כן זקן נכבד! מאשר יקרת

נסור לגנך, עשה כאשר דברת.

(האורחים באו וישבו תחת העץ ואברהם הלך ושב ונערו אחריו הביא לחם חמאה וחלב וצלי וישם לפניהם ויאכלו, ואברהם עמד עליהם).

אחד האורחים:

ושרה הגברת איפה היא, איה?

אברהם:

שם באהל אחר העץ הנה.

אחד האורחים:

שא נא ברכתנו עקב חסדך,

כי למועד תלד לך בן אשתך.

אחד האורחים:

מדוע תצחק שרה בקרביה?

הכי בדבר אלוה מאמנת אינה?

המאל עושה כל דבר יפלא?

אם קצר תקצר ידו ותת בן ילא?

(שרה נראתה פתח האהל)

שרה:

אדוני! כי הכל יכול אל האמנתי,

אכן מחסד כזה הן קטנתי,

הלמעני יעזוב סדר וממשלה,

לתת עדנה ונער גם לאשה בלה?

אחד האורחים:

אמנם כי צחקת אל נכון אדעה,

אך הפעם תכפר לך החטאה,

לכן בשובנו כעת חיה יהי כן,

תתברכי, תהרי, תלדי ותחבקי בן.

 

מחזה ג    🔗

(על ראש ההר בדרך הירד מאלוני ממרא, חמש הערים נשקפות מרחוק, שלשת המלאכים כהולכי דרך ואברהם הולך עמם לשלחם).

(לפנות ערב)

אברהם:

הנה הככר הנאוה לעינינו,

הרים סביבו, על פניו אור זרוע,

ראו זה השרון איך יעט ארגמן,

עמקים ושדמות יעשו למכביר אכל,

האח! ארץ מאשרה אין ערך משלה,

ראו אלפי גנות על עינות ותהומות,

וירדן בגאונו יזרם בין שפתים

ירקרקות, מראשית עד אחרית שנה,

ריח כל בשם ינשא ברוח צח,

מגד שמים מעל, ומתחת

כל מגד תבואות שמש, יבול ופרי,

וקריות עליזות תרמנה מגדליהן,

גבריאל:

אם תדע, קרא נא אתהן בשמותיהן

ומושב כל אחת לבדה הראנו,

ונדע כי נעש לבטח דרכנו.

אברהם:

סדום היא הקרובה, נודעת בארץ

בדמי מגדליה וגגותיה מזהבים,

ראו איך ינוצצו לפני שמש ערבים –

הה! גם אח לי שם, לו לפלטה יהי,

עת בוא יום פקדתה, יאתה כסופה,

כי אידה קרוב לבוא פתאום לפתע

על רוב עוניה, עצמו משלותה –

עמורה היא השנית, בעבר העמק,

בעשרה וגאונה מסדום לא נפלת;

אדמה היפה, כמוהן נדמתה,

שמה על שמאלך לבטח יושבת;

שור מגדלי צבוים מרחוק נשקפו

צפונה מזה, ובלע לימינך,

נרפה, גאה גם היא על רוב עדניה,

סדום המלכת ויסבוה בנותיה.

מיכאל:

כדבר אברהם גם במרום השמיעו,

רדו ארץ הדמים, לאור משפט הוציאו,

ואני עם אברהם פה אשארה,

ומזה בעמוד אש לכם אעזרה.

(אל אברהם)

דעה אברהם כי מלאכי אלהים נחנו,

וישלחנו הלם להציג משפט בשער

הממלכה החטאה, כי לזעקה

תצר ארץ רבה ומאין מקום

עלתה שמים ומשפט תשועה;

אכן אל צבאות גם במשפט יגבה,

וכמו מרומים ישכון כן מדעתנו

משפטו מרום ונשא ומאד נעלה, –

כי להרוס בניה לא נכון לבן אדם,

אף כי לאל רב חסד שחת מעשהו, –

וגם במשפט הצדיק יחפץ מלהרשיע,

ונחם על נקם יבכר שבעתים,

אף יזהיר טרם יעניש, אחת ושתים,

ולהישר מעקשים אולי יש תקוה,

כן ישא ויסבל; אולם נלאה מנשא

חטאות ערים האל משא לעיפה,

כי סגו כלמו, יחדיו נאלחו,

וטוב לא יצא מזרע מרעים אלה,

אין טהור מטמא משחת מרחם,

על כן חרה אפו וחרץ כליון;

אך ממך אברהם, בל יאבה אלוה

כסות אשר יעש, למען תוסיף אמץ

בדרכך בחרת, לכן אזנך אגלה,

אולי תוכל זכות ערי הסלף,

ותהי למלאך מליץ אחד מאלף.

