בין התהליך הכרונולוגי ובין משקל הערך כשלעצמו מחייבים אותנו לצרף אל הפרוזה את חלקה של השירה הארצישראלית; – עם שניתנה האמת להיאמר, כי מניחים אנו במקרה זה בהיסוס־מה לפרוזה, כדי להיכנס בשער השירה. משום־מה קשורה בתפיסתנו השירה עם הציפור השרה וזו שוב קשורה עם נוף שלם ורקע – טבע של ארץ־המולדת. הציפור השרה והעץ המשכן אותה ניצב איתן ושבע־ימים בתפארת עפאיו; קינה של זו סמוי בחביוני העפאים. ואם באמת ובתמים צדקו הללו המפקפקים באפייה הארצישראלי של יצירתנו – אם כופרים הם בפרוזה שאינה פרוזה, בסיפור שאינו סיפור ובהווי שאינו אלא קיקיוני – הרי השירה על אחת כמה! – כי איך תשיר הציפור ואין לה נוף לבנות בו קינה, אם טבע מכורתה איננו בדמה ואם העץ שבחרה בו לקנן אינו אלא משל – –

על כגון דא אין להשיב איפוא אלא בשירה עצמה, דהיינו: יבוא המשורר ויעיד על עיסתו. דומה, כי בנידון זה הצבתי בחוש נכון ציונים לסופרי פרוזה על הדרך בה התקדם לאט ענף ספרותנו הצעיר ובהגיעי בזה אל המשורר – מתעופפת לקראתנו זו הציפור השרה, אף שאיננה עוד “כנף־רננים נעלסה” – אלא – נשר. ולא בדרך השאלה אני אומר “נשר”, אלא פשוטו כמשמעו: נשרו של דוד שמעוני הוא החג לקראתנו, זה הנשר החביב על המשורר, כנראה מטבע ברייתו. אף מוצאים אנו בשיריו, שנשרו הוא דמיונו, נשרו הוא איש־סודו, נשרו – הוא רוחו המאבירה אל־על או צונחת ביאוש למטה.

הווי אומר: אין זה זמיר מנעים זמירות ­(אף לא יכול להיות) – אלא נשר כבד־מעוף ועמוס הגות קשה – “נשר יעיר קינו” בנסיבות המרוממות ומדכאות של ההתהוות. עם זאת נראה לי כי גם זה מדרכה של התפתחות הרוח – ולא יד המקרה שלטת כאן או מוקדם ומאוחר שימשו אהדדי בערבוביה, אלא תהליך אורגאני הוא בו שלב השתלב בקודמו ובישר את הבא אחריו, והמוקדם והמאוחר חלים כסדרם. אלמלא חוליה שקדמה לה לא היתה צומחת חוליה שלאחריה – ואלמלא החומר והתבן שהכינה בדי־עמל הפרוזה, לא היתה השירה באה בתנופת נשר; ואלמלא נשר זה שהעיר באמונה וביושר־לבב את קינו, לא היתה נשמעת רינת הציפור – רחל.

אמנם בפרוזה הכל גלוי ומעורטל ורואים אנו את איש הפרוזה במגפיו ובלבושו, מבחינים מיד עם מי “יש כאן עסק”. מה שאין כן המשורר: כי הנה יתחמק ואידך – יתפנק, הנה ישתעשע בארמונות בדולח – הנה צייד ואידך נביא והנה נתחלפה לו מציאות בדמיון – והבנין שרצינו להקים שרוי בסכנה מעיקרו – עורבא פרח… אבל נגש נא בזהירות, נצפה באורך־רוח ובסוף־דבר מתחת לשבעים־ושבעה הפרצופים שהמשורר לובש, נכיר את פרצופו הקבוע, את העיקר אשר בגינו הוכתר בעטרת משורר.

במידה זו ננהג בדוד שמעוני ובידנו “חוט אריאדנה” של מתינות ואורך־רוח, להנחותנו במבוך. המשורר קובל באזנינו, כי צר לו על אחד מדמיונות־שעשועיו – עדיין מתנה הוא אהבים מארץ המזרח עם בת־צפון פלונית

שמושכה היא בקרן

בתרועות שופר חודרות

היא לי, בחיר־לבה, קוראה – –

ואין אנו מספיקים להתריס נגד המשורר – כיצד – לבו נוטה אחר בנות צפון, בעוד הוא יושב כבוד עמנו ובתוכנו! – – כי הוא הופך עורו – היה לחוני המעגל ועמו ישן –

“תחת צל החרוב שבע־הימים”.

אם מראש אמרתי כי נכונו לנו הפתעות, הרי המשורר עצמו משתתף בצערנו ורוצה לייאש אותנו מכל נסיון בו נבקש לצוד אותו ברשת שטמנו לו. הוא מקפל את כנפיו ומוסר מודעה רבתי:

ידעתי כי עמי לא יענוד לראשי עטרות

שירתי לו זרה ולבבו לא יען לצלילה.

