פעמים בימי חיי הייתי מוכרח לקבל עלי תפקיד של רופא-חולים נגד רצוני.

הפעם הראשונה:

בהיותי גר בטנטורה (עין-דור ההיסטורית), עסוק בבנין בית-חרושת לזכוכית מטעם הברון רוטשילד. הימים ההם, ימי עבודת הישוב בראשיתה, טובים היו ושקטים. בארץ לא היו אז לא צבא ולא משטרה חזקה, ובארץ שלום ושלוה בין האוכלוסים ואין פרץ וצוחה. שלטון התורכים חלש היה מאד, והמושלים המקומיים הביטו “בעין יפה” על עלית היהודים לארץ, למרות אסור ההגירה מצד ממשלת קושטא. כל המהגרים היהודים (בימים ההם לא קראו להם עדיין “עולים”) היו מקבלים, כידוע, פתקה אדומה, אשר נתנה להם רשות לשהות בארץ שלשה חדשים כדי להתפלל על יד הכותל המערבי ולהשתטח על קברי האבות והנביאים. וכשהיו שואלים פעם מקושטא, מדוע אין המהגרים היהודים עוזבים את הארץ ככלות שלשה חדשים – היו המושלים המקומיים עונים בערך בזו הלשון: הלא באים רק אנשים זקנים על מנת למות בארץ הקדושה, ובאמת רובם ככולם כבר שבקו חיים לכל חי.

מתחלת התישבותי בטנטורה נהגתי להתקרב אל הערבים ולקשור עמהם קשרי ידידות. לקחתי לי מורה לערבית ולמדתי את הלשון. לפעמים קרובות הייתי מבקר בבתיהם של שיכי הכפרים אשר בסביבה, ואלה היו מחזירים לי ביקורים בביתי. בימי גנוסיא של השולטן היו השיכים השכנים מתאספים בביתי, ויחד היינו נוסעים אל המושל המקומי (מודיר) להביא לו ברכה. כולנו רוכבים על סוסינו, ואקדחים או רובים תלויים לנו על הכתפים או על החגורה (רק נשים – אומרים הערבים – יוצאות מפתח ביתן בלי נשק). פעם אחת אמר לי אחד מזקני הכפר הסמוך בשיחת רעים: “הן אתה כאחד מאתנו, מדבר בלשוננו, רוכב על סוסה אצילה ומזוין תמיד בכלי-נשק. רק דבר אחד חסרת: אשה (בימים ההם עוד רוק הייתי). קום וקח לך אחת מבנות הערביים והיית בעל בעמך ובנית לך בית בארץ. הנה – הוסיף הזקן ואמר – למוסתפה ידידנו, שיך הכפר ס., יש נערה בת שש-עשרה. אם תתן לו חמשים “נפוליון” (שקלי זהב) ונתן לך את בתו היפה, כי דת מוחמד הלא אינה אוסרת לאשה מוסלמית להנשא ליהודי”.

בבואי להשתקע בטנטורה לשם יסוד בית-חרושת לזכוכית, הבאתי עמדי מעבדה חימאית לבדיקת החמרים המקומיים – החול, הסיד, האבנים וכדומה. כאשר ראו ערביאי המקום את המעבדה על כל כליה וחמריה מסודרת בארונות ועל שולחנות, החליטו פה אחד כי אין זה אלא בית-מרקחת ואני הוא רופא-חולים. פעמים רבות באו אלי ערבים וערביות לבקש ממני תרופה וישע לתחלואיהם, ואני הייתי מבאר להם פעם בפעם כי לא רופא אני אלא חימאי, ועל כן אינני יכול ואינני רשאי לרפא חולים. והללו, מדי עזבם במפח-נפש את ביתי, היו בטוחים כי אמנם רופא מובהק אני, אלא שמשום-מה אין ברצוני לגהות מהם מזור.

פעם בא לביתי אחד מפועלי בית-החרושת, יוסיף השומר, נפל לרגלי והתיפח בבכי תמרורים:

– או שתרפאני או שאגוע כאן לנגד עינך.

– אינני רופא – עניתי לו. לך לזכרון יעקב, לרופא המושבה, והוא ירפאך.