אברהם:

האף תספה צדיק עם רשע יחד?

וכמות זה כן זה לכלם גורל אחד?

אולי יש חמשים צדיקים בארץ,

נרפים, תשי כח לעמד בפרץ,

ולכל המקום הועיל בל יועילו,

הגם יסופו ונפשם לא יצילו?

אם שדי יעול? ירשיע? חלילה!

אל! הוצא לאור משפט – ואני תפלה.

הקול:

לו חמשים צדיקים בסדום אמצאה,

אסלח לכל הממלכה החטאה.

אברהם:

אל יחר אפך – הן לעפר נמשלתי –

כי אוסיף דבר, אם דבר הואלתי,

אולי ממספרם מעט יגרע,

התשחית בחסרונם ולכלם תרע?

הקול:

לחסרון המעטים לב לא אשימה,

ומראות ברעה עין אעצימה.

אברהם:

שאני אל סלח! אל תזעם זעם,

אם – לדעת דרכך – אשאל עוד פעם:

אולי ימעט מספרם רק עד עשרה,

התעש כלה ואחריתם תהי מרה?

הקול:

כי חפץ חסד אני אל כביר כח,

גם למען העשרה אסלח סלח.

 

מחזה ד    🔗

(שער סדום ולוט יושב).

(לעת ערב)

לוט:

איך דרכם שחתו כל מעש וגבר,

וכמו יחפזו, ירוצו לאחרית שבר,

בחוץ תהלך שערוריה, עולתה,

ובחדרי משכית תעש המזמתה,

חמס ומרמה לעין השמש ירוע,

וביד גבור, החלש ישוע מזרוע,

גם במקום המשפט, שער וקרת,

רשעה תרים ראשה, תקרא עצרת,

ובלילה, ברחובות יזיד, יפריע

ההמון חוגג, קול ענות ישמיע,

בשדמות וכרמים נתיב יסלו

או על חוף ירדן הוללים יתהללו,

וליד אגמי מים ובצות רפש,

ימלאו תאוות נתעבות לטמא נפש…

למה גרתי ולא יגורתי רוב טובה,

מה בצע לי, והרעה לבוא קרובה,

בארץ דמים לו רגלי לא דרכה,

או מזה עתה לו אנוס, אברחה,

אל טוב! הלא תסלח, אם בקצר דעתי,

בככר כלה משקה לבחר הרשעתי,

אלהי אברהם, נחור, פחד אבותי!

מפח יקוש זה הצילה נפשותי,

עת תחשוף זרועך, בכך תאחז חרב,

לעשות משפט אמת בסוד מרעים תרב.

(אזרחי העיר עוברים על פניו בתופים ומחולות ומשוררים).

שיר האזרחים:

האח! כל גבר בנו מאשר, צלח,

כעץ שתול על מים, רענן, פרח,

בל נדע עמל, נחלתנו שפרה,

על דרכנו זרוע נגוהות ונהרה,

בבקר נחקור ממסך בבית היין,

ולערב בשרון עם יפות העין,

ולקול תוף, חליל, עוגב ומצלתים,

יחד נצאה במחולות מחנים,

ומרוב שרים וחוללים, טובות התאר

תעוררנה אהבים וחשק הנער,

ועל רפידת פרחים תחת לבנה ואלה,

נרוה עדני דודים אף נתהולה,

לילה אין אתנו, שנה לא נדעה,

עד יעל שחר ועוד שכר נסבאה,

כחגים ינקפו היום והליל,

לשמוח באכול, שתו ועשות חיל,

מי אדון לנו, מי יורנו דעה,

הן זה כל האדם וזאת המרגעה!

