דן אלמגור – עונג שבת

“7 ימים” 27.6.80

לצד מחזות מוסיקאליים, הרצים העונה בברודוויי מוצגים השנה כמה מחזות הומאניים נוגעים-ללב על "ברווזונים מכוערים", שהצליחו לשמור על צלם הברבור הטהור גם ברגעיהם הקשים ביותר

באחד הבקרים הערפיליים של שנת 1886 נתקל שוטר לונדוני, בשעת סיבוב ברחובות הרובע היהודי, וייטצ’פל, במחזה מזעזע:

על הארץ שכבה דמות שותתת-דם, שהשמיעה אנקות מוזרות. תחילה סבר השוטר שלפניו אדם פצוע. אבל כשרכן על הדמות נתגלה לעיניו יצור מבעית, הדומה יותר למפלצת: ראש ענק, פה מעוקם, גפיים מנוונות ועור עבה, המזכיר עור-פיל.

לאט-לאט נתגלתה זהותו של הפצוע: ג’והן מריק, שנולד כבעל-מום ובילה את כל שנות ילדותו ונעוריו בקרקסים, שם הציגו את מומיו הנוראים לראווה, תמורת כרטיס-כניסה של שני סנטים. בעלי הקרקסים הזמינו את הקהל לראות “אדם פיל”, והסקרנים, ששילמו את דמי-הכניסה, הציצו בעיניים קרועות בראש הענק והמכוער ובעור העבה, המקומט שכיסה את האברים הפגועים. “האדם-הפיל” היה עומד שם, באוהל הקרקס, והבעת פניו המצמררת לא השתנתה. עד שהחליטו בעלי הקרקס שאין הוא מכסה אפילו את הוצאות הכלכלה הזעומה, שניתנה לו. הם השליכוהו לרחוב, ושם נטפלו אליו בריונים והתעללו בו. ובמצב זה מצא אותו השוטר באותו בוקר.

ג’והן מריק, “האדם-הפיל”, הובא לבית-החולים הלונדוני בוויטצ’פל, ונמסר לידיו של רופא צעיר, ד"ר טרווס. הוא נשאר בבית-החולים ארבע שנים תמימות, עד למותו. רוב הרופאים והאחיות נזדעזעו כל-כך ממראהו, עד שסירבו לטפל בו. אפילו אחיות מנוסות, שהתנסו אף בטיפול במצורעים במושבות באפריקה, לא יכלו לעמוד תחילה בפני הדמות המעוותת, המעוררת פלצות.

 

השחקנית שהתגברה על הזעזוע    🔗

למזלו של “האדם-הפיל”, הגיע שימעו לאוזנה של אחת השחקניות היפות והפופולאריות ביותר באנגליה. סקרנותה הביאה אותה אל בית-החולים, שם ביקשה לפגוש את “האדם-הפיל”. “אל תחששו. אני אדע איך להסתיר את רגשותי ברגע שניפגש. הרי לשם כך אני שחקנית”, הרגיעה את הרופאים, שהזהירוה מפני ההלם, הצפוי לה. ואכן, הצליחה הגב' קנדל להתגבר על הזעזוע¹ הראשון, ולתדהמתה גילתה ש"המפלצת" היא אדם רגיש ואינטליגנטי, שהצליח לשמור על צלילות ועל טוהר נפשי גם בתנאי החיים הקשים, שאותם ידע כל ימיו. היא החליטה להפגיש אותו עם אינטלקטואלים ובני-אצולה, שראו במריק קוריוז פיקאנטי ואופנתי. בעזרתה, זכה “האדם-הפיל”, שלא ידע מימיו חיבה ואהבת-אשה – להפוך ל"בן הטיפוחים" של החברה הגבוהה והסנובית בלונדון של סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. השחקנית הנערצת היתה מבקרת בחדרו שבבית-חולים לעתים תכופות, קוראת בפניו יצירות ספרות ודראמה ומשוחחת עימו עליהם. מריק אהב לקרוא ולשוחח על ספרים ומחזות, ואף גילה הבנה ומקוריות בביקורת התמימה, שאותה השמיע באוזני פטרוניתו היפה. בידו האחת שלא התנוונה החל לגלף בעץ כנסייה, כדוגמת כנסיית פיליפ הלונדונית. היא גילף את הכנסייה באולרו בסבלנות אדירה. ביום שבו השלים את המלאכה שכב במיטתו שבבית-החולים, וראשו העצום נשמט לפתע לאחור, מבלי שיוכל להרימו. הוא נחנק תוך שניות ספורות. דמות הכנסייה, שאותה גילף באולרו במשך שנים, מצוייה עד היום בבית-החולים של לונדון.

 

ספרי “מפלצות” – ביזנס משתלם    🔗

סיפורו של “האדם-הפיל” היה מוכר לבני לונדון בסוף המאה הקודמת. בתחילת שנות העשרים למאה שלנו הופיעו זכרונותיו של ד"ר טרווס, הרופא שטיפל בו, ומהם נטל הסופר הבריטי אשלי מונטגיו את עיקר החומר לספרו “האדם-הפיל”, שיצא-לאור לפני כתשע שנים. כשהוציא מבקר הספרות האמריקני, לסלי פידלר, שביקר אשתקד בארץ, את ספרו הידוע “מפלצות” (1978) הקדיש מקום מיוחד לג’והן מריק, וכמוהו גם פרדריק דימר, מחבר הספר “אנשים מיוחדים מאוד”, שגם הוא נימנה עם גל הספרים, העוסקים בבעלי-מום ובמוכי גורל מפורסמים וזוכים, למרבה האירוניה, לפופולאריות ולהצלחה כספית ניכרת.

לפני כשנתיים נטל מחזאי יהודי-אמריקני צעיר, בראנארד פומרנץ, את דמותו של “האדם-הפיל”, וכתב מחזה בשם זה, שהוצג תחילה בתיאטרון-המסעדה “קינג’ס הד” בלונדון. בדומה למחזה ידוע אחר, “דא” (“אבא”), שיובא לפני כשנתיים לברודוויי מבימתו הקטנה של ה"קינג’ס-הד" וזכה שם בשפע של פרסים, הגיע גם מחזהו של פומרנץ אל קרשי ברודוויי, וזכה שם לפרסים ולתהילה. והפעם – בצדק, כפי שיוכל כל מי שיצפה הקיץ בהצגה זו, המוצגת בתיאטרון בות בניו-יורק.

 

הבמאי שהתגבר על הפיתוי    🔗

להודות על האמת: התלבטתי לא מעט אם ללכת לראות את ההצגה. בפירסומם של ספרי “מפלצות” הללו ובהצלחתם הרבה יש משהו דוחה וחולני, ולא היה לי כל חשק לתמוך במגמה זו. אבל ידידים, שראו את ההצגה, הרגיעו אותי שאין הדבר כך, ואני שמח ששמעתי בעצתם.

בימים אלה, שבהם חביבים על רבים סרטי הזוועה והצגות הפלצות, ניתן היה לשער שהמחבר והמפיק של “האדם-הפיל” ינסו לנצל נטייה זו לסנסאציות ולזעזוע, ויציגו על הבמה שחקן מאופר, הנראה כמפלצת מזוויעה. לשבחם יאמר, שהם עמדו בפני הפיתוי המיסחרי, והעלו הצגה אנושית נוגעת-ללב, מבלי להזדקק לסממנים זולים, שמטרתם לנצל את חולשותיו המוזרות של המין האנושי.

כדי שהצופים יקבלו מושג כלשהו איך נראה ג’והן מריק האמיתי, מקרין מנהל בית-החולים הלונדוני בפני ד"ר טרווס, האמור לטפל בו, כמה צילומים, שצולמו, למעשה, בידי טרווס האמיתי בשנת 1886, כשהובא מריק האמיתי לבית-החולים. וכך, למשך שניות מועטות, אנו צופים בצילומים של “האדם-הפיל” ההוא. אבל השחקן, המגלם את דמותו בהצגה, ברוס דויסון, הוא צעיר בריא ונאה, שאינו מאופר כמעט. מדי פעם הוא מעוות קלות את פיו, או צולע מעט על רגלו, וידו השמוטה מזכירה לנו את ידו המשותקת, המנוונת של מריק. אלה באים רק כדי להזכירנו את מראהו של האיש, אותו הוא מגלם. ודווקא משום כך מצליח המחזה לזעזע ולרגש, גם מבלי שהולבש על ראשו של השחקן ראש מסיכה ענק, ומבלי שיימרחו על גופו משחות-איפור בצבע עורו-של-הפיל.