אבל יוסיף לא זז ממקומו והוסיף להתיפח: הלא אני השומר עליך בלילות ומשרת אותך באמונה. שים נא עינך עלי לטובה. בביתי – אשה וארבעה ילדים…

לא הועילו כל באורי. יוסיף – בשלו. נכמרו רחמי בראותי את הערבי המבוגר הזה בוכה כילד, ואגש לבדוק אותו. יוסיף היה קודח באש, לשונו לבנה, עיניו מבריקות וכולו רועד. הבינותי, כי לפני מקרה של קדחת במדרגה גבוהה ואתן לו את הרפואות שהיינו נוהגים להשתמש בהן במלחמתנו בקדחת בטנטורה. השומר הלך הביתה, וכעבור ימים מספר בא עם כל חבר בני משפחתו להודות לי על אשר עזרתי לו לשוב לאיתנו.

המקרה הזה עוד הגביר את השמועה, כי רופא חולים מסתתר אני, המומחה לכל מחלה ונגע.

באחד הבקרים התפרץ אל חדרי אחד מידידי הקרובים, השיך סעיד. פניו קדרו כשולי קדרה, וכולו שרוי בצער וביגון. שיך זה היה זקן מופלג, גבה קומה, שערותיו כשלג וזקנו הלבן והגדול יורד על פי מידותיו. הוא היה אחד משרידי המושלים הקודמים בסביבה, וקודם שהתגבר השלטון בארץ היה הוא השליט על חבל גדול בסביבות חיפה, וכל הבידואים והפלחים שבכפרים היו משלמים לו מסים וארנוניות.

קמתי לקראת אורחי בחרדה, קדמתיו בברכה כמנהגי המקום ואשאלהו: מה קרה? ויען שיך סעיד ויאמר:

– הן אין שומע אותנו, על כן אדבר אליך בהתגלות לב, ואתה הסכת ושמע: הן ידעת, כי הייתי מושל יחידי בכל הגליל הזה ודברי היו נשמעים כדברי מצוה ומפקד. היו לי שדות ובתים, אחוזות ונחלאות לרוב. היו לי נשים, בנים ובנות, גם סוסים ועבדים לא חסרתי. והנה בעלות עבד-אל-חמיד על כסא השולטן בקושטא, נתקבלה פתאום פקודה לקחת ממני את כל רכושי ולרשום את הכל במחלקת הג’יפטליק, לאמור: רכוש השולטן. ביתי נהרס לגמרי, ואותי ואת משפחתי הגלו לאנגורה וסבלתי ענויי מות. כל הקרובים לי מתו בעוני ובמצוקה ובחרפה. רק לפני שנים מספר, בהמלצת ג’מיל פחה קרובי, נתן לי הרשיון לשוב לארץ מולדתי וגם ארמון אחד הוחזר לי אשר בו אני גר כעת. מכל משפחתי הגדולה נשארה לי רק נערה אחת, פטמה שמה, אשר בה כל רוחי וכל נשמתי. והנה בתי זאת חולה מאד. אני הלא מסור ונאמר לך בכל. היה נא בעוזרי ורפא נא לבתי ממחלתה והצילנה ממות, והייתי לך עבד כל ימי חיי.

נרגשתי מאד מדברי הזקן המהודר, שהיו בהם תחנונים, פניה למצפון האנושי ויאוש ללא גבול. לפני עמדה תמונה חיה של “היורד”, אשר נפל “מאיגרא רמה לבירא עמיקתא”. משום מה נזכרתי אותה שעה בל"א המלכים אשר גורשו מנחלתם עם כבוש יהושע, ואמרתי בלבי כי מלכים אלה היו דומים בודאי בדמותם ובגורלם לאורחי זה – –

איך שהוא, אם מפני רחמים ואם מפני השואת גורלו של שיך סעיד לזה של ל"א המלכים, מצאתי לי לחוב קדוש לעזור לאיש האומלל הזה, בצר לו.

– שמע נא, שיך סעיד – אמרתי לו – האמינה לי, שבכל לבי ונפשי הנני מוכן ומזומן לעזור לך ברפוי בתך. הבה ונסע יחד לזכרון יעקב, והבאנו את הרופא ידידי לביתך והוא יעשה את הנחוץ. לי אסור לטפל ברפואה, כי אינני רופא אלא חימאי.

– לא – ענה השיך בתקיפות: בשום אופן לא ארשה לרופא זר לראות את בתי. אני הורדתי אמנם מגדולתי, אבל בתי עודנה בת-מלכים וכבודה בת מלך פנימה. אין היא יוצאת מפתח ביתה ועין זר לא תשורנה. גם אם אדע כי מות תמות, לא אביא אליה רופא זר. אתה הלא ידיד כאח לי, ועל-כן רק לך אוכל להראות את הנערה, בואה והצילה לי את הנפש היקרה היחידה שנשארה לי בחיים.

לא הייתה לי דרך אחרת, כי אם ללכת עם שיך סעיד לארמונו לראות את בתו החולה.

