הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל יָצָא לָתוּר אֶת הָעִיר בַּסֵּתֶר וְאִתּוֹ מְשָׁרֵת אֶחָד בִּלְבַד. רָאָה אִשָּׁה זְקֵנָה חוֹבֶטֶת אֹרֶז. עָלָה רֵיחַ הַמּוֹץ הָרַעֲנָן בְּאַפּוֹ וְחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ לִטְעֹם טַעְמוֹ. נָטַל מִן הַמּוֹץ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב וְלוֹעֵס. הִתְרַעֵם הַמְשָׁרֵת הַנִּלְוֶה אֵלָיו וַיֹּאמַר, כִּי לֹא נָאֶה וְלֹא יָאֶה לוֹ לַמֶּלֶךְ־הַגָּדוֹל לִלְעֹס קַשׁ, שֶׁהוּא מְזוֹנָהּ שֶׁל הַבְּהֵמָה. אַךְ הַמֶּלֶךְ מֵאֵן לִשְׁמֹעַ. וּמֵאָז הַיּוֹם הַהוּא הֻטַּל עַל הַמְשָׁרֵת הַנֶּאֱמָן לְהָבִיא בֹּקֶר בֹּקֶר לַחֲדַר הַמֶּלֶךְ מְנַת מוֹץ מִן הָאֹרֶז הֶחָבוּט וַיְהִי לוֹ לְמַאֲכָל. וְאוּלָם אִסּוּר חָמוּר אָסַר הַמֶּלֶךְ עַל מְשָׁרְתוֹ לְגַלּוֹת סוֹדוֹ. הָיָה הַמְשָׁרֵת מְהַלֵּךְ בְּבֵיתוֹ לְעֵת עֶרֶב וְהַתְּשׁוּקָה לְגַלּוֹת סוֹדוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ בּוֹעֶרֶת בְּלִבּוֹ. הָחָרְדָה מְנוּחָתו. לֹא אָכַל וְלֹא שָׁתָה וּשְׁנָתוֹ נָדְדָה מֵעֵינָיו, לִבּוֹ לֹא הָלַךְ עוֹד אַחַר שִׂיחָה עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ בְּעִנְיָנֵי הַמִּשְׁפָּחָה וְטַעַם הַחַיִּים נִטַּל מִמֶּנּוּ. “אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְפָחוֹת לִלְחֹשׁ אֶת הַסּוֹד בְּאָזְנֵי מִישֶׁהוּ!…” – הִרְהֵר.
וְכַאֲשֶׁר חָלְפוּ יָמִים וְהַתְּשׁוּקָה לְגַלּוֹת סוֹדוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הוֹסִיפָה לְעַנּוֹת רוּחוֹ וְלֹא הִרְפְּתָה מִמֶּנּוּ אַף לְרֶגַע קָט – חָלָה הָאִישׁ. הִנִּיחַ בֵּיתוֹ, הִתְרַחֵק מֵעִירוֹ וּפָרַשׁ לְפִנָּה נִדַּחַת בַּיַּעַר, בְּמָקוֹם שָׁם יוּכַל לִלְחֹשׁ דְּבַר הַסּוֹד בְּאֵין שׁוֹמֵעַ. יָצָא לָשׁוּט בְּסִירָה וְהִפְלִיג לְתוֹךְ הַנָּהָר, אֲבָל חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ הַדַּיָּגִים דְּבָרָיו. הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲבָל חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ כּוֹרֵי הַקְּבָרִים דְּבָרָיו. לְבַסוֹף בָּא לָעֳבִי הַיַּעַר, נָתַן רֹאשׁוֹ בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עֵץ גָּדוֹל וְלָחַשׁ בְּהִתְרַגְּשׁוּת:
– הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל אוֹכֵל קַשׁ… הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל אוֹכֵל קַשׁ…
עַתָּה נָחָה רוּחוֹ וְחָזַר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.
חָלְפוּ חֳדָשִׁים רַבִּים וְהַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ תֹּף חָדָשׁ, שֶׁבּוֹ יְבַשְּׂרוּ לָעוֹלָם אֶת שְׁעוֹת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. שָׁלַח אֶת הָעוֹשִׂים בִּמְלֶאכֶת הַתֻּפִּים, שֶׁיֵּצְאוּ לַיַּעַר וְיִכְרְתוּ עֵץ גָּדוֹל הָרָאוּי לְמַטְּרָתוֹ. וַיִקֶּר הַמִּקְרֶה וְהָאֲנָשִׁים כָּרְתוּ דַוְקָא אוֹתוֹ הָעֵץ אֲשֶׁר לְתוֹךְ חֲלָלוֹ לָחַשׁ הָאִישׁ סוֹדוֹ. טָרְחוּ וְעָמְלוּ וּלְבַסּוֹף הוֹצִיאוּ מִתַּחַת יְדֵיהֶם תֹּף נָאֶה וְיָאֶה כַּהֲלָכָה, הַיָּפֶה שֶׁבַּתֻּפִּים בִּמְלֹּא־עוֹלָם. הָיוּ הַכֹּל מִתְקַהֲלִים מִסָּבִיב לַתֹּף הֶחָדָשׁ וּמִסְתַּכְּלִים בּוֹ בְחִבָּה.
וְגַם הַמֶּלֶךְ בַּצּוֹפִים. הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ גָדוֹל וְקָטָן, שַׂר וּמְשָׁרֵת, עָשִׁיר וְעָנִי, יֶּלֶד וְזָקֵן. וְהָיוּ הַכֹּל מְרוּצִים מִן הַמַּרְאֶה.
בְּרֹב פְּאֵר וְהָדָר הָעֳלָה הַתֹּף הֶחָדָשׁ עַל דּוּכָנוֹ וְהַכֹּל מַטִּים אֹזֶן לִשְׁמֹעַ אֶת נְעִים צְלִילוֹ.
וְאוּלָם… כַּאֲשֶׁר הִשְׁמִיעַ הַתֹּף הֶחָדָשׁ לְבַסּוֹף אֶת קוֹלוֹ לֹא הָיָה זֶה צְלִילוֹ הָרָגִיל, בּוּם־בּוּם, – אֶלָּא, לְתִמְהוֹן הָעָם כֻּלּוֹ, קָרָא הַתֹּף וְאָמַר:
– הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל אוֹכֵל קַשׁ! הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל אוֹכֵל קַשׁ…