 

הליידי שהסירה את חולצתה    🔗

“האדם-הפיל” הוא מחזה צנוע, ומשתתפים בו כחצי-תריסר שחקנים, שכל אחד מהם מגלם במשך ההצגה כמה דמויות. נגן הצ’לו הבודד, מיכאל גולד-שלאגר, היושב בצד הבמה ומנגן מיצירות באך, פורה, אלגאר, סן-סנס ואחרים מוסיף להצגה הרבה חום. כמה מהתמונות מרגשות במיוחד: פגישתם הראשונה של השחקנית ו"האדם-הפיל", שבסופה מתעקשת האשה היפה והאלגנטית ללחוץ דווקא את ידו המנוונת, ה"פילית" של מריק; פגישה נוספת בין השניים, שבה מתוודה מריק בפני ידידתו, כי מעולם לא ראה אשה יפה עירומה. והיא, הליידי, היפהפיה של החברה הגבוהה, מפתיעה אותו ואותנו, בהסירה את חולצתה בפניו. המחזה עשוי תמונות רבות, ובכל תמונה מוסיף מריק חלק נוסף, עשוי עץ, לכנסייה שהוא בונה. בתום המחזה ניצבת במרכז הבמה הכנסייה שהושלמה – מעין מצבה ועדות ליפי נשמתו של אדם אומלל, שהחברה שפטה אותו רוב חייו על-פי מראהו החיצוני בלבד.

 

הסופר הרוסי שאהב סוסים    🔗

מחזה מרגש אחר, שגם אותו ראיתי באותו שבוע עצמו בברודוויי, הוא המחזה “סיפורו של סוס”, שעובד על-פי סיפור קצר של טולסטוי. למרבה הצער, לא יוכלו חובבי-התיאטרון הישראליים, שיגיעו הקיץ לניו-יורק, לצפות בהצגה. ההצגה שבה צפיתי היתה הצגתה האחרונה, לאחר ש"רצה" בניו-יורק כשנה – תחילה בתיאטרון אוף-בורדוויי קטן ב"וילג'" ואחר-כך – באולם על-שם השחקנית הלן הייס, בלב ברודוויי.

אהבתו של טולסטוי לבעלי-חיים היא מן המפורסמות. טורגנייב, ידידו, מספר כי בשעה שהיו מטיילים יחד ביער נהג טולסטוי לעצור מדי פעם ליד סוס או חמור, ללטפם ול"האזין" לשיחתם. “אין לי ספק, ליאו ניקולייביץ'”, אמר לו פעם טורגנייב, “שפעם היית סוס”. טולסטוי חייך, לדבריו, כמצפין סוד.

בשנת 1863, השנה בה החל בכתיבת “מילחמה ושלום”, כתב טולסטוי את הטיוטה הראשונה של “חולוצמר, או סיפורו של סוס” – סיפור קצר, שגיבורו סוס זקן, ששירת באמונה אדונים רבים, ועתה הוא עומד לשחיטה. דמותו של הסוס הנאמן הזה מופיעה גם ברבים מ"משלי-הילדים" של הסופר הרוסי המפורסם. אך רק עשרים שנה אחר-כך השלים את סיפורו, וזה ראה אור לראשונה בשנת 1886 – בדיוק בשנה, שבה הובא “האדם-הפיל” לבית-החולים! – על-ידי רעייתו של הסופר, שהחלה להוציא את כל כתביו.