פטמה הייתה נערה נחמדה כבת שבע עשרה. גבוהת קומה, גזרה ישרה וזקופה, עינים שחורות מביעות תום ילדות וחלום אשה אשר כל חייה מרוכזים בארמון סגור ומסוגר; פניה היו חורים-ירקרקים, כפניה של אסתר המלכה לפי תאור התלמוד, ועל כולה שפוך חן נשי-ערב עם מסתורין המזרח. רגע דמיתי, כי נתגלגלתי לאחד המקומות אשר בספורי אלף לילה ולילה ולפני בת-מלך שבויה אשר עלי להצילה מידי אויביה ומעניה ולהחזירה לבית אביה… אך דברי השיך סעיד החזירוני לעולם המציאות. הוא פנה אל בתו ואמר: הנה ידידי ואחי. איש מומחה ומלומד, והוא ירפא את כל תחלואיך. הגידי לו מה כאבך, אל תפחדי.

הנערה פתחה את פיה והראתה לי, שהיא חשה כאב גדול בגרונה ואינה יכולה לבלוע שום מזון. חומה עלה עד למדרגה גבוהה וכולה הייתה כמבולבלת. הבינותי, כי הפעם אין לי עוד עסק עם קדחת פשוטה, כמו שחשבתי קודם, אלא עם מחלה קשה ומסובכת. הייתי במבוכה גדולה, אילולא בא המקרה לעזרתי. נזכרתי, כי עוד בהיותי מתלמד בפאריס חליתי פעם במחלת הדיפטריה, וחברי הביאני לבית החולים למחלות הגרון של הפרופ' חיים. שם טפלו בי כשבועיים ימים, ומפי הנסיון למדתי שם את כל פרטי הרפוי של אנגינה ודיפטריה וכו'. נתתי איפוא הוראות ברורות לאומנתה של פטמה על דבר תחבשות, שלחתי מן המעבדה שלי אבקה לשפשוף וציותי – על כל צרה שלא תבוא – שיתנו לה גם חינין, אספירין ודיאטה ידועה. כעבור שבוע ימים הבריאה החולה לגמרי. בבקורי האחרון ראיתי כי המחלה חלפה-עברה והודעתי לשיך סעיד, שהכל נגמר בטוב ושלא אוסיף לבקר בביתו. הזקן נפל על צוארי ויבך מרוב שמחה, ופטמה הרשתה לעצמה בת-צחוק קלה, בהביטה עלי בתודה – ובת-צחוק זו היה שכרי על כל עמלי.

ושיכי הכפרים השכנים החלו שוב לדבר בי נכבדות ולשדך לי את בנותיהם של זקני העדות, והפעם הסכימו כולם שאין בשבילי שדוך נאה והגון מפטמה. “הלא אתה הצלת אותה ממות”, אמרו השיכים, “ושיך סעיד מתפלל יום-יום לשלומך. הוא יתן לך את בתו לאשה בלי כל מוהר ומחיר”.

כעבור זמן-מה הוכרחתי לנסוע לחוץ-לארץ, ובשובי מקץ שלשה חדשים בא אלי שיך סעיד כולו כפוף, שבור ורצוץ ופרץ בבכי גדול.

“אלהים לקח את בתי ממני” – צעק האומלל – “את אור עיני, את נשמת אפי לקח. אותך שלח לחוץ לארץ, ופטמה חלתה שוב. רופא זר לא יכלתי להביא לה, וכך השיבה את רוחה לאלהים. ועתה טוב מותי מחיים כאלה, גלמוד, בלי פטמה שלי!”…

                                        ----------

המקרה השני, אשר גם בו הייתי מוכרח לקבל עלי תפקיד של רופא מאונס, היה פחות טרגי ויותר מבדח.

