“דקלוג” של קז’ישטוף קישלובסקי שייך לאותם אירועים קולנועיים נדירים, שכל מרכיביהם – החל בתסריט וכלה בקצב – מבשילים ביחד לתוך היצירה וחוברים בהרמוניה מופלאה לחוויה אמנותית גדולה. הנימה הבולטת בעשרת פרקי “דקלוג” היא החמלה העמוקה למצב האנושי, אשר למרות הארעיות, הכאב, הבדידות והאי־ודאות המשמשים לו בני לוויה, מתקיימת בו כמיהה עזה לטוב, לקרבה ולאהבה.

כמיהה זו המפעמת בכל אדם – יהיה הוא רוצחו האכזרי של נהג המונית (“דקלוג 5”), או הרופא שחייו כבו ביום מותם של בני משפחתו (“דקלוג 2”), או האשה המתכחשת לקיומה של אהבה (“דקלוג 6”) – מעניקה משמעות למצב האנושי ומעלה את החיים לדרגה של ערך עליון. מול המסתורין של כמיהה זו, שאינה מתחייבת על־פי התבונה ושאינה פועלת מכוח ההגיון, ניצבת יומרתו של השכל לדעת את שלא ניתן לידיעה ולשלוט בשרירותיות, במקריות ובאי־הוודאות הטבועות ברקמת החיים. על יוהרתה של יומרה זו אפשר לעמוד מהעובדה, שהאקראיות והאי־ודאות אינן מאפיין בלעדי של המציאות האנושית, כי אם עקרון אוניברסלי העומד ביסוד היקום בכללותו.

פירוש של עקרון זה הוא, שיכולתנו לדעת את הטבע מגיעה עד גבול מסוים, גבול האי־ודאות שנוסח בידי הפיזיקאי הייזנברג בשנות ה־20 של המאה הזאת. וכאן באה הנקודה המשמעותית ביותר: גבול זה מונע אפשרותה של ידיעה מלאה לא בגלל קוצר השגתו של השכל או בגין מכשור טכנולוגי נחות, אלא משום שהאי־ודאות היא חלק בלתי נפרד ממהותו של הטבע.

עקרון האי־ודאות אילץ את המדע להשלים עם המגבלות על כוחו ולקבל את העמימות כחלק בלתי נפרד מהידיעה. שכן כל נסיון להגיע לידיעה שלמה נידון מראש לכשלון. כשלון זה הוא החוט המחבר את 10 האפיזודות של “דקלוג”.

בפרק הראשון של “דקלוג” מוצג הכשלון באמצעות אפיזודה כמעט בנלית. האב, מורה לבלשנות חישובית, גילה עוד בנעוריו “שיש המון דברים שאפשר לספור ולמדוד”. בהמשך, מספרת גרושתו, אשה פשוטה, מאמינה, שהחיים לדידה מתמצים ברגש חם של אהבה, “הוא חשב שאפשר לספור הכל”. ואכן, את תלמידיו הוא מלמד כי מחשב מתוכנת כהלכה יוכל לפתח אפילו חוש אסתטי והעדפות אישיות. את בקשתו של פאוול (בנו) להתיר לו להחליק על האגם הקפוא הוא מעלה על המחשב. השניים מעבדים באמצעות נוסחה מתימטית את כל הנתונים הרלוונטיים להערכת עובי הקרח, הטמפרטורה של פני האגם, מעלות הקור בשבוע האחרון, המעמס המרבי על הקרח וכיו"ב, ומקבלים אישור מהמחשב. פאוול יוצא לאגם ומוצא שם את מותו. היכן היתה הטעות? לא היתה טעות. הנוסחה היתה נכונה, המחשב פעל ללא דופי, נתוני המשתנים היו מדויקים. ובכל זאת, משהו לא הובא בחשבון, שהרי פאוול מת. האם היה זה גזע עץ שנתקע במקרה מתחת לקרח באיזשהו מקום ומנע שם את עיבויו? אולי זרם מים תת־קרקעי שאיש לא ידע על קיומו? או סתם צירוף מקרים נדיר, בלתי ניתן לחיזוי, ועל כן בטל מבחינה סטטיסטית?