 

מתיאטרון גורקי בלנינגרד – לברודוויי    🔗

לפני כשנתיים הוזמן הבמאי האמריקני רוברט קאלפין לברית-המועצות, במיסגרת חילופי-אמנים. בתיאטרון על-שם גורקי שבלנינגראד ראה הצגה מקסימה, המבוססת על סיפורו של טולסטוי. לשאלתו נסתבר לו, שההצגה נולדה בסדנת התיאטרון תוך אילתורים של השחקנים, ורק לפני שלוש שנים העניק לה המחזאי היהודי מארק רוזוזבסקי את דמותה הסופית.

קאלפין רכש את זכויות ההצגה של המחזה – היה זה המחזה הראשון שנרכש רישמית אחרי החלת חוקי זכויות היוצרים גם מעבר למסך-הברזל – והביאו לניו-יורק. הוא עצמו ביים את הגירסה האנגלית, כשהוא נעזר בפנטומימאית ובכוריאוגרפית לין גאנויי. ההצגה הועלתה תחילה בתיאטרון קטן באוף-ברודוויי², וכמו הצגות רבות אחרות, שנולדו שם, הועבר אחר-כך לבמה הגדולה בברודוויי, שם ראיתיו. בערב, שבו ראיתי את ההצגה, היו השחקנים נרגשים במיוחד. לא זו בלבד שהסוס, גיבור ההצגה, עומד להישחט; גם השחקנים עצמם ידעו, שבתום הערב ירד המסך בפעם האחרונה על ההצגה, שבה הופיעו שנה תמימה, ושוב יהיה על רובם לחפש לעצמם מקומות-עבודה חדשים.

 

הפנים הנוגות של “המוקיון העצוב”    🔗

ידידים, שראו את ההצגה באולם הקטן, שם הוצגה אשתקד, האריכו לתאר את הקשר הריגשי העז, שנוצר אז בין הבמה הקטנה לקהל, שישב סמוך מאוד לשחקנים. באולם הגדול בברודוויי נפגם קשר זה לא במעט. לא כל התמונות הרשימו במידה שווה, ובכל פעם שניסו השחקנים את כוחם בזמר רוסי או במחול רוסי קשה היה לנו להשתחרר מן ההרגשה, שבכל קיבוץ בארץ היו עושים זאת פעם טוב יותר. אף-על-פי-כן, מרגשת ההצגה מאוד. ובעיקר בזכות השחקן, שגילם את התפקיד הראשי – תפקידו של הסוס הנאמן, שעשה את שלו. שחקן יהודי זה, ג’ראלד הייקן, רחוק מדמות הכוכבים הצעירים והזוהרים, הקונים לפתע את עולמם בסערה. הוא גבר בגיל העמידה, בעל קלסתר-פנים הרחוק מזה של אליל-נוער. הבעת-פניו מזכירה מאוד את זו של “המוקיון העצוב”, ועיניו הנוגות מדברות אל הלב. הוא הזכיר לי מיד שחקני-אופי אמריקנים ותיקים אחרים, כברט לאהר המנוח (שגילם גם בסרט “הציפור הכחולה” את התפקיד, שאותו גילם ב"הבימה" יהושע ברטונוב שלנו) וג’ק גילפורד (המופיע עתה בתמונות ה"רומאיות" בתוכניות “בועות”, המוקרנות בארץ). אותו מבט אנושי מאוד, עצוב מאוד וחם מאוד, שהיה גם לאברהם חלפי. במיקרה ראה את ההצגה בניו-יורק גם שמואל בונים, במאי ה"קאמרי", שביים את “האדרת” לגוגול, בה גילם חלפי את אחד מתפקידיו היפים ביותר. ולא במיקרה שוחחנו שנינו על ההצגה, והזכרנו את שמו של חלפי, ואף נדברנו לספר לו על ההצגה, עם שובנו ארצה.

