עומדת לה חבורת אנשים ובאמצע ילדה קטנה; היא סופקת בּידיה כגדולה; פּניה מעוררים חמלה, היא בוכה מרה ומיללת מתוך דמעות.
מה תאכלנה עכשיו אחיותי הקטנות ואמא החולה?
ועיניה מורדות ארצה ומבּיטות על רסיסי קדרת־החרש ומרק הויקה השפוך. מיד נאספו סביבה המון ילדים קטנים יחפי־רגל וחשופי־שת, צנומי־פנים, דלים ורזים, חלשים ומתעלפים ברעב, והתנפּלו ברוב חשק כצפּרים לקבץ גרעין אחרי גרעין, והילדה מעוררת תאניה קורעת לבבות.
חבורת האנשים אספו ביניהם פניגים אחדים. אפשר שבּזה הקריבה העיר החדשה את פּרוטתה האחרונה על מזבּח הרחמנות. והילדה הלכה לה, – בּוכה ומיללת.