אזרח אחד:

אך מה שם ישב זקן שח עינים?

אם דרך עצב בו? ימך בעצלתים?

אזרח שני:

נזיר גר הוא בתוכנו ודרכו נסתרה,

בל יכון לחיי ארצנו המאשרה,

לוט:

בל אפחד מזו לעגם וכי יראוני,

אך ברע מעלליהם רבות יענוני,

כל העם מקצה – שובב, פרוע,

נפשי עליו תאבל ולבי נגוע…

אך מי הם אלה? מרחוק יראו

שנים הולכים אט, כמו עיפו, יגעו,

אלכה לקראתם, אף אגלה אזניהם,

כי בעיר נדחת זו, רעה נגד פניהם,

טוב ילינו עמי, בביתי ירגעו,

מה טוב תארם – כמעט קרבו ובאו.

(גבריאל ורפאל מתחפשים להולכי דרך, ולוט קם לקראתם ומשתחוה להם).

לוט:

השלום לכם אדוני תמימי דרך?!

אחד המלאכים:

ושלום גם לך אדוננו יקר הערך!

לוט:

אחלי אדוני, אם את פני תשאו,

הנה נא בית עבדכם, בו תמצאו

מקום ללון ומים לרחץ רגליכם,

ובאור הבקר והלכתם לדרככם.

אחד המלאכים:

אדוננו, לבל נהיה למשא עליך,

הלוא טוב כי ברחוב ילינו עבדיך?

לוט:

אדוני, אם בעיניכם חן מצאתי,

אפצרה בכם, בואו נא בצל קורתי,

אנכי אהי לכם מחסה וסתר

מסוד מרעים, אף לא תדעו חסר,

מנחת שלחני דשן תשבעו,

רק אל חסדכם זה ממני תמנעו.

אחד המלאכים:

תשואות חן חן לך על גדל חסדך,

עמך נלך, הראנו מבוא ביתך.

 

מחזה ה    🔗

(משתה בבית לוט והוא עם האורחים יושבים אל השלחן ואוכלים, ונעריו משרתים אותם).

לוט:

(בקומו ממושבו)

ברוך אל עליון אשר ידו פותח,

ביגיעת כפים ברכה שולח,

הוא מנובב תנובות שדי ומרבה בר,

מיץ שדי העשתרות וחלב כליות כר,

מאשכול הגפן ירונו יין,

המשמח לב ומרהיב העין,

מסלע נניק דבש, שמן מחלמיש,

ברוך אל עליון וברכתו בל ימיש.

(כאשר כלו לאכול, פנו הנערים את השלחן ויצאו, ולוט והמלאכים נשארו לבדם בבית).

גבריאל:

אמור מה נעשה לך ובמה נשיבך,

תודה ושלומים על חסדך, אמתך.

לוט:

אין לי אדוני אף משאת מאומה עליכם,

מחסורכם עלי, שבו כטוב בעיניכם.

גבריאל:

אמנם, לאות אמת וכי נשגיא פעליך,

שאל מה נתן לך ובמה חפצך.

לוט:

אדוני! שבתכם עמי, יקר לי וגדולה,

כי אראה פניכם כתר אנשי המעלה,

עצו נא, הורוני באמת ותמים,

איך מתוך מהפכת זו עיר הדמים

להמלט, יום יום ירבו עונותיה,

לכן אירא שבת תוך קירותיה.

רפאל:

הכי סגו כלמו? – נשתוו לרע?

ובלתך לא ימצאון יראי אלוה

בכל המקום, אם ננוע בכברה,

חמשים, ארבעים, שלושים, או גם עשרה?

לוט:

משחתם במו, גם שבים ועלמים,

מגדול ועד קטן בחטא נכתמים,

כנקלה כנכבד, רעי כפים,

לעורר בנקמה חמת יושב שמים.

גבריאל:

אל תירא משואת פתאום, ונגע

עת יבוא עליהם, בך לרעה לא יגע,

למענך ולמען אברהם ותפלתו,

אשר הביאנו היום בצל קורתו,

מרעת מתיה, ארץ פרי למלחה

עת נשים, נצילך מתוך ההפכה.

