במאמרו (ב"הארץ") “הלאָמת הקרקע” מנתח זאב ז’בוטינסקי את הסיסמה ה"מפלגתית" של הלאמת הקרקע ובא לידי מסקנה, שאין זו אלא קובע ריק, אשר קנאי ההלאמה תלו על עץ, למען ישתחוו לפניו, משל קבוע של גֶסלר ב"וילהלם טל", שהמריד לחינם את הבריות וגרם להם להתקומם ולאבד את הקובע וגם את גסלר. מקצת מיסודות הדברים, אשר שנה לנו ז. ז'. עכשיו ב"הלאמת הקרקע", נרמזו כבר לפני זמן קצר במכתבים “מתחנת הנסיונות”, שנמסרו על עמודי “הארץ” על ידי א. ט. – אך הפעם, במשנת ז.ז'., נתפרשה השיטה במלוֹאה.
ז.ז'. מתנגד להלאמת הקרקע “מתוך עיקר והשקפה”. מניח הוא לנו בחסד עליון, בכל רחבי העולם רקלמה על חשבון ישוב דמיוני של החיילים המשתחררים, תבטיח להחזיר לרשות האומה את כל נחלותיה, אחרי שירחיב שר האומה את גבולות הקרן הקיימת, ולפי שעה תושיט ידה אל אדמת הקרן הקיימת… עם אלה לא נתוַכּח. עם כל אלה, אשר מגע להם אל הספסרות הקדושה העתידה, עם שמשיהם, נושאי־דגלם ותוקעי־שופרותיהם – לא נתוַכּח.
כי לא הויכוח יוכיח בינינו.
שתי דרכים הן:
הדרך האחת מובילה לפיזור כוחות העם, למסירת הארץ לעשירים ולרשעים ולנישוּל תקות ישראל מעל הקרקע. והדרך השניה מובילה לריכוז כל זרמי המרץ והכסף לכוח לאומי אחד, דרוך למטרתו, אשר יגאל את הארץ ואשר יַפרה אותה בזיעתו. המחלוקת בין ידידי “השיטה” האינדיבידואַלית וידידי ההלאמה אינה להלכה אלא למעשה, ולפעולת יום המחרת. גם אלה וגם אלה עומדים מוכנים. הללו – עם צרור הכסף המתֻכּן – מצפים ליום הקניה, והללו – עם להט האמת בלבם – ליום הגאולה…
ועדיין אנו מאמינים כי העם – העם כולו – רוצה בגאולה ולא באחיזת עינים…
ניסן, תר"פ.