בפי אחר היו הדברים עושים עלינו רושם של כרכור־חן או הטלת אבק – ולו אבק שירה; – מפי שמעוני יש לקבלם ביתר כובד־ראש. מוטיב זה של נמיכות־רוח חוזר ונשמע על פיו במידה כזאת, שאנו מתחילים כבר לפקפק בטיבו של נשר זה מעיקרו. אף המשורר עצמו מקיץ משנת־ביעותים ומגלגל שיח־נכאים עם בן לוויתו הרוחני הנשר אומלל… ־ והמשורר נידח… כי עדיין רבים הלבטים ואין שניהם מכירים בשבילי האדמה העלובה שלנו:

נישאתי ממעל לעבים, מכושף מחידת המרומים

במדבר שמים אין גבול לו, חיפשתי מקור כל המקורות –

נמצא, כי המשורר אינו “יושב בטח” על הארץ ולבו ורוחו אינם שלמים עמה; – השמים הם מנת־חלקו, בהם יערוך את אבלו ובהם יחפש מקורותיו.. אם ציפינו לשמוע דבר־ניחומים חדש, הרי הוא חוזר ושר על אותו פילוג בין המזרח והצפון – פילוג שהפך כמעט למחלת דורנו ורוחו. לא קול־דברים הוא משמיע לנו, אלא לחש־נחש תוך תהייה כמוסה על אלוהים שאינם עונים – הקול קורא אך דברו בבל־נשמע…

ואין להכחיש: דרגה זו של פילוג היתה אנושה ומסוכנה, מורשה של קרע, גישוש אחר אמת בחללו של עולם. ולפי שהיתה אנושה ונחלת כולנו – דווקא מטעם זה יש להסכים ביתר קשב לאשר ישיר שמעוני. על הפילוג והקרעים כבר שמענו בלשון אחרת מפי המספרים – ברנר, רבינוביץ ועוד – עתה המשורר מסיח ואינו מעלים:

הנה באתי אל היפה

אל השוממה, החמודה

אל העזובה, הנכספה

אל ארץ ציון, נוף יהודה – –

אז נדמה לי, כי זה הקרקע

אליו כמהו שרשי חיי – –

וידוי הוא שבפואימה “בקרן־זוית” – וידוי שקט אך מדכדך בעצבותו:

ואקרב אז אל האדמה

מה המתה נפשי לה, המתה! –

והמגע לא הביא מיד את התיקון השלם, כי הגעגועים עדיין מנצחים את כוחות האדמה, מנתקים ומושכים שוב אל הלא־נודע:

מולדת עתה לי חדשה

היא בלי גבולות ובלי תחומים

לא מאבותי ירשתיה

אף לא בחרב רכשתיה…

הדממה – זוהי המולדת…

ואמנם כפלא נראה בעיני, כי שמעוני אשר הורגלנו לראותו שקול בדעתו ומיושב, ישר־קו ורב־אחריות – לא ניקה גם הוא מליקוי הקרע אלא התחבט, הלך סחור וגישש במולדת זו – שהיה מראשונים לבחור בה:

עם פנות היום מי בכה מרה?

זה לא אני, זה לא אנכי

–– השחק, ריק, הארץ קרה

באפל נוהמה הסערה…

ברי – לא בתרועות שופר נכבשת המולדת אלא ביסורי נפש רבים וזה המקלט הנוגה שמצא בה המשורר, אפילו לאחר שראה בזיווה, טעם את טעמה והריח את ריחה. שמא נאשים אותו על כך? לא. אם את אנשי הפרוזה לא הרשענו על שום שחשפו לעינינו את מטען קרעיהם – מה כי נרגז על המשורר? אם השתוקקנו לשמוע מפיו את תרועת הגאולה, הרי זו, כנראה אינה ניתנת בלי יסורים. ואיזהו כור היסורים? זה אשר “בין ים ומדבר” – – יש אומרים כי הוא תבל כולה… אליבא דאמת – במציאותנו אנו, אין זה אלא כור היסורים המלובן והלוהט – כבשונו של משורר עברי, שהוא עומד על סף הגאולה משעבוד.

מעתה אין עוד ספק בעינינו, כי לא געגועים סתם עדיין חוצצים בין המשורר וארץ המולדת שמצא ומפריעים לאיחוי שיתהווה; – אלא האיחוי אינו עשוי להתהוות שלא בהשתתפות מחדש של המורשת היהודית כולה ולדורותיה – – עגמת־נפש על בית־אבא מתנוון בגלות ועל אמא חרישית שאינה מתנחמת – על כל אותו תחום שמעבר־לים, אשר נדון לבוז, לקלון, לכלייה – והם הם המושכים את המשורר אליהם – לשם הפראה אחרונה, ולמעשה לפרידה אחרונה, תוך ודאות, שהמעשה נגזר ואין מנוס.

והמשורר ממהר עם גלגלי הרכבת – לחזור משם. ביקש לחבוק “עולם” (קרי קוסמופוליטיזם גלותי) וחבק רוח… מצטמצם והולך מאליו “אוניברסום” שלו, מתקפל והולך – ואף־על־פי־כן איננו שותפים לצערו, כי זו דרך־הבכאים האחת הפתוחה בתקופה זו ליוצר העברי: – הצמצום בד' אמות של מולדת. ודאי לא קל הוויתור מדעת על מרחב אוניברסאלי, על הזכות להיות אזרח לצפון ולמזרח גם יחד – אבל אין ברירה ושוא ירצה בכך משרר יהודי בן־דורנו.