 

מחזה ו    🔗

(תהלוכת האזרחים עוברת על פני בית לוט בכלי־זמר ובראשם חבר כהנים משוררים).

שיר כהני סדום:

לשמש יראתנו נשירה,

לבעל־פעור נבל וכנור נעירה,

בשופר וחצוצרות נתקע, נריע,

עד אל שערי ההיכל נגיע,

שמה בשעריו יגדל שלומנו,

ובכבוד אל ירב גם כבודנו,

לכן נחלוקה בעם ותענוגהו,

כי גם כל תענוג, החק מקדשהו.

(התהלוכה עמדה אצל בית לוט, ושני נערים וכהן זקן שלחו הביתה, הם דופקים על הדלת ולוט יוצא לקראתם).

לוט:

מה חפצכם אחי ומה עשות אוכלה,?

בכל טובי אמלא ולו תעמיקו שאלה.

אחד הנערים:

הלום שלחנו (אל השפל רוחך)

לבקש האורחים אשר באו לביתך,

טובים, יפים יראו ובני מעלה,

לכן נקדשו אל חגנו הלילה,

הן יפי ונער קדש לאלהינו,

אל תפרץ גדר – חקי עירנו.

לוט:

הלוא ספון ביתי קדש לאורח?

בסודכם בל יבואו אורחי לשמח,

אל תעיזו פניכם בהם לנגע,

חדלו לכם אדוני שלומי לפרע.

הכהן:

חקים בל אדע וכבוד לא אתנה,

זולתי חקי ארץ בה אכהנה.

(הדלת נפתחה, גבריאל ורפאל נראו בפתח).

גבריאל:

למען בהתקוטטך עמהם, לא תלא,

חשנו לישע לך – ומה יחפצון אלה?

אחד הנערים:

כי אל ההיכל הנשקף תארחו

וכי תקחו חלק בחג שם ערכו;

יפי ונער (כן אראה בפניכם)

קדש לאלהינו.

גבריאל:

אשנא, אמאס חגיכם.

הכהן:

מאין אתם?

גבריאל:

מארץ רחוקה באנו,

אף חקינו שונים.

הכהן:

שחק ולעג לנו

חקי זולתינו.

אחד הנערים:

מענה פיכם – הבל,

חכו עד שובנו, אז תדעו חבל.

רפאל: (אל הנערים)

ארחמכם נערים פוחזים, ועצת אמן

אעיצכם להנצל מחלאה, דמן

ואבדון.

אחד הנערים:

מה תדבר פתיות ורהבים,

האם חטא ומרי הוא תנות אהבים?!

רפאל:

אמנם נעלה מאד האהבה הטהורה,

משמש הנצח, היא רשף אורה,

עת במרום תמריא, תחצוב להבות,

ותחבר על ארץ נפשות ולבבות,

אין שטן בדרכה, שמחה בלי עצבת,

שלהבת לא יכבוה זקנה ומות,

בלתה, כאין ברואי שפל וגבה,

כל טובה ויפיה יחושו בני אלוה,

וגם אנחנו… עליכם נערים, חמלתנו.

אחד הנערים:

האהבה נעבודה, היא יראתנו,

אחריה נלכה, נרוץ מישרים,

ובכל חקי מקדשנו, ראש תרים.

רפאל:

לא כן אהבת בשרים, כאש אוכלת,

אורה אור מתעה, שביב בצה נמשלת,

על דרכה שושנים לאחז עינים,

וכל באיה, היא, אסורים בנחושתים

ומכי סנורים תצעיד בלי הרף

לעבדות, ענוי ובלהות אבדון טרף.

הכהן:

סורו מזה בשפת חלקות ותלונה,

חרפות הן לחקינו ודפי לאמונה,

כל מנהגי זרים וחסידות יתרה,

במה נחשב לנו? הבל ועברה,

ארחו אתנו אל היכל קדשנו,

וחלקו בחג, עבודת אל מגננו.

גבריאל:

כהן גדול בחטא וקטן הנערים!

קדקוד שער לבן ושחור השקרים!