גם מגדה (“דקלוג 7”), מושא חלומותיו של פקיד דואר צעיר וביישן, נענשת בגין שכלתנות יתרה. שנה תמימה עוקב טומק אחריה מבעד למשקפת המכוונת לדירתה, צופה במעשיה, באהבותיה, באכזבותיה, מטלפן אליה בשעות הלילה כדי להתענג מצליל קולה, ומזמן אותה בתואנות שווא לסניף הדואר כדי לחוש בקרבתה, עד שלבסוף הוא מודה בפניה על מעשיו. מגדה זועמת על חדירתו החצופה לפרטיותה, והיא משלחת בו את אחד ממאהביה. אך טומק החבול והדחוי מוסיף להעריצה. סקרנותה של מגדה מתעוררת. היא מנסה לרדת לסוף דעתו של אוהב תמים זה. מה הוא רוצה ממנה, לנשק אותה? לשכב אִתה? טומק משיב בשלילה. הוא לא רוצה דבר ממנה, רק לאהוב אותה. “אין דבר כזה”, פוסקת מגדה. היא מזמינה אותו לדירתה ומתחילה לעגוב עליו. מעצמת ההתרגשות מתפרק טומק במכנסיו. אתה רואה, היא אומרת לו ביובש, “זה הכל, כל האהבה. לך לאמבטיה, יש שם מגבת”. טומק המסכן בורח מושפל לדירתו ושם חותך את ורידי ידיו.

נסיון ההתאבדות של טומק מרעיד את צינת המגן של מגדה. אפשרותה של אהבה שאינה מבקשת לעצמה סיפוק מיני, אלא רק את האהבה עצמה, מעוררת בה הדים רדומים של רגש נשכח. עתה היא מבינה שלא את טומק רצתה להשפיל, אלא את התום שאבד לה, אשר נגלה לה מחדש במעריץ העקשן. מגדה חשה שעליה למצוא את טומק לפני שהאכזבה תעשה שמות באותו רגש מזוכך, כדי לומר לו שהוא צדק, ושיומרתה לדעת מהי “כל האהבה” היתה כוזבת. היא מחפשת אחריו בבתי־חולים, שואלת עליו בסניף הדואר וממתינה ערב ערב שהאור בדירתו יידלק. אך כשהיא פוגשת אותו לבסוף במקום עבודתו, מודיע לה טומק בהקלה שהוא כבר לא עוקב אחריה. כמו “בדלתיים סגורות” של סארטר, מגדה נענשת לחיות עם סוג האהבה שהיא מתעבת.

רגש האהבה נתפס אצל קישלובסקי כאי קטן של עדנה בים הבדידות הקודרת של בית המגורים הגדול ב"דקלוג", שהוא כמובן מיקרוקוסמוס של כלל החברה האנושית. כדוסטוייבסקי לפניו, קישלובסקי מאמין שרגש זה מצוי בכל אדם, באשר הוא אדם, אפילו ביאצק (“דקלוג 5”), המתכנן באדישות מחרידה את הרצח האכזרי של נהג המונית. עובדה, לסנגורו הצעיר המבקר אותו בבית הכלא לפני הוצאתו להורג, הוא מגלה שרעד עבר בגופו כאשר שמע אותו קורא לעברו בשמו, ביציאתו מבית המשפט. יאצק, שקלט בקריאה זו, אולי לראשונה בחייו, נימה כנה של חמלה, מעלה בפניו שתי בקשות: למסור לאמו הזקנה תצלום מטקס הבאתו בברית הכנסייה, ולהיקבר ליד אחותו האהובה שנדרסה למוות בהיותה בת 12. נימה דקה זו של רגש המתקיימת גם ברוצח נקלה כמו יאצק, עומדת ביסוד מחאתו של קישלובסקי נגד עונש המוות, באשר הגרדום לוקח עמו גם את הטוב המעט הזה. יתרה מזו, על רקע המקריות העיוורת שבה נבחר קרבנו של יאצק, נראה הליך התלייה המחושב והרשמי של פקידי המדינה מזוויע לא פחות וחסר משמעות באותה מידה. שהרי מאז פרשת קין, אומר הסנגור, שום עונש לא הרתיע את העולם מפשע. אבל אם עונש המוות לא נועד למנוע פשע אלא לנקום, “בשם מי נוקם החוק?” שואל הסנגור. “בשם החפים מפשע?” אך אם כן, “האם החפים מפשע הם החוק?” יהירותה של מערכת החוק, הבטוחה כל כך ביכולתה להגיע למיצוי האמת, עד כדי עשיית מעשה בלתי הפיך של הוצאה להורג, מקבלת ביטוי מקברי בתלייתו החפוזה והברוטלית של יאצק. אם החיים הם מתנה, כדברי אמו של פאוול, נטילת חיים היא רצח, גם כאשר היא נעשית מטעם החוק ובשם החפים מפשע.

