כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מִדֵּי1 דִשְׁאוֹ
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִלְאוֹ
כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ
אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ
[5] יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֵת / בִּגְדֵי כִלְאוֹ
מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ.
-
המילה ‘מדי’ מופיעה במהדורות שונות הן עם חיריק תחת המ"ם הן עם פתח. שתי הצורות אפשריות, בעקבות שתי הצורות המתועדות במקרא (למשל: “וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד”, ויקרא ו ג; אבל “וּמַדָּיו קְרֻעִים”, שמ"א ד יב). שירמן ניקד בחיריק (ב“תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית”), וממנו הוקלד השיר [ותודה לד"ר יהונתן ורדי על הערתו ועזרתו. הערת פרויקט בן־יהודה]. ↩