גוף. העיניים עדיין עצומות, אני עוצמת אותן חזק, אני יודעת שיש לי ראש כי הוא כואב עכשיו נורא. מה עם שאר הגוף. העיניים נפקחות לכדי חרך. תקרה. בז' ישן דהוי. חריצים. מאוורר תקרה מסתובב שם בשקט. הגוף שלי דומם מתחת. יש לי גוף. מתחת למה? שמיכת פיקה קלה. הפינה שלה נלחצה אל כף היד שלי, ואני מרימה אותה אל הפנים, עדיין לא זזה. ריבועי פיקה אדומים נחרתו בוודאי בעור שלי. אני מזיזה ידיים, ובודקת ששאר הגוף שם. אני על הגב. הגב מיוזע קצת. לא נורא. הכול בסדר. מזיזה רגל, רק כדי לוודא שבאמת אני יכולה לזוז. יש לי ראש, יש לי גוף, יש לי ידיים. אני כנראה ערומה, ובשלב הזה, זה לא מבהיל אותי. הגיע הזמן לבדוק איפה אני. לא בבית. בבית בתל אביב אין לי מאוורר תקרה.
מתהפכת. עוד גוף לידי. אשה. לא מפתיע. עירומה. גם לא מפתיע. עם הגב אליי, מלאה כנראה. יפה כמו ציור של אנגר. יש לי טעם טוב. אני מתהפכת חזרה. העיניים מתגלגלות אחורה. אבל הראש כואב. יש לי פגישות היום? דדליינים? הרצאות? שימות העולם. הגוף שלי כדור ברזל ענקי. לישון. לישון. לישון. לישון. לא יכולה. אור חזק מדי. אוף. והסרטים בראש. עדיף כבר להתעורר. ואם אני כבר ערה, לצאת מפה. לפניה. שלא תחשוב מחשבות. שלא תתאהב. לא, לא, לא, לא. לא צריכה את זה. לא עכשיו. ורק שזאת לא תהיה סטודנטית שלי. אמא’לה.
מגלגלת את הגוף שלי לקצה המיטה. הנה התיק שלי. צריך לבדוק שהכול בסדר גם פה. זאת הפעם השלישית שזה קורה לי, וגם אם זאת לא סטודנטית שלי, אני עלולה להישאר עם התחתונים ביד. או בלעדיהם. ליטרלי. איפה התחתונים. דווקא מוצא חן בעיניי להיות עירומה במקום זר לחלוטין. אלמלא כאב הראש הזה. אני מנסה לקום. לא מצליחה. במחשבה שניה, אני גם לא ממש מנסה. אני מתהפכת לצד השני. מכאן יש לי נקודת מבט טובה יותר על החדר. כמו באיזה פילם נואר צרפתי. או סרט מתח הוליוודי משנות השמונים. הבגדים שלי נמצאים בערימה למרגלות המיטה, וחתולה לבנה יפהפיה, לבנה לגמרי, ישנה עליהם בעיגול. חתולה. אני יכולה לנסות להעיף אותה משם, ואז, כשאני אלבש את הבגדים אני אתחיל להתגרד כמו מוכת שחין. שחין מגרד בכלל? מה אני יודעת.
אולי גם אני אחזור לישון. אבל איפה אני. ואיפה האוטו. אני שולחת יד לתיק. הארנק שם. פותחת. הכול בסדר. גם כרטיסי האשראי. לא שיש שם משהו, אבל להנפיק אותם מחדש יהיה כאב ראש. הכול בסדר. חוץ מכאב הראש. נו, טוב, שתיתי. שתיתיתיתיתיתי. איפה ג’יבס כשצריך אותו. ברומן אנגלי, כמובן. ואני בבית ישראלי. איפה?
כנראה שאמרתי את זה בקול רם, כי בצד השני נרשמה התהפכות ונשמע קול שאמר: “ז’בוטינסקי”.
ז’בוטינסקי?
בחדרה.
חדרה היא אמרה? יכול להיות גם גדרה. היא ערה ואני בחדרה. או בגדרה. יש ז’בוטינסקי בכל פיזדילוך בארץ. לא מגיע לו. אבל גם אני גרתי בז’בוטינסקי, הרחוב הכי קפיטליסטי בארץ, וזה היה מזמן ואני לא רוצה לחשוב על זה. לא כל כך מזמן, ואני עדיין לא רוצה לחשוב על זה. החלון שלנו היה מעל הג’קרנדה. יש כאן ג’קרנדה? משהו מנצנץ בסגול מבין חרכי התריס הישן. לא, אלה רק קרני השמש שעוברות בפריזמה דרך משהו. נעים. נעים. נעים. יפה לי. אני שוכבת עירומה עם הנג אובר בחדר נוער בדירת קופסת נעליים משנות השבעים בחדרה או בגדרה. לאן הגעתי. פאתטי. גוש ענק עולה לי בגרון, ואני בולעת אותו. זה לא הזמן לבכות. רק חסר לי שזאת תהיה סטודנטית שלי. או רוצחת סדרתית כמו בכל סרט ממוצע על לסביות.