המציאות דוחקת: בפולין מרטו יהודי בזקנו, על גלי הדניפר צפו גולגלות של אחים ואחיות – עדיין משוטטים אנו עם המשורר בחיפושיו מארץ לארץ – ומה נשתייר? השביל האחד והצר: דרך האניה הקטנה, הנושאת את המשורר חזרה אל חוף הארץ שעזב, כי מקלט אחר אין. נושאת אניה זו את שמעוני יחד עם “ארגונאוטים” יהודים כמוהו – פליטי רוסיה הקדושה־הטמאה. כאן בחור מליטה במיטב בחורותיו, כאן גם קבוצת סטודנטים מגרמניה ועל כולם – הרבים – צעירים וצעירות, “גרעין” של קבוצת חלוצים –

לא! לא לגיזת הזהב – לשמש הזהב ישאפו!

שמש הזהב הברוכה של ארץ מולדת נשכחה.

– – לשחק התכלת של ארץ־מולדת נשמה – –

בכך נסתיים לבסוף מעגל הנדודים – נדודי הגוף והנשמה ורואים אנו את המשורר החוזר מנדודיו ומקלו בידו: מבטו העייף־הרציני בעד למשקפיו והוא מדבר בקולו הצרוד במקצת, אך כבד וודאי ביושרו. גם עתה לא ישמיע תרועת נצחון, אלא דברי כיבושין לעצמו ולדורו – לדור הנודדים העומד בתחנה אחרונה, והוא שוקל כל דיבור:

קשות וצרות הדרכים בארץ־ישראל, עגלונים

– – אך אל גם יעלה על לבכם לשוב אחורנית – –

אנא אל שאון תגדילו ואבק אל תרבו להעלות!– –

ושבח אני את שמעוני, כי אינו מכריז על עצמו בתופים אלא בדברי תבונה כבושים. נזדכך מבטו ונצטללה דעתו – לא היסוס עולה מדבריו ולא דבר תעמולה, אלא קול נסיון־נסיונו. אמנם נעימות דומות לאלו השמיע בעבר – “ביער בחדרה” או “במלחמת יהודה והגליל” (אשר בגללן יצא לו השם של משורר האידיליה) – אבל בינתיים חל זעזוע הכרחי שהתנכל לשקט התפיסה. מורשת הגלות וקולות העולם קראו לחזור אליהם – עד שבא ההכרח וטפח טפיחה אחרונה על פני המשורר שלנו, להחזירו למקום־הקבע שמצא – לארץ.

כאמור, הכרח זה היה קשה וטפיחתו היתה עלבון צורב: לפיתתו דמתה לכבלים – אבל ברכה היתה בו, כברכתו לכולנו “וההכרח לא יגונה”. הוא שדחק בנו, בין רצינו ובין לא רצינו, לדרכים שאמנם צרות הן, אבל שבחן שדרכים שלנו הן ולא עוד משל זרים.

הבינונו את צערו של המשורר ואת עלבונו, אף יקרו לנו הקוצים שבעטרת המשורר – הם קוצינו. לא תבענו ממנו תרועות נצחון אף לא אבק תעמולה – אלא מחשבה וקריאה צלולה לדור, צבע בהיר ושקט ונעימה מתונה של בר־הנסיון. וזאת נתן לנו הן בשיר והן בפרוזה – בדברי הגות ו"בחשאי" – – וכיאה לו לדורנו, שילב שמעוני בשירתו גם נעימה בוטחת, כאשר השעה דורשת להשיב בשער, להוקיע בלגלוג שנון ולשלוח חץ משוח בהיתול נוקב. כן השתלט דוד שמעוני על כלי השיר המגוונים – תופש בשעת הצורך בקולמוס הסטירה ומאידך – בשרביטו של משורר לאומי –

ואם יודעים אנו להוקיר את המשורר אשר קשר את שירו ללוחם ולמגן ולתופש־הנשק בישראל – הרי שמעוני בעל ההסתכלות הישרה והנבונה יקר לנו מכל. הוא שהלביש בשירתו את העצמות היבשות עור ובשר ואת הטיפוסים השסועים של ברנר, את אנשי־המערב הקרועים, עטף עטיפה אידילית. הנה שיווה לראשם זוהרו של יער והניח אדמה, קשה או רכה, למראשותיהם, ועל כך תמיד נודה לו. כי ללהווי שלנו תצורה ספרותית־אידילית, אלא שחשף אותה אמונה אשר לאורה נראים גם דברים בני־חלוף, מיועדים לקיום ו"לחיים". הוא זכה איפוא לראות את הקיים המתהווה מהצורות המתחלפות – והרי זו היא הראייה העליונה. ראייה זו מקורה האמונה, אשר בכוחה נתרקמה יצירתנו הצעירה בארץ ושמעוני היה ברוקמיה הראשונים והמעולים.

א זה הפלא, ששמעוני צר