“ומה עכשיו”? אני אומרת, רוצה לברוח מכאן מהר. הוא ואני יושבים במסעדה מקסיקנית, זו שכבר חודשים אנחנו רוצים לנסות אותה, בתור בוגרי קליפורניה.
“ומה עכשיו?” הוא חוזר אחריי, “מה זאת אומרת מה?”
“אני לא יודעת”, אני אומרת. “אני חושבת שאני צריכה ללכת”.
“אז בואי אליי”, הוא אומר. “למה נבהלת?”
הרגע אמרת לי שאתה רוצה אותי, אני לא יודעת מה לעשות עם זה, אני חושבת כשאני נועצת מבט באדון ששר סרנדה לגברת בציור הקיר.
“בואי אליי”, הוא חוזר ואומר, ואני לא יודעת אם הוא מתכוון שנלך אליו, או שהוא רוצה לחבק אותי.
“אני לא מבין”, הוא ממשיך כשאני ממשיכה לשתוק. “אני לא מבין. הרגע אמרת לי שאת אוהבת אותי. לא התכוונת לזה? התכוונת כאילו בכיף, בתור ידיד שלך? זה לא נשמע ככה”.
“לא״, אני אומרת, ״התכוונתי למה שאמרתָ״. אבל זה לא היה אמור להיות ככה. אתה היית אמור להגיד לי… בוא נתחיל מהתחלה… תגיד לי מה שבחור בן 27 אמורה להגיד לאשה בת 39, נשואה, ועוד לאשה”.
השעועית השחורה והגבינה הלבנה נשפכות מהבוריטו שלי. הגבינה מתקשה באנצ’ילדה שלו.
“כשאת אומרת את זה ככה, זה נשמע נורא. מה אני אמור להגיד כשאחת הנשים הסקסיות, החמודות, המצחיקות, העמוקות, הכי מדהימות שיש יושבת לידי ואומרת לי שהיא רוצה אותי?”
“אוהבת”, אני מתקנת, “אתה אמרת רוצה”.
“אוהבת”, הוא מתקן את עצמו.
“אני אוהבת אותך”, אני אומרת בשקט. “ואני אוהבת אותה. ואני אוהבת גם אותך. עכשיו תגיד שזה לא ילך”.
“אולי זה כן ילך”.
אני קמה והוא קם אחריי. אולי זה כן ילך. אני פתאום מרגישה רעב נורא ולוקחת איתי את הבוריטו הנוזל. אני שולפת עוד ערימה של מפיות ומכסה את הנזילה. הוא תופס ביד הפנויה שלי. ביד אחת, אני נוגסת בבוריטו, ועכשיו התכולה שלו נוזלת לי על הסנטר. אני כמעט משחררת את היד שלי מהיד שלו, אבל הוא כבר מנגב את הסנטר שלי, מחייך. חתיכת סטריאוטיפ של ביסקסואלית. לא יכולה להיות רק עם מגדר אחד, אני אומרת לעצמי בראש. לפחות אני יודעת שגם הוא בי. לפחות לא התאהבתי בגבר סטרייט, אני מנסה לנחם את עצמי, כאילו זה באמת משנה במשהו.
עכשיו אני רוצה להרפות מהיד שלו, אבל לא מסוגלת. אנחנו יוצאים מהמסעדה, וכף היד שלי נרגעת אל תוך שלו. אנחנו הולכים לאט, חולפים על פני בניינים משתפצים בסגנון אקלקטי עם כתובות ישנות, שחוקות, בחזית. תרפ"ו אני מזהה על אחד מהם. העיניים עוברות על פני שלטים של עורכי דין וחברת הפקות עם שם מוזר, נטועים על גבי מרפסות שפעם היו פאר היצירה ועכשיו הן מתקלפות ומתפוררות, נתמכות בפרופילי מתכת שגם הם כבר מחלידים. רוכל בדים חולף על פנינו בכוון ההפוך לתנועה על עגלת תלת אופן, גלילים בשלל צבעים קוטעים את המראה המאובק שלפניי. גם בקצב האיטי הזה, הירכיים שלי משתפשפות זו בזו וצורבות אותי בתוך השמלה, והנשימה שלי מתרגשת, לא סדורה. אני רוצה הביתה, ושהכול יהיה כמו פעם. מה היה פעם. לא יודעת. היד שלי מזיעה ביד שלו, הייתי מרפה ממנה כבר מזמן לו רק יכולתי, אבל אין דבר בעולם שיגרום לי לעשות את זה עכשיו. אנחנו עולים אליו. במדרגות אני מרימה את קצוות השמלה ורואה את האריחים המצויירים, הישנים, ריבועי תלת מימד אשריים כאלה. אני רוצה להתקשר אליה, להגיד לה שהתאהבתי בבחור, שהוא בי, שהוא מקסים, שהוא יהיה חבר שלה גם ונחיה לנצח בשלישיה, אבל אנחנו כבר אצלו. הריבועים האשריים נמשכים גם בתוך הדירה. והנה זה מגיע. כמו סרט הוליוודי. כמו ברומנים בכריכה קשה שאמא היתה קוראת, ואני איתה, כשהייתי בת שתים עשרה. האיש היפה הזה מנשק אותי, אני בתוך חלום, נפתחת אליו כמו פרח.
ואז אני מתעוררת. היד שלו על הגב שלי, נעימה למגע. אני פוקחת עיניים. “ישנת?” הוא שואל, “היתה כאן מדיטציה שלמה. עדי ביקשה שניכנס לחדר, כל חדר, ובחדר יש משהו או מישהו שמבקש שנתייחס אליו”.
“נרדמתי”, אני אומרת, ומסמיקה. אולי באמת נרדמתי. “ספר לי”, אני מבקשת. “מה היה בחדר שלך. מה ראית?” אני שואלת.
“מסעדה מקסיקנית”, הוא אומר. “ואת היית שם”, הוא מחייך, והוא יפה כל כך, ואני רוצה שהוא יגע בי שוב, וירגיע את המהומה שמשתוללת בבטן שלי. “אמרת לי שאת אוהבת אותי”.