החיים הם מתנה לא רק משום המסתורין האופף את התהוותם, ולא רק משום המקריות הפנטסטית העומדת ביסוד הופעתם, אלא גם משום שכל יצור אנושי נושא ברגע לידתו פוטנציאל בלתי מוגדר של טוב ושל אהבה, שמימושו כפוף לאי־ודאות. מתנה זו מתעלה ב"דקלוג 2" לדרגה של ערך עליון.

אנדז’י, בעלה של דורוטה, שוכב חסר הכרה בבית החולים, בשלב סופי של מחלת הסרטן. דורוטה, שהיתה כל ימיה עקרה, נושאת בבטנה תינוק של מאהבה. הדילמה שהיא מציגה לרופא המטפל בבעלה, היא אכזרית ככל שהיא בנלית: אם אנדז’י עתיד לחיות, עליה לבצע הפלה ובכך לאבד כל סיכוי להרות בעתיד; אם מחלתו של אנדז’י סופנית, היא תשמור על פרי בטנה. הרופא מסרב לפסוק. סיכוייו של אנדז’י להחלים, הוא אומר לה, קלושים מאוד, “אבל כבר ראיתי שחיים בלי סיבה ומתים בלי סיבה”. דורוטה זועמת על חוות הדעת המקצועית, הפורמלית והמנוכרת. לאחר לבטים רבים היא מזמינה תור להפלה, אך בניגוד לרושם שקיבלה, הקונפילקט שלה טורד את מנוחתו של הרופא. הוא עורך לאנדז’י בדיקת רקמות נוספת ומגלה לתדהמתו נסיגה ברורה של המחלה. עתה עובר הקונפליקט אליו.

הממצאים המפתיעים מציבים את חובתו הרפואית בהתנגשות חזיתית עם מצפונו. כרופא, חובה עליו לגלות לדורוטה את תוצאות הבדיקה. אך אם יעשה זאת, ייתן ידו להמתת הוולד. האיש הקודר והגלמוד הזה, המעורר רושם של ביורוקרט חסר לב, נוהג זה שנים לשוחח על אשתו ושני ילדיו (שנספו בהפצצה) באוזני עוזרת הבית המבקרת אותו אחת לשבוע. עתה ניצבת מולו מתנת חיים אחרת, לא שלו, אך תלויה במוצא פיו. “בעוד שעה עלי לעבור הפכ\לה. על מצפונך”, דוחקת בו דורוטה, תוך שהיא מעמידה אותו מבלי דעת בפני הדילמה האכזרית של עקרון האי־ודאות. שכן משמעותו העמוקה של עקרון אוניברסלי זה, המלווה כצל את גיבורי “דקלוג”, היא שאינך יכול לדעת בעת ובעונה אחת צמדים מסוימים של תכונות המתארות מציאות פיזיקלית שלמה. על כן עליך לבחור בתכונה אחת מן השתיים, למרות שעצם בחירת התכונה האחת מונעת כל אפשרות לדעת את ערכה של התכונה האחרת, קרי: להשיג ידיעה מלאה של המציאות. זהו בדיוק מצבו של הרופא, הנדרש לבחור בין חובתו כרופא לבין מצפונו, בידיעה שאקט הבחירה ימנע ממנו לדעת אם עשה את המעשה הנכון. שכן לפעול במסגרת האי־ודאות, משמעו לסכון עם ההכרח לקבל החלטות על־פי מידע חלקי. “הוא ימות”, משקר לה הרופא. דורוטה, שהתעקשה לחדד את האמת, תיאלץ מעתה לחיות עם כשלונה.

בסצינת הסיום מודה לו אנדז’י על שהציל את חייו ומבשר לו בהתרגשות שהוא עומד להיות בקרוב אב. אל תודה לי, משיב לו הרופא, “שוב ראינו שרנטגן זה לא הכל”.

