ראש הצעקנים היה לבוש “מונדיר” ומכנסים קרועים ובלואים של איש־צבא, ותמיד התהלך בלי כתנת לעורו, ערום ויחף.
הוא היה איש־צבא שנטרפה דעתו קצת ע"י בּלהות־המלחמה, ולכן לא נחשב כ"שבוי" ולא נשלח לגרמניה, אבל גם לבית־משוגעים לא נאסף, ובּכן תעה כל היום הנה והנה בּרחוב היהודים וחצר בּית־הכנסת, והנערים התקלסו והתגרו בו.
מקום מגוריו היה פּעם בּ"פּאָליש" של איזה קלויז, ופּעם בּחוץ, ואפילו בּקור גדול; אך הוא לא התרעם מעולם על הקור, אף כי שניו דא לדא נקשן. הוא היה צועק ובוכה רק מרעב, ובּיחוד בּכה בּשעות הלילה. בּכל לילה נשמע פתאום מתוך האפלה קול “טינור” עצוב: “אויה לי ואוי לנפשי! חוסו עלי ותנו לי פּרוסת־לחם, כל היום לא אכלתי! אני גוע בּרעב!”. המלים האלה רחפו כל הלילה בּאויר וחדרו בּחושך ללבּות האנשים ודקרו כמדקרות־חרב.
אמנם, הרבּה רעבים היו אז בּרחוב היהודים, אך הם לא צעקו, רק ישבו דומם והבּיטו בּעינים עצובות, ואם נתנו להם איזו פניגים, רצו תיכּף־ומיד וקנו להם לחמניה של שעורים להחיות את נפשם, ורק הוא, המטורף, היה היחידי, שמלא את רחוב היהודי וחצר בית־הכנסת בּצעקותיו הנוראות.
גם בּרחובות הגדולים כמו רחוב־האשכנזים וזאַוואַלני, ישבו נשים ועל ידן מחנות של ילדים רעבים. רבּים מהם לא יכלו גם לצעוק ורק הושיטו להעוברים והשבים את ידיהם הצנומות, ואחרים צעקו בּזה אחר זה: “רעבים אנחנו!” קולותיהם הדקים של הילדים הרעבים נקרו את המוח והלב.
אחרי כן נוספה עוד צעקנית אחת, שהיתה מהלכת בּלילות וצעקה בּקול מר: "אויה לי! הוי, לבּי לבּי! עיני חשכו, ראשי עלי כגלגל! הנני גועת בּרעב! והד קולה רחף בּכל הרחובות ונשקע בּחשך.
אך גם הצעקות בּלילה לא הועילו להם. שניהם גם המטורף גם האשה מתו ברעב.