יום אחד באתי ליפו בעניני בית-החרושת. נפגשתי עם ידידי מרוסיה, הסופר מרדכי בן הלל הכהן, שבא אז בפעם הראשונה לבקר בארץ. החלטנו לנסוע יחד לזכרון-יעקב. בדרך התעכבנו בכפר קקון, כדי לנוח מעט מטלטולי הנסיעה וגם לתת מספוא לסוסים. מרדכי בן הלל, שהיה מזוין באקדח כמנהג כל התיירים בימים ההם, הלך לטייל על יד הכפר בין עצי הצבר. בשעת טיולו מצא לנחוץ לנסות את אקדחו וירה ממנו בבחרו לו למטרה עלה קקטוס. אינני יודע אם קלע היורה אל המטרה, אך מאחורי העצים היה עדר עגלים והכדור פגע בעגל אחד. ערבי הכפר התחילו מתאספים סביב עגלתנו בצריחות ובצוחות באמרם, שהכדור המית עגל אחד מתוך העדר. לאמתו של דבר פגע הכדור רק בבדל-אזנו של העגל, וחייו לא היו כלל בסכנה. אבל הערבים הבינו שיש פה מקום לקבל “כופר נפש”, הריחו את ריח ה“בקשיש” והמשיכו לצעוק שהעגל בודאי ימות מפצעיו, ועל כן עלינו לשלם את תמורתו. קהל הערבים החל וגדל מרגע לרגע, וכולם דברו בהתמרמרות עשויה ומחו בתוקף נגד הפקרות כזאת – להרוג בהמות באמצע היום – בעל העגל הבהיל אל המקום את שיך הכפר, והלה צוה לקשור את העגל הפצוע אל העגלה, לאמור: יקחו להם את העגל וישלמו את מחירו. היה ברור, כי לא יתנונו לנסוע הלאה עד אם סדרנו את הענין.

בראותי כי כלתה אלינו הרעה, פניתי אל השיך בדברי כבושין:

– אני מוכרח לנסוע תיכף ומיד לזכרון יעקב, ששם מחכים לי חולים מכל הסביבה, כי רופא הגליל אנכי והאיש הזה (הראיתי על מרדכי בן הלל) הוא עוזרי. אל נא תעכבני, כי הדבר יודע למודיר ועליך תפול כל האחריות. ובדבר העגל הפצוע – יבוא נא אלי בעל הבהמה לזכרון יעקב, ושם נשלם את נזקו.

המלה “חכים” (רופא) פעלה על הערבים של הימים ההם כקסם. במסבות רעים היו אוהבים לספר ולשמוע נסים ונפלאות על רופאים ידועים אשר ברגע אחד פקחו עיני עורים בסמי-מרפא או בנתוח, הקימו חגרים על רגליהם במשחה אחת וכדומה. חבה יתרה היתה נודעת מהם לרופאים וגם יראו אותם, כי האנשים האלה הרי כל מסתרי הטבע גלויים לפניהם ובידיהם להבריא ולהחלות וגם את ארס הנחשים הם יודעים להפיג… לא יפלא איפוא, שדברי השפיעו השפעה גדולה על תושבי קקון: כולם החלו להתלחש “חכים, חכים” והביטו עלינו כעל אישי המעלה שאסור לנגע בהם, כי מי יודע מה האדונים האלה מוכשרים לעשות…

השיך בעצמו התיר את העגל מן העגלה ואמר לי: לכו לשלום, וה' יצליח דרככם.

דמיתי שהכל נגמר בשלום, ואמרנו לשים לדרך פעמינו. והנה קרה דבר אשר לא חכיתי לו ולא ראיתיו מראש. כל הערבים, אנשים, נשים וטף, למקטנם ועד גדולם, הקיפו את עגלתנו ופנו אלי והפעם לא בדרך צעקה ורוגז אלא בתחנונים ובדברים רכים משמן: “עַיַן”, לאמר: חולה אני, אנא רפאני. כל הקהל הזה של מבוגרים וילדים הפך ברגע אחד לעדת חולים ודוויים וכולם בקשו את עזרתנו.

בעל כרחנו המשכנו את הקומדיה. קבעתי לי מושב בצל עצי הצבר, ולימיני מרדכי בן הלל הכהן ובידו חוברת ועט-עופרת. ה“חולים” היו נגשים אלי ונבדקים על ידי, ועוזרי הנאמן היה רושם בספר את התרופות הנחוצות לכל אחד ואחד מהם, ונותן להם פתקאות לבית המרקחת אשר בזכרון יעקב. וכך עברו לפנינו כל תושבי הכפר: זה קודח, זה חש בשניו, פלוני סומא בשתי עיניו ואלמוני בטנו נפוחה…

לכולם נתנו פתקאות לרפואות: לזה חינין, לזה שמן-קיק וכדומה. לבסוף בא תורו של בעל העגל, אשר שכח זה כבר את בדל-האוזן של בהמתו ונזכר פתאום שיש לו מיחוש ראש וגם נדודי שנה. מרדכי בן הלל הכהן רשם בשבילו לבית המרקחת רצפט כזה:

“חולה בחוצפה יתרה ורואה בחלומו עגלים עם בדלי-אוזן פצועים. רפואתו – שתי סטירות לחי ודלי מים מזוקקים וקרים על ראשו”.

תרצ"ה.