קשר מפותל זה שבין חיים, מוסר ואי־ודאות, המותיר לעתים קרובות את האמת במצב עמום, עומד במרכז האפיזודה של “דקלוג 8”. אליזבת לורנז, חוקרת אמריקנית במכון לחקר ניצולי השואה, מבקרת באוניברסיטת ורשה כדי ליטול חלק בסמינר של פרופסורית פולנייה ידועה על הכרעות מוסריות. אך עניינה בסמינר רחוק מסקרנות אקדמית גרידא. הפרופסורית היא האשה, אשר בפברואר 1943 שיגרה את אליזבת אל מותה הכמעט ודאי. עתה, 40 שנה אחרי, שבות השתיים לאותו ליל בלהות, למפגש הכאוב בין האשה הנוצרייה לילדה היהודיית בת השש, לראשומון המוסרי ששילח את הילדה חזרה לגטו. העובדות אינן שנויות במחלוקת: משפחתה של אליזבת מצאה גוי פולני, שהיה מוכן לאמץ את הילדה, בתנאי שהפרופסורית תצייד אותה בתעודת טבילה נוצרית כשרה. אליזבת ומאמצה מגיעים לביתה של הפרופסורית, אך זו דוחה את בקשתם בטענה שמעשה הזיוף לא עולה בקנה אחד עם עקרונותיה הנוצריים. 40 שנה מנסה אליזבת להבין את הדחייה, את מוסריות ההכרעה, במיוחד לאור העובדה שהפרופסורית הרבתה להציל אנשים מידי הגסטפו. ההסבר שבפי הפרופסורית חורק. לטענתה, הגיעה אליה שמועה שהמאמץ עובד בשירות הגסטפו, ומאחר שהיא ובעלה היו חברים במחתרת, חשדו שטמנו להם פח. האומנם?

הצופה נשאר עם סימן שאלה בידו, כך גם אליזבת. אלא שבניגוד לצופים רבים בישראל, שתיעבו את מסר הפיוס המעורפל של אפיזודה זו, אליזבת לא מנסה למצות את האמת הצפונה ממילא בתחום הנסתר של האי־ודאות. לביקורה נועד תפקיד חשוב יותר, להתמודד עם קירות הבתים שהיו עדים להשפלתה ולחוסר האונים של מצבה באותו ערב נורא. “אנחנו חוקרים, מתארים ומנתחים”, אומרת אליזבת, “אבל איך לפתור את האי־הצדק של המצילים והמוצלים?” שאלה שאין לה תשובה, אבל מפרספקטיבה של 40 שנה האמת הצרופה מקבלת פרופורציות מדויקות יותר, קרי עמומות יותר. “יש טוב”, משיבה לה הפרופסורית, “לדעתי, הוא קיים בכל אדם. המצב משחרר את הטוב או את הרע. אותו ערב לא שחרר בי את הטוב”. “מי קובע?” שואלת אליזבת. “זה שנמצא בכל אחד מאתנו”, משיבה לה הפרופסורית.

הדיבר ה־11 של קישלובסקי, שאין אדם יכול לחתור אל מעבר לאי־הוודאות, משמש קו מנחה לאנקה ולאביה בפרק הרביעי של “דקלוג”. אנקה מגלה בין ניירותיו מעטפה, שעליה רשום “לפתוח אחרי מותי”. היא פותחת את המעטפה ומוצאת בתוכה מעטפה שנייה, ועליה רשום בכתב ידה של אמה, שנפטרה כשאנה היתה בת חמש, “לבתי, אנה”. אנקה מנחשת שבמכתב כתוב, כי מיכאל אינו אביה האמיתי. כשמיכאל חוזר מנסיעת עסקים בחו"ל, היא קוראת באוזניו את תוכן המכתב. מיכאל מודה שגם הוא חשד בכך, אך מעולם לא ניסה לברר את האמת. אנקה משתמשת במכתב כדי להבהיר את מערכת יחסיה הסבוכה עם מיכאל. היא מגלה לו שתמיד אהבה אותו, תחילה כילדה ואחר כך כאשה. גם מיכאל מודה ברגשותיו הסותרים כלפיה. למן התבגרותה רצה שתקרא את המכתב כדי לפטור עצמו מעכבותיו כאב, או לחלופין שתינשא כדי לכפות על יחסיהם מצב בלתי הפיך. אולם האמת שהיתה אמורה לסלק את האמביוולנטיות מיחסיהם ולכונן ביניהם קשר ברור של גבר ואשה, אינה משחררת אותם מהמועקה. להיפך, הם חשים כמו אדם וחווה לאחר שטעמו מהפרי האסור של עץ הדעת. אנקה, המרגישה כי היא עומדת לאבד את אביה ואת אהובה גם יחד, מגלה לו ששיקרה, שהמכתב נכתב על ידה. המכתב המקורי, היא מראה לו, נשאר חתום במעטפתו. השניים מחליטים לשרוף את מכתבה של האם בלי לפתוח אותו. לעולם לא יֵדעו את האמת, אך אי־ידיעתה תאפשר לקשר ביניהם להתקיים באזור הדמדומים של האי־ודאות, שהוא ככלות הכל המצב הנכון יותר למערכת יחסיהם.