חיש נתן לך די שלומים וגמול רב,

אז תשוע לאל מגינך – אך לשוא.

הכהן:

מהיר־דברים וחמה, מאפע פעליך,

לכה אתנו ברצון, ואם לא נאנסך.

לוט: (אל המלאכים)

אדוני! סורו וחסו בצל קורה וקיר,

ואנכי אשלח מזה מלאכי העיר.

(גבריאל ורפאל יבואו הביתה פנימה, ולוט סגר הדלת אחריהם).

לוט:

אחי! אחלי, אל נא תרבו תרעו,

ופני האורחים אל קלון תמלאו;

אם עדנים תחפצו, איעצכם ושמעו

הנה שתי בנותי ליפי נפלאו,

אוציאה נא אתהן, הנן בידיכן,

התענגו, התעללו כטוב בעיניכם,

רק באורחי אלה אל מוסר תפרעו,

חנונום, כי על כן בצל קורתי באו.

(הכהן והנערים שבו אל ההמון, ואחרי כן סבב ההמון את בית לוט).

אזרח אחד: (ללוט)

סור!

אזרח שני: (אל ההמון)

חדל אישים זה לגור בא אלינו,

עתה יתנשא, ישתרר לשפטנו.

אזרח שלישי: (ללוט)

לבזות מנהגינו בינה נאלפך,

עתה נרע לך יתר על אורחיך.

(הדלת נפתחה, גבריאל ורפאל נראו שנית)

גבריאל: (אל לוט)

המון רב זה בסנורים נכנו.

(האזרחים התנפלו על לוט, והוא נצל בידי המלאכים שהחלו להפליא ולהראות כחם).

הכהן:

זהר פלא הוא, זיו מכהה עינינו.

אזרח ראשון:

אש אוכלה הוא, ובעורון הכתי.

אזרח שני:

שבר את הדלת.

אזרח שלישי:

למצאה נלאתי.

אזרח רביעי:

אם לצחוק נהיה, נוציא טרף פינו?

הרבה קולות:

נעש ונוכל אם עד בקר חכינו.

 

מחזה ז    🔗

(המלאכים ולוט ובני ביתו בפנים, ומחוץ הרבה קולות של מקללים ומאימים).

גבריאל:

שכר הכנסת אורחים עתה נשלמך,

מלאכי אל נחנו ונבוא לשמרך,

מי לך בזה, אשת בנות וחתנים,

ודבר ערך ושווי ברכוש וקנינים,

אסוף וברח מזה, חושה אל תאחרה,

נוס מן הככר והמלט ההרה,

כי לשחת, לאבד, לכלה ולבלע

את הערים, נשלחנו בדבר אלוה,

על רוב עונותם וחטאתם עצמה,

עד היסוד ננערם, אף לא ננחמה.

 

מחזה ח    🔗

(משתה ומחולות בבית אחד מחתני לוט, והוא בא ומדבר את חתניו חרש לאמר)

לוט:

נוסו מזה! הן יט מטה נקמתו

אל על העיר ויכלנה בחמתו.

החתן הראשון:

מיושבי סהר שמעת השמועה.

לוט:

לו תאמין כי חיש תמלא הנבואה.

יען חתני אתם, לכן בל אחדל

הזהר באמת ובתמים, אולי אוכל

מלט מן ההפכה את נפשותיכם,

וחיו נא למען בנותי ולמענכם,

אל תבוזו למלי, אפגע עוד פעם,

טרם אל נקמות יתיך הזעם.

החתן הראשון:

חן חן חותננו! על הזהרותיך.

החתן השני:

ודבר מה נחליטה, בקר נשיבך.

לוט:

נוסו מפני מות, חושו, מהרו,

ובל תתמהמהו רגע, פן תאחרו.

(לוט יצא, וחתניו יתבוללו בין הקרואים).

קרוא אחד:

מה דבר אדונכם הזקן אשר בא הלום?

בפניו תום ורגש.

החתן הראשון:

בהקיץ הוא יחלום,

או מכה ירח ודעתו אי־צלולה,

הוא מנבא כי העיר תהפך כלה.

קרוא שני:

ובעליזותו הפיל עליכם חרדה.

