תָּמִיד מְסִבָּה אֶת עֵינֶיה מִמֶּנִּי,

מַרְאָה לִי אֶת עָרְפָּה הַקָּשֶׁה.

חָלִילָה מִלְּהַזְכִּיר לָהּ אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתַי,

מִכְתָּבִים מְטֹרָפִים, אֵיזֶה בִּזּוּי!

אֶת הַהֶסְפֵּד הַהוּא הַמְגֻמְגָּם, שִׁעוּרִים

שֶׁלֹּא הֵכַנְתִּי כָּרָאוּי, שְׁקָרִים קְטַנִּים, הִתְחַמְּקֻיּוֹת –

וְהִיא יוֹדַעַת כִּי אֵלּוּ רַק זוּטוֹת.

גַּם אֶת הָאֲחֵרוֹת הִיא מַכִּירָה יָפֶה, אֲבָל אָזְנֶיהָ אֲטוּמוֹת.

כְּשֶׁעַכְבְּרוֹשֵׁי הַזִּכָּרוֹן הָרְעֵבִים נוֹבְרִים בְּתוֹךְ חֲלוