אָמְרוּ לִי, שִׁירִי בָּלֶה בַּיָּמִים,

פִּזְמוֹנוֹ – הֲלֹא מִתּוֹכֵנוּ הוּא.

הִכּוּ בִּי שַׂרְעַפַּי:

“הֲלֹא מַה לְךָ בְּהוֹזִים”.

גַם לִי לְעַצְמִי מֵאוֹת

הָיִיתִי:

אִישׁ רָם וָגֵא הַצוֹעֵד בֵּין מִלוֹתָיו,

אָדָם שְׁפַל קוֹמָה מְלַקֵט מַחְשְׁבוֹתָיו

הֵלֶךְ וּמַסְעוֹתָיו צְרוּרִים בְּנִשְׁמָתוֹ וְתַרְמִילוֹ.

שָׁמַעְתִּי הֲבָרוֹת אֶרֶץ. אֶבְלָעֵם כְּמֵי מָרָה.

דִמְעָתִי לֹא הִרְבְּתָה בִּמְחִירָהּ,

אֲבָל מִשֶׁיָרְדָה וָאִיבַשׁ.

אָמַר קְהָלִי הֶעָצוּם: הַאַתָּה בַּתּוֹהִים?

וּבְשָׂרִי נָדַם. עֵת דְמָמָה הִיא לִי.

– אֲבָל בְּעֵרוֹתַי יָעִידוּ כִּי עֵצִי הוּא

שֶׁנִשְׂרַף.

אֲבָל נֵצַח שֶׁיֹּאמַר

כִּי דָלַק אוֹר אֱמֶת בַּחַלוֹן

מֵימַי.

הֲלֹא הַקֶצֶף שֶׁעַל פָּנַי

רָווּי מֶלַח.