 

השחקן הוותיק שכישכש בזנב    🔗

הייקן מופיע בהצגה כסוס. סוס זקן, עצוב, חכם, היודע שעומדים להוציאו להורג בקרוב. בדומה ל"האדם-הפיל", גם “סיפורו של סוס” הוא מעין אגדת “הברווזון המכוער”, שבה סובל הגיבור מבוז החברה, הסובבת אותו, בגלל מראהו החיצוני. וכמו בהצגה האחרת, כן גם כאן הסתפקו הבמאים רק ברמזים, ולא הלבישו על ראשו של שחקן ראש-סוס מגבס. בגדיו של הייקן³ תפורים מבד-שקים גס, ומאחוריו משתלשל זנב, שהוא מנענע אותו בחן רב. גם השחקנים והשחקניות האחרים הופכים בשעת הצורך לסוסים, המגולמים באמצעות פנטומימה ותנועות מרומזות. לכאורה, זהו מחזמר, המוצג בברודוויי. אך גם כאן מגלם כל שחקן כמה דמויות, והסוסה היפה והבוגדנית הופכת מדי פעם לאשה היפה והבוגדנית לא פחות, ממש כשם שהסוס היפה, הגוזל מגיבור-ההצגה את אהובתו הסוסה, הופך אחר-כך לדון-ז’ואן על שתיים, החומד נערותיהם של גברים אחרים.

בדומה ל"האדם-הפיל", גם “סיפורו של סוס” (“סטריידר”) מעורר הזדהות והתרגשות, ובסופו יוצא הצופה לרחוב והוא מרגיש – ממש כמו שדרש אריסטו הישן והטוב – קצת יותר מזוכך, קצת יותר רגיש.

 

הקומיקאית שרצתה לשחק בדראמה    🔗

לפני כשנתיים, כשסיפרנו במדור זה על התרשמותנו מן ההצגות שראינו בברודוויי אז, הערנו ש"המוות ‘הולך’ בברודוויי". כמחצית ההצגות שראינו אז עסקו באנשים העומדים למות, בעיקר ממחלת הסרטן. וקשה היה להשתחרר אז מן ההרגשה, שמפיקי ברודוויי ומחזאיה גילו נוסחה חדשה להצלחה מיסחרית – ממש כשם ששלושה דורות לפניהם היתה השחפת “אופנתית” לא פחות.

גם השנה מוצגים בניו-יורק מחזות אחדים,⁴ שגיבוריהם בעלי-מום או חולים, שהרופאים נואשו מריפויים. הזכרנו כבר בשבוע שעבר את הגירסה החדשה למחזה “של מי החיים האלה, לעזעזל?”, שבה תפשה הקומיקאית מרי טיילור-מור את מקומו של הגבר החולה, המופיע במחזה המקורי. יש להניח שהשינוי נעשה בידיעתו של המחבר, והוא בא כדי לאפשר לבדרנית המצליחה להוכיח, שהיא יכולה להתמודד גם עם תפקיד דרמאטי (כאשת-עסקים ממולחת, הגבילה מראש את משך ההצגה לחודשיים בלבד, כדי להתפנות בהקדם לעיסוקיה הרגילים!).

 

הצעירה האילמת שסירבה ללמוד    🔗

הצגה מעניינת עוד יותר, שזכתה החודש לשפע של פרסים ושבחים, היא ההצגה “ילדיו של קצת-פחות-אלוהים”, שתוארה במדור זה בידי יהודית אוריין לפני שבועיים. גיבורי מחזה חדש זה הם מורה צעיר, המתמחה בהוראת הדיבור לחרשים-אילמים ולמתקשים בדיבור, ונערה צעירה, חרשת-אילמת, המסרבת ללמוד להשתמש בקולה. וכשם שבפתח המחזה “האדם-הפיל” מציג מנהל בית-החולים אתגר בפני הרופא הצעיר, המקבל עליו את הטיפול באיש האומלל, כך גם בפתח המחזה שלפנינו מציג מנהל המוסד בפני המורה החדש את האתגר: “לפצח” את התנגדותה של החולה העקשנית, המסרבת לשתף פעולה.

האסוציאציה הראשונה, הצצה למראה מחזה על מורה שומע ומדבר, המלמד נערה חרשת-אילמת, היא, כמובן, המחזה “עושה הנפלאות”, על מורתה של הלן קלר. גם סרטים וספרים על רופאים ומחנכים, המנסים לטפל ב"ילדי-זאבים" (“ילד-פרא”, “קאספר האוזר”) ממהרים לצוץ בתודעה. אחרים עשויים להיזכר במחזה “פרפרים הם חופשיים”, שהוצג לפני כעשר שנים בברודוויי, ועניינו – צעיר עיוור ונערה רואה.

כל הדוגמאות הללו היו, כמובן, לעיני המחזאי היהודי – שוב, כמו במחזות אחרים, שכבר הזכרנו, גם הפעם מדובר במחזאי יהודי צעיר! – מרק מאדוף, שעה שהחל לבנות את מחזהו. היה זה באוניברסיטה של מדינת ניו-מכסיקו, שם התארח כ"מחזאי-בית", ושם פגש את השחקנית החרשת-אילמת פיליס פרליך, שהופיעה אז בתפקיד “הקיר” במחזמר הנסיוני “פנטאסטי”, שהוצג גם בארץ. פיליס, ממייסדות “התיאטרון הלאומי של החרשים”, שהופיעה קודם לכן במחזות כ"מילקווד", “וייצק”, ו"וולפונה", שהוצגו על-ידי אותה להקה, נלהבה לשתף פעולה עם המחזאי האורח. וכך, אחרי אילתורים וניסיונות רבים, נולד המחזה החדש, שהועלה לראשונה על קרשי התיאטרון המיקצועי בלוס-אנג’לס, בבימויו של מנהל התיאטרון הרפרטוארי הנודע של לוס אנג’לס, גורדון דייוידסון (היש צורך להוסיף: יהודי?).

 

הקהל הגיב ב"שפת-הכפיים"    🔗

בערב שבו צפיתי בהצגה היו באולם גם כמה עשרות צופים חרשים-אילמים, שיכלו לעקוב אחר הנעשה והנאמר על הבמה, כיוון שרוב השחקנים מלווים את דבריהם בשפת תנועות-הידיים. השחקנית הראשית, שאינה פוצה-פה במשך ההצגה, עד לרגעים האחרונים, הובנה על-ידי הצופים השומעים, כיוון שהמורה שלה טרח “לתרגם” עבורנו את כל דבריה. פיליס פרליך זכתה החודש ב"טוני" על מישחקה. אך דומני שפרס נכבד לא פחות מגיע למורה שלה בהצגה, ג’והן רובינשטיין, בנו המתולתל, החינני והמוכשר של הפסנתרן ארתור רובינשטיין, שהתגבר על משימה קשה ביותר: תוך כדי חזרות היה עליו לא רק ללמוד את הטקסט המדובר שלו – והוא נמצא על הבמה ומדבר כמעט לאורך כל המחזה! – אלא גם להשתלט על שפת-התנועות ולהשתמש בה במהירות וללא שגיאה. וכך הוא מגיש לאורך כל ההצגה טקסט “כפול”: הוא משמיע בקול את הדברים שהוא אומר, תוך שהוא “משמיע” אותם בלשון-התנועות, כדי שבת-זוגו על הבמה והצופים החרשים באולם יבינו מה הוא אומר; והוא גם מתרגם למעננו כל תנועה של בת-זוגו האילמת ושל ידידיה, זוהי כמעט “משימה בלתי-אפשרית”, אך הוא עומד בה בכבוד ובחן, ואינו מבייש את ה"פירמה".

המחזה עצמו מאכזב במקצת, למרבה הצער, בעיקר במחצית השנייה. אולם כדאי לראותו.

 

היומן שנכתב במוסד לחולי-רוח    🔗

בצד התיאטראות הגדולים של ברודוויי נפתחו בשנים האחרונות תיאטראות קטנים רבים, הנמצאים במרחק כמה מאות מטרים בלבד מכיכר “טיימס” בכיוון מערבה. אלה הם בעיקר, תיאטראות ניסיוניים, השייכים לאוף-בורדוויי ולאוף-אוף-בורדוויי. לא פעם, ניתן לראות בהם הצגות מרתקות.

