המיוחס היה גבוה וזקוף־הקומה, ולו גבות ארוכות ומבּט זעום, אך בעל לב־טוב ועדין־נפש.

מוצאו היה מגדולי־היחש שבּוילנה. גם הוא עצמו הצטיין בּכשרונות נפלאים, בּמוח חריף וזכרון כבּיר, הוא היה בּקי בתלמוד ויודע שפות רבּות, גם מליץ נפלא בּּלשון הקדש. הוא ידע את שירי ר' נפתלי הירץ וויזל בּעל־פּה.

מלבּושו היה מהודר בּטעם אירופי, ואף־על־פּי־כן היה אדוק קנאי, וקנאתו הטביעה את חותמה גם על עסקנותו הצבּורית בספירות האורטודוקסים.

נאמן למסורות אבותיו ואבות אבותיו על דבר גדלות ירושלים־דליטא, היתה עבודתו תמיד לעמוד על המשמר לשמור על כבודה של וילנה שלא יחולל חו"ש.

כשהגיע, למשל, זמן בּחירת רב, והרב לא התאים, לפי דעתו, לכבודה של ירושלים־דליטא, אז היה מקנא קנאת וילנה בּמסירת־נפש ממש וכמעט שתמיד היה מעמיד על דעתו ומנצח.

בּתחלה היה שלחני מפורסם, אבל כשנתמוטטו עסקיו נעשה סרסר.

עוד בּימי־הטובה שלו יסד “קלויז” בּרחוב היהודים בּגיטו העתיקה והצרה, שבּה גרו והרבּיצו תורה אבותיו ואבות אבותיו ושם אסף גם הוא קבוץ של תלמידי־חכמים וינהלם בּלחם ויספּיק להם כל צרכיהם כמעט על חשבּונו והוצאותיו.

יפים מאד היו אז שבּתותיו, כשאל שלחנו הגדול היו יושבים מסובּים עשרות אחדות של ת"ת וחיילים יהודים והיו משיחים בּתורה ובּחכמה, מהודרים ביחוד היו ה"שלש סעודות". אז היו מתאספים בּביתו הרבה מגדולי התורה אשר בוילנה ונדבּרו בּדברי תורה והלכה. לא חסר בּכל אלה גם הניגון היהודי היפה בזמירות לשבּת.

וכיון שהגיעה המלחמה ואחריה הכבוש הנורא והסרסרות פסקה לגמרי, התחיל סובל סמוי מן העין מחסור ועוני. ובּכל זאת שמר את ה"קלויז" ולומדיה כאב על בנו החביב לו, והיה בּא לשם בּכל יום, ואפילו בּשעת מחלתו להתפּלל, להשתעות עם תלמידי החכמים היושבים בּו ולנחמם.

בכל שבּת היה דורש שם דרשות נאות, ובכל ימות השבוע היו רואים את איש השיבה כשהוא רץ בּשארית כחותיו מרחוב לרחוב.

המיוחס איש השיבה לא רץ חלילה לצורך עסקיו, כי אם כדי לקבּל איזו תמיכה שהוא לת"ת שלו או לבּע"בּ יורדים שהיה דואג למחסוריהם,

אבל סוף־סוף חלה מרוב דחקות ונפטר מן העולם.