קרוא שלישי:

על פניו אמון בדבר אשר בדה.

החתן השני:

צוררי ביתו מסכו בו שגעון־רוח,

בקר ורפא לו, כמעט ינוח

ושב לאיתנו, גם ישר ונדיבות בו,

ויקר בלעדם ברב כספו וזהבו,

תמיד יתהולל ועתה ישתגע.

החתן הראשון:

אם נאמין בו, נהי כמוהו לרע;

המנגנים! שנו, חדש מחול נואילה,

עד יופיע שמש, נשמחה נגילה.

 

מחזה ט    🔗

(בבית לוט פנימה, גבריאל, רפאל ולוט וב"ב)

(לפנות בקר)

גבריאל:

טרם בקר, ברח מעיר הנגזרה.

רפאל:

עד לא אש הנקמה נחל, נבעירה.

אשת לוט:

הלא זמן תאריכו, אם יום או יומים,

לעזוב עיר נושבת ולערוק בציה,

ובחפזה וחזקה, ממך נגרשה,

את מלכת הערים, סדום היפה־פיה?!

איך אעזבך עיר משושי ותענוגיך,

אטוש בית, כרם, שדמה, גנה?!

לא עוד קול זמיר ותור הומה אשמעה,

אין סוכת מצל ולריח שושנה.

לשמע מפלתך סדום! מי לא יחרדה?

רבים ישאו קינה וירווך דמעות,

אולם למפלתנו מי יתעצבה,

לבי יחוש עתידות ומנבא תלאות.

מי ינוד לנודד, – יטיף נחומים,

איפה ינח הראש – יציג רגלים,

צר לו המקום בארץ רבתי,

ולמלאות נפש, אין לחם ומים.

ואתן בנותי, אן מנוח תמצאנה?

מבתי ארושיכן, נגרשות, נפרדות,

מר לי עלי, עליכן מר לי מרה,

מי יחמול עזובות בתבל נעות נדות.

דרכיכן חתחתים, שמיכן מחשכים,

מי יפרש כנף, – יפרס פת לחם,

ערירות ופרועות לדבת עם וחרפות,

לו לא נולדתן, או מתן מרחם.

אתם צירים קלי עוף ורבי כח,

גם בחסד נעליתם ובענות צדק מאד,

אם בצל קורתנו השפלתם שבת,

לענותכם נאוה גאות, כבוד והוד.

מלאכי רחמים! אם בעיניכם החנו,

נסכי דמעות קחו ותפלות שמעונו,

שככו חמה, זעם, ושנו הגזרה,

הנחמו, התרצו לנו ורחמונו.

גבריאל:

האמיני באל, צדיק יחי באמונתו,

וממך הסבי מטה עברתו,

עליו השליכי יהבך וחפציך,

והוא יגהה מזור למחלת תשוקותיך,

קומי וצאי מזה, חושי, מהרי,

בנפשך הוא אם את המועד תאחרי.

(המלאכים מחזיקים בלוט ומשפחתו ויוציאום מחוץ לעיר והנערים נסו).

גבריאל:

עתה לסדום יעל שחר האחרון,

קץ רעתה בא, נמלאה סאת העון,

עם אשת ובנות נוס מן הפחד,

שמע לקול, פן תספה עמה יחד.

 

מחזה י    🔗

(מישור מחוץ לעיר, המלאכים ולוט ומשפחתו).

גבריאל:

ממישור זה, המלט על נפשך

בטרם בקר, אף בל תבט אחריך

לראות ברעה, פן באש תאכלה,

מהר עלות ההרה, שם תנצלה.

לוט:

אדוני, חן חסדך עמנו הגדלת,

ולהצילנו משחת הואלת,

אולם, רחוק ההר מזה והלאה,

ופן – במקרה ואסון – טרם נוכלה

עליו לעלות, וידביקנו המות,

הן בלע העיר בדרך יושבת,

וקרובה להגיע, נא! גוננה וחוסה,

הלא מצערה היא, ונחיה ולא נמותה.

