כִּי אַעַל תֵּל וְאֵרֵד גַּיא,
אֶשְׁאַל לְמַעְיָנִי.
לוּ אַךְ שְׁמַעְתִּיו! כָּלוֹת עֵינַי
וְקַשּׁוּבָה אָזְנִי.
מַטֵּה “רוֹעֶה נֶאֱמָן”בְּכַף-יְמִינִי.
הַבֹּקֶר רַךְ וְרַעֲנָן,
וְכֹה צָעִיר אֲנִי.
כְּחֹם הַיּוֹם – נַפְשִׁי נוּגָה,וַיָצֶק לָהּ צָמָא –
אֲנִי בְּסֵתֶר-מַדְרֵגָה,
דַּרְכִּי נֶעֱלָמָה.
וָאַךְ בַּסֶּלַע וָאֶכְרַע,אַקְשִׁיבָה – וְהִנֵּה
מִמַּעֲמַקִּים קוֹלוֹת-זִמְרָה
עוֹלִים לְלב צָמֵא.
עוֹד רֶגַע חַד וְלִרְוָיָה
הָשְׁקָה לִבִּי חָרֵד –
וַיִּפְרְחוּ בְדוּמִיָּה
שִׁירי – פִּרְחֵי-הַלֵּב.
עוֹד רֶגַע… וּבֵין כֹּה וְכךְנִטְּשׁוּ צְלָלִים בַּגַּיא,
הַיּוֹם יֵלֵךְ הָלֹךְ וָשַׁח –
וָאֹמֶר: רַב לִי, דַּי!
כָּל הַקּוֹלוֹת – לַעֲמָקִים,אֲשֶׁר לֹא לִי, לֹא כָאן…
בְּאֵלֶם-פֶּה וּבְלֹא יוֹדְעִים
אַמוּת עַל פִּי מַעְיָן…