די עם הסרטים. אלה החיים, ווייק אפ אנד סמל דה חומוס. אני לא מסתכלת עליה עדיין. היא עדיין עם הגב אליי. אולי הכול הזוי ואני במין חלום. אז אולי כדאי להמשיך לחלום. הבקבוקים מאחורי הבאר. הבארמנית. היא לא הבארמנית. לבארמנית היו עגילי חישוק שנצנצו כל הזמן. עכשיו השמש מנצנצת מבעד לתריס, ונצנוצים של איזה קריסטל על הקירות, הבזקי אור צבעוניים כאלה, מכאיבים לי בעיניים. כאב הראש מתחזק כל שניה. אני ברחוב ז’בוטינסקי בחדרה. או בגדרה. מה אני עושה פה ואיך יוצאים מפה עכשיו בלי שערוריה. היא לא סטודנטית שלי, אני די בטוחה. הייתי שמה לב בפאב. הבארמנית אמרה לי שיש לה חברה ושאפסיק להסתכל עליה ואני הסתכלתי רק על העגילים, אבל היא אמרה שיש מישהי ממש לא רחוק ממני שמסתכלת עליי, ואני הזמנתי לה משהו. לא זוכרת שדיברנו. אבל כן זוכרת את העיניים שלה. אני אף פעם לא זוכרת עיניים. נורא מוזר. עיניים כחולות עם איים ירוקים כאלה.
היא מתהפכת אליי, ופוקחת עיניים, ואני מחליקה מתחת לפיקה במין התחסדות נוצרית כזאת. חיוך.
אני מחייכת בחזרה. לא כדאי לדבר. אם אני אפתח את הפה, תצא ממנו צחנת אלוהים.
- יש לך שיניים יפות.
אותן עיניים. כן. והיא היתה פעם תלמידה שלי, אני די בטוחה. אני גם די בטוחה שהיא נולדה כשהייתי בתיכון. משהו כזה. אבל גם עינת נולדה בערך באותה תקופה. עינת, אני לא רוצה לזכור.
- יש לך עיניים יפות.
- אני לא שומעת אותך עם היד על הפה.
מה יהיה, אין לי כוונות להתאהב. סתם לא להיראות רע. או להריח רע. אני מסירה מגננות. מעל הפה. לא יותר.
- יש לך עיניים יפות.
- זה מה שאמרת לי אתמול בפאב.
- אמרתי עוד משהו?
- שום דבר חשוב. פרטי חשבון הבנק שלך, סיסמאות, כאלה.
היא מחייכת חיוך רחב. כאב הראש שלי נעלם לרגע.
- ברצינות.
- למה את חושבת שאני זוכרת יותר ממך. אני זוכרת איך קוראים לך רק כי הייתי פעם סטודנטית שלך.
- אז איך קוראים לך?
- ענת.
- ענת.
- ענת, כן. יש לך סעיף שמיעה?
- לאקסית שלי קוראים עינת. זה קרוב.
ואיכשהו שוב אנחנו מוצאות את עצמנו – מה המלה – קצת יותר ממזדיינות, קצת פחות מעושות אהבה. את הפעם הזאת אני אזכור. אחר כך יהיו עוד הרבה פעמים, נזדיין, נעשה אהבה, נהיה טופ ובוטום, נחליף תפקידים, נעשה את זה אנאלי, וגינאלי, עם דילדו ובלי רתמות, עם רתמות ועם צעצועים אחרים, ופעם אחת ננסה קשירות ונסתבך וכמעט ניחנק ונצחק על זה. נעשה סקס בכל חדר בכל בית שנעבור אליו, נעשה סקס במיטה אחרי שהתינוק יירדם, ומרוב זהירות ילך לנו החשק ופעם שניה, כשהוא ממש במיטה שלנו, בלי שום כוח להזיז אותו, והוא ימשיך לישון גם אחרי שניאנק ונצרח. ונעשה את זה באמצע הלילה כשנתעורר אחרי שנרדמנו, אחרי שהרדמנו אותו, ונסרב זו לזו אחרי הנקה, ובדיקת אולטראסאונד, וחודשים שלמים לא ניגע זו בזו כמעט ורק נריב וכמעט שניפרד, ודווקא בט"ו באב לא יתחשק לנו ונשכב זו ליד זו וסתם ננשום ונרגיש שאנחנו אוהבות בלי לגעת, ויהיו פעמים שרק נתנשק, ופעם אחת הילד יכנס לנו באמצע, וניבהל ואז נסביר. פעם אחת בצימר על שפת האוקיינוס, תהיה מדהימה במיוחד, וכמה פעמים עם סרט סופט-פורן, ונפנטז על כוכבות קולנוע וגם על כוכבים. וננסה קצת משחקי תפקידים, אבל זה לא יהיה ממש הקטע שלנו, ופעם אחת ננסה לעשות את זה באיזה תא שירותים ונתלכלך ונתעצבן ונחזור למיטה שלנו, מתחת לקריסטל הזה שעכשיו מנצנץ ומפזר קשתות קטנות בכל החדר. ותהיה הפעם אחרי הלוויה של אמא שלך, חודשיים שלא נגענו מאז שגילו לה ועד שמתה, כל המתח הזה פתאום יתנקז במגע מבוהל, נאחז בחיים, אולי הסקס הכי פרוורטי שיהיה לנו. וכשנפתח את היחסים ונסגור אותם שוב, ואחרי שנסגור, אבגוד בך עם הבמאי ההוא, וכבר לא אהיה צעירה, אבל ארצה להוכיח לעצמי משהו וכמעט שתעזבי את הבית, ואז איכשהו אצליח לגעת בך שוב ונעשה אהבה, כי אדע, אחת ולתמיד, שרק איתך אני רוצה להיות, גם אם תהיי הזיון הכי גרוע בחיים שלי. ואת תהיי. ותהיי גם הכי טובה, והכי מתוקה והכי מרירה והכי חמוצה, והכי שמחה והכי עצובה. כי איתך אני אחיה, וגם אם לא אשכח את כל הפעמים האחרות וכל הנשים האחרות וכל הגברים האחרים, הם יתגמדו לעומת כל מה שאעבור איתך. ואת כל הפעמים, את כל הפעמים נזכור, חוץ מהפעם הזאת הראשונה ממש, ברחוב ז’בוטינסקי בחדרה.