לוגו
בין זכרון לזכרון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קיימת סמיכות זמן קרובה מדי של ימי זכרון. יום הזכרון לשואה ולגבורה. יום הזכרון לחללי צה"ל (המקדים את יום העצמאות), עם הרבה ימי זכרון חדשים נוספים.

יש עירבוב של מישקעים עולים ויורדים של כאב, צער וייאוש, ושל רצון לחיות עם העבר ולקוות שיש טעם ותכלית למה שהיה ולמה שיהיה. הזיכרונות מתערבבים זה בזה ונראים כל פעם באור אחר. עובדות חדשות נחשפות. ארכיונים ישנים יוצאים מן הגניזה ומפענחים סודות. מחקרים חדשים נכתבים ומתפרסמים. על מה שהיה ולא היה שם, בימי השואה והגבורה, ועל מה שהיה ולא היה כאן במלחמות ישראל מאז ימי המנדט ועד ימינו.

יותר ויותר מסתעפים ומסתבכים זה בזה הקשרים בין כאן לשם, בין אז לעכשיו, בין המחדלים והמעשים, בין ההחמצות הטראגיות, הסופיות, לבין ההזדמנויות ההיסטוריות החד-פעמיות שזכו לניצול ולמימוש “בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה”. מצד אחד גוברת התשוקה הבלתי-נמנעת לחשוף ולדעת עוד ועוד. לנסות להבין מה קרה, למה ואיך. מן הצד האחר – ישנה רתיעה של כל מי שלא היה שם וכאן בימים הגדולים והנוראים ההם מחריצת משפט על אלה שהיו ונתנסו בניסיונות קשים. מצד אחד ישנו רצון להפיק לקחים מן העבר, להסיק מסקנות לעתיד. מצד שני – ישנה נטיה להקל על נטל הכאב על-ידי השלמה עם העבר, כאילו לא היתה ברירה. כאילו כל מה שקרה היה מוכרח לקרות. ומה שלא היה, לא היה יכול להיות.

מעין צידוק-הדין, חוסר יכולת להעריך אפשרויות ותוצאות ולערוך השוואות, לאור מציאות שנוצרה מאז ועד היום, בין מי שראה את הנולד וניסה להקדים תרופה למכה, לבין מי שטעה, הטעה ונושא באחריות חלקית לפחות למה שקרה.

קיים רצון לשכוח ולטשטש את העובדה שהיה מחיר נורא להישרדות של המעטים. הקרבת חיי הזקנים, החולים והחלשים, הנשים והילדים למען יהיו הצעירים חזקים. המחיר היה שיתוף פעולה בביצוע נטול הפרעות של תוכניות השמדה לפי לוח זמנים. השאלה – מה היה קורה אילו היו יותר גילויים של התנגדות, של שיבושים והפרעות למבצעי החיסול ושל נסיונות בריחה רבים יותר, במקום שיתוף הפעולה המאורגן מצד “היודנראטים” לסוגיהם השונים – תשאר ללא תשובה.

ששת המליונים שניספו היו שלי מהעם היהודי כולו. הם היו שני שלישים, ואולי שלושה רבעים, מיהודי אירופה שתחת הכיבוש הנאצי. לא שליש מהם נשמד, אלא הרוב המכריע. זהו מאזן הדמים של שיתוף הפעולה במקום התנגדות ומרד.

ודאי היו שעשו זאת. לא סופרו ולא נחשפו עדיין כל סיפורי הגבורה של המעטים -יחידים וקבוצות של לוחמים ומורדים. אבל לא כל אלה שיכלו לעשות רצו לעשות ועוד פחות מכך עשו בפועל. הרוב הגדול העדיף להמתין עד היה מאוחר מדי. הרוב המכריע דחה את המהפכה הציונית בחיי העם היהודי, שעיקרה נטילת גורלו של העם בידיו, במקום המתנה פאסיבית לחריצת גורלו בידי אחרים. הרוב בעם לא נטל את גורלו בידיו. לא הכשיר את עצמו לכך. הדור שאבד בשואה לא הוכשר לכך.

גוברת האופנה של הלעגה וכפירה באמיתות הציוניות הנדושות הללו. פולחן ישראלי חדיש של מסע ניפוץ המיתוסים הציוניים שעליהם גדל והתחנך הנוער העברי בארץ ישראל, מיתוסים שיצרו עובדות ממשיות ושינו את פני המציאות משום שהם עיצבו את דמותו של הנוער שפעל לאורם. האמת הסובייקטיבית הפכה לאמת אובייקטיבית. מיתוסים של מוות למען החיים. “טוב למות בעד ארצנו”. “משורה ישחרר רק המוות”. “למות או לכבוש את ההר”. קדם להם מיתוס מימי “השומר” -“בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”. בהשפעתם, המיתוס של “אחרי” -עד להשגת היעד. בכל מחיר. מיתוסים שהשפיעו גם על לוחמי הגיטאות, גבורה שהפכה אף היא לאגדה. מיתוסים של הקרבה עצמית שנרקמו סביב מעשי מופת של חיי לוחמים וגורלם. אנשים שהפכו לסמלים. צעירים שיצרו אגדות. הנוער העברי נשא על כתפיו את המאבק לעליה והעפלה, להתיישבות ולעצמאות. הנוער העברי נלחם ונפל במלחמת העצמאות לאחר שהנחיל את פירות מלחמתו ונצחונו לבאים אחריו. גם לאלה שהיום מניחים על קברו קוצים ולא זרי פרחים.

בימים שהם בין יום הזכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזכרון לחללי צה“ל ויום העצמאות, כדאי לזכור ולהזכיר את המיתוסים שאינם עוד ב”אופנה", את ההבדל בין כאן לשם -עם כל הכאב והצער. שם ניספו הרבים, למען ישרדו המעטים. כאן נפלו מעטים במלחמה למען יחיו רבים ולמען תתקיים מדינתם העצמאית. זהו טעם החיים, וכזהו טעם המוות למען החיים. זו טעם ימי הזכרון לנופלים ולנספים שם וכאן.

4.5.84