כך, למשל, צפיתי הפעם באולם הזעיר של ה"קוביקולו" בהצגה מרשימה בשם “הסולם”, שהוצגה בו במשך שלושה שבועות⁵ בלבד, כחלק מתוכניות מיוחדות להעלאת מחזות ניסיוניים. המחזה עובד על ידי הבמאית אולגה ברנאל על-פי יומניה של “ברווזונת מכוערת” נוספת – אשה אמריקנית שהתאשפזה מרצונה במוסד לחולי-רוח, מתוך רצון להתגבר בדרך זו על המחלה שהציקה לה. היא נפטרה בסוף שנות הארבעים בין כתלי המוסד, והיומן האישי שניהלה – מעין “סולם של מלים”, שבעזרתו קיוותה לטפס ולצאת מתוך חומות הטירוף המעיק – יצא לאור רק לפני שנים אחדות.

בהצגה משתתפות שבע שחקניות, המופיעות כחולות וכאחיות באותו מוסד, וגבר אחד – הפסיכיאטר. אחרי הצגות כ"מארה-סאד" וכ"קן הקוקיה" קשה קצת להפתיע ולחדש בהצגה, שעלילתה מתרחשת במוסד לחולי-רוח. שבע הנשים – ובתוכן שתי שחקניות כושיות מצויינות – השתדלו מאוד, אך את ההצגה גנבה לא פעם מהם שלישייה כושית, שישבה בשולי הבמה: נערה שמנה מאוד, בעלת קול אלט מדהים; נערה רזה ומתולתלת, בעלת קול סופראנו, וצעיר ממושקף, בעל קול באריטון. שלושתם ישבו ליד פסנתר קטן, אך השתמשו בו רק לעתים רחוקות. לאורך כל המחזה שרו שלושתם – בדרך כלל “א-קאפלה” שירי “בלוז” ו"נשמה", כרקע למתרחש, והעניקו להתרחשויות הסוערות מימד נוסף, פולחני כמעט.

 

המבקר המחמיר שכתב שבחים    🔗

הצגות “רציניות” נוספות בניו-יורק העונה? מלונדון הגיעה הדראמה “עקום” (או “עקומים”), שעליה כבר נכתב רבות. גיבוריה – שני גברים הומוסכסואלים, שנכלאו באושוויץ. מחזה זה טרם הגיע לישראל, שלא כמחזה בריטי אחר, “בגידה” לפינטר, המוצג עתה גם בארץ וגם בניו-יורק. ראיתי את ההצגה בניו-יורק, בבימויו של פיטר הול, מנהל התיאטרון הבריטי הלאומי, ובהשתתפות שלושה שחקנים אמריקנים (שחקני-הבמה האמריקנים אינם ממהרים עתה להרשות לעמיתיהם הבריטים להציג בניו-יורק, והם מעדיפים להגן על מקומות העבודה שלהם). בין המשתתפים בהצגה גם כוכב-הקולנוע רוי שיידר (“הקשר הצרפתי”, “מלתעות”, “כל הג’אז הזה”). ההצגה דומה מאד לאחותה הלונדונית, שבויימה גם היא בידי הול.

בברודוויי מוצגת עתה גם קומדיה “יהודית” מצליחה, “טאלי”, שגיבורה⁶, ג’אד הירש, זכה לשבחים. הביקורות על המחזה היו מעורבות. גם הקומדיה והמחזמר החדשים של ניל סיימון זכו לביקורות מסוייגות; וכמוהם – “בית”, דראמה מחיי הכושים בדרום.

לביקורות גרועות למדי זכה מחזה חדש, NUTS, שעלילתו מתרחשת בבית-מישפט (כמה זמן כבר לא ראינו מחזה מסוג זה?). מעניין שהמבקר היחידי ששיבח את המחזה בהתלהבות היה דווקא קלייב בארנס, לשעבר “הפוסק העליון” והמחמיר של ה"ניו-יורק טיימס", הכותב עתה ב"פוסט".

טופור, מחבר המחזה הנ"ל הוא עיתונאי, העובד לצד בארנס במערכת ה"פוסט".