– היסוד הכלכלי הכי חשוב בקרב אוכלוסי הארץ–הם הפלחים, בוני הארץ ועובדיה. קשורים הם לאדמה, אשר הכו בה שרשים עמוקים, קשר בל-ינתק. יהיה מוצאם מה שיהיה–בני הארץ הם מדורי-דורות, עצמות אבותיהם ואבות אבותיהם נקברו בשדות ובכפרים אשר הרוו בזיעת-אפם, לעתים גם בדם לבבם. שום הנהלה נבונה ושום מיישב מרחיק-ראות, הרוצים לקומם את הריסות הארץ ולהפריח את שממותיה, אינם רשאים להתעלם מהזכויות והאינטרסים של המוני הפלחים.

בעקב הלחץ והעושק במשך מאות בשנים נידלדלו הפלחים ונתרוששו בחומר וברוח. הכרת ערכם האנושי והלאומי הורדה עד שפל המדרגה. נטולים הם חוש קיבוצי אשר יחברם ויאחדם לחטיבה לאומית אחת ושלמה. אפילו רגש האהבה לארץ, כמולדת משותפת, נשתתק בתוכם–אולם חזקים ואמיצים העבותות המקשרים אותם לרגבי-האדמה, אשר הם ואבותיהם עיבדו מדור לדור. כפר אחד מתיחס באדישות גמורה לגורל הכפר השני, וכמו כן לגורל הארץ כולה, אולם כברת האדמה השייכת לפלח, ביחידות או בשותפות, יקרה לו כבבת עינו, והוא קשור בה כבשורש-קיומו.

בשום אופן אין לנגוע באדמה השייכת לפלחים והמעובדת על ידם. את החיים מיגיע-כפיהם על אדמתם – אין לעקור מתוך קניהם אפילו תמורת פיצויי-כסף.

פלחים דלים, עשוקים ע"י אפנדים מלוי-ברבית ונאלצים למכור את נחלתם­–צריכים לקבל עזרה ממוסדות-התישבות יהודים למען יפרקו מעליהם עול נוגשיהם וישארו על אדמתם. לא לדחוק את רגלי הפלח הערבי, כי אם לעזור לו להתבצר במשקו–כזה חייב להיות קו-הפעולה של מדיניותנו הישובית בארץ. רק במקרה נדידתו מהארץ אפשר לקנות את אדמת הפלח במחיר מתאים.

לשם התישבות היהודים צריכים לשמש בעיקר השטחים הבלתי מיושבים (בנגב, בעמק הירדן, חולה, אזור החוף, בהרים, בחורן, גלעד ומואב וכו') והקרקעות המיושבים ומעובדים למחצה הנמצאים בידי הממשלה או בעלי האחוזות, והאדמות שאין להן כלל בעלים (אדמות “מוות”).

בקנותנו מאפנדי קרקע שנעבד במידה ידועה אל ידי אריסים–עלינו להניח חלק מהקרקע לשימוש האריסים ויש לתת להם אפשרות לעבד את חלקם באופן יותר אינטנסיבי. כשאין דבר זה אפשרי–צריכים האריסים לקבל אדמה בחבל אחר.

העבודה הערבית אינה צריכה להיות מנוצלת ע"י ההון היהודי. העם היהודי חייב להקים את משקו החדש בארץ רק בעבודת-עצמו. פגישת העליה העברית את העם העובד הערבי צריכה להיות פגישת-חברים עובדים. רק בין שתי חטיבות עובדים לאומיות בנות-חורין, העומדות כל אחת ברשות עצמה, אפשר להקים חיי-הרמוניה וידידות, אשר עלינו להניחם ביסוד מפעלנו הישובי בארץ.

ניו-יורק–תל-אביב, תר"ף.

(“א”י בעבר ובהווה" עמוד 417–416, דו"ח של “משלחת פועלי-ציון”, עמוד 118–117).