גבריאל:

כי חננך אלהים, שמעתי לקולך,

וגם לדבר הזה אשא פניך,

לבלתי הפכי את העיר קרא בלע

לפנים ועתה צוער, לא אותה אבלע,

חושה עירה זו, כי עד בואך שמה,

להחל בל אוכל במלאכת הנקמה.

(אשת לוט לבדה, בעלה ובנותיה נראים מרחוק)

אשת לוט:

נמהרים הם, עוד ישובון מלאי גילה,

בהביטם אחור וסדום עוד על תלה;

אפונה אם אל ירע, יעולה,

להפוך עיר ומתיה רגע למפלה,

מדוע אעזב בית, חיל והון,

ואשר אספתי בעמל ועצבון,

אם בעלי קל הדעת יאמין בשוא,

שמנבא לו רעות, גר עובר ושב;

אשמרה ואצפה דבר מה יביא היום

הבקר הולך ואור כתמול שלשום,

אין אות חרדות בתכלת הרקיע,

מי יודע ומי יכול הביע,

אם אמת בפיות המלאכים אלה?

האם צופים עתידות ומעשי פלא?

אולם אם כנה הנבואה ותמלא,

וקריה נאוה זו, באש הה! תכלה,

גם בעלות עשן ולהב אש אוכלה,

עוד בל אחר לנוס ולהנצלה,

אחגור שארית כח, צעדי און וברך,

את בעלי ובנותי אדביק בדרך,

ואם לכת הרחיקו ובל אראמו,

בצוער העיר, אל נכון אדביקמו;

בהיר השחק ומלוא רך ועדנים,

רוח צח יפיח בריח נצנים,

ובנחת ובטחה כל העיר ישנה,

ואף לא תחלום כי קרובה הסכנה,

הכי מחזה נעימה זו תנבא קץ וסוף,

הכי נמלא יום עירנו וכליל יחלוף…

מה אחזה תמונות בהירות שתים עופפות

באויר, וחרבות אש בידיהן מנופפות,

פני רקיע מזה אדמו, נהרו

ומזה – כסו אדים, התקדרו,

גם סער יתחולל, ובעזוז חמה

יסח, יסחף ויהרוס גנה ושדמה…

טוב אמלטה מזה, אנוס אברחה,

ובחברת בעלי ובנותי אארחה,

אף כי הרחיקו, לעין אשורמו,

אמהרה, ארוצה עדי אשיגמו,

בעלי איכה? ובנותי איכן?

עמדו, חכו לי עד אבוא אליכן,

אוי! דמי יקפאון וכחי יעזבני

לרוצה, ברד מלח וגפרית יכסני,

מצחנה ובאשה, רוחי חובלה,

גוי כאבן ונוע בל אוכלה,

אירא המות, אף לא אקברה,

נציב מלח וציון לדור אשארה,

להגיד משפט אלוה וגדל זעמהו,

לממרה צוו ומביט אחריהו.

 

מחזה יא    🔗

(סדום, מישור פנוי לפני היכל המלך, גבריאל ורפאל נראים כשתי תמונות בהירות עופפות באויר ובידיהן חרבות להב).

גבריאל:

חרב נקמה נוצצת לעינים,

דגל מלחמה פרוש בשמים,

מאורות הלילה ספו, הסתתרו,

גם פני השמש הכסיפו, חורו,

באה שעת הדין, הגזרה נחתמה,

וסדום העיר, על פי קברה נרדמה,

עורי קריה, ראי ענני תכריכיך!

ורשפים יציתו מדורת פגריך.

רפאל:

איתני עולם עורו, התעוררו!

צבא מרום ותחת, חילים גברו!

רעמו רעמים, הפילו רטט אימה!

ברקו ברקים, רבו ניצוצי חמה!

חולי ארץ, סאנו רוחות והומו!

נחלי אש וגפרית, תהומות קיו וזרומו!

אבדון, שאול ותפתה, שחתו, בלעו!

ואמרת אל הכח, כתומה מלאו.

(חתני לוט ומרעיהם באים, פני השמים כסוים עננים, והמלאכים לא נראו עוד).

