בתל־אביב התבקשה קבוצה אקראית של סטודנטים לפסיכולוגיה, הנדרשים להשתתף במה שנקרא ניסויים, שלושה–ארבעה בכל סמסטר, לדמיין את העיר כולה כשהיא ריקה וערומה, להפשיט אותה בעיני רוחם למה שהיתה, או יכלה להיות. כל הסטודנטים שיוו לנגד עיניהם ריקות גדולה. הם ראו רחובות ובניינים, או רצועות רחבות של חול וצמחייה נמוכה וכמה פלגים זורמים אל הים, כמה מהם ראו חורבות. איש מן המשתתפים בניסוי לא הזכיר בני אדם.