החזן היה מגדולי ירושלים דליטא, גם קרוב ממשפּחתו להרבּנים הוילנאים היותר מפורסמים. הוא היה גבה־הקומה בּעל הדרת־פּנים עם עינים יפות ופּקחיות וזקן ארוך ולבן. חנות גדולה של מיני משי היתה לו, אבל את החנות הזאת נהלה אשתו, ולו היה עסק אחר לגמרי, והוא ־ לכוון את זמן הותיקין. להתפּלל עם ותיקין בּקיץ, ־ זהו אחד מן הדברים, שאינם קלים בּיותר. אולם הוא מסר את עצמו לדבר זה בּלב ונפש. לתכלית זו היה מרבּה לישון בּיום, ובּערב הלך לבית־הכנסת ולן שם כל הלילה כדי להשכים לתפלת ותיקין בּזמנה. אף כי שעת הותיקין היא שעה מוקדמת מאד, בּכל זאת לא חסר לו מנין מימיו. מי שנזדמן לו לשמוע אך פּעם את מתיקות קולו בּתפלת הותיקין שלו, שוב לא היה יכל לישון שבועות אחדים. לבּו היה מושכו לשם, תפלת־הבּקר שלו השתפכה בּחצר בית־הכנסת בּתוך הבּריאה אחוזת־השֵנה, והאויר מסביב נעשה ספוג נעימות מלנכולית, וזה עשה רושם נפלא מאד, שמשך את הלבבות.
מלבד הותיקין היה זהיר גם בּעבודות לשם הידור מצוות כמו: סוכה, תפלין ובּיחוד האתרוג; חזקה היתה לו תמיד על האתרוג היותר הדור. אבל כשבּאו ימי־המלחמה לא יכל עוד לקיים תפלת ותיקין, כי אסור היה מטעם הרשות ללכת בּשעה מוקדמת כזו בּרחובות, גם האתרוגים פּסקו מוילנה לגמרי. אז חש בּנפשו שחייו נתרוקנו מתוכנם, ונדמה לו שאף הוא עצמו מיותר בּעולמו של הקבּ"ה, ועל זה היה מצטער מאד, וממצוקת לב חלה וימת.