ארוש אחד:

השמעת הקול? כקול מלאך בדברו,

ארוש שני:

או כהלום רעם חזק ארזים בשברו,

הבט איך יברק וקדרות כסתה עירנו,

ובמו האדמה מתחת רגלינו

תחוג, תנוע; האמת נבואה זאת

שכמו חלום בזינו, ומה לנו עשות?

איה חותננו? נחישה, נמהרה

אל ביתו, שמה נחסה, נתבצרה,

הוא בתמו וישרו – אף כי רבו חטאינו –

מחרון אף אלוה, עוד יגן עלינו.

אזרח אחד:

הוא ועמו משפחתו, כבר יצאו מסדום,

פגשתים בשער טרם האיר היום,

ורעם צלצולו לאזן ישמיע,

הרוח מתגבר במבוכת חמה,

וברקים יפיצו כידודי אימה,

הסופה הויה, ומבטן ארץ

עולה קול שאון המבשר קרץ,

מה ירמזון אלה?

שר אחד:

שור כי ההר שמה פתח אשפתו,

ונהר די נור יקיא בעזוז עברתו,

ומתוך החשך, עמוד אש הלז,

בכח כלפי מעלה מתיז רשפי פז,

והיו לעשן כבשן ולבה בוערת,

המאימים אותנו באבדן והרס.

הכהן:

בתהלוכה, זבח ומנחה לאלהינו,

נפלל, נבקש, נחלה, נעתיר לגוננו.

המלך:

כהן דבר שקרים! למה נבהלת?

הלא תמיד אך שלום הבטח הואלת?

אם לא כמוך האלים ישקרו,

יראו את כחם, יקומו, יעזורו.

שר שני:

המכות, הרשפים והאש מאד גאו,

וגם על מגדלי החומות התנשאו,

וכבר הכה לרסיסים מקדש אלוה.

שר שלישי:

וכמו שערי שאול נפתחו מגבוה.

המלך:

הה! אברהם ולוט איכם? הואילו

אותי ועמי מקבר אש הצילו.

ההמון:

אש, גפרית ומלח, אנה ננוסה?!

אויה! אויה! הושע, הציל, חוסה…

(כלם נופלים ארצה מתים, מהם מכי פחד, מהם הלומי רעם, מהם נחנקי צחנה, עדי כסו כלם במשאת אש ועשן).

 

מחזה יב    🔗

(ההר בין ממרא ובין הככר, ארבע הערים והארץ מסביב בוערות בלהבות אש, המלאכים מסתלקים ואברהם משתחוה).

(שעה אחת אחר עלות השמש).

אברהם:

מה נורא אלהים! זעמך, משפטך,

בגפרית ואש נקמת נקמתך,

סדום החטאה הפכת לדשן ועשן,

וכל הככר סביבה בוערת ככבשן.

להקת מלאכים אומרים שירה:

אל עטה מעיל צדקה,

ואחז בחרב נקמה,

יושב על כס רחמים,

ומעיר אף, חמה,

פוקד עון אב על בן,

שפטיו עמוקים כתהום,

חסדו לאלפי דורות,

וצדקו כהר לרום,

הללויה!

אוצר זעם פתח,

והביא מבול נורא,

בים אש וגפרית טבע,

גאי סדום ועמורה,

ובני אדמה, צבואים,

זדים, שכורי רהב,

כעופרת הצליל,

בנהר די־נור ולהב,

הללויה!

ולכבות את האש,

ים של מלח יעל,

ויכס כל הככר,

במימי רוש ורעל,

אין צמח ואין חיה,

בארץ זו אוכלת,

כלה בתה, חרבה,

מות ומשכלת,

הללויה!

וגם בסדום, שמר אל

רגלי חסידו ממוט,

כי מלאכיו צוה,

לבן אחי אברהם – לוט,

ומתוך ההפכה –

בזכות ישרו, תמו –

מלטו בלע העיר

ושתי בנותיו עמו,

הללויה!

ככר כלה משקה,

תעש פרי, עדנים,

הללויה!

בשרו בכל הארץ,

ספרו את הקרות,

משפט סדום השמיעו

לזמנים ולדורות;

“אכן ישנו אלוה!”

יודו עמים כלם,

ונחנו נתנה צדקו

מעתה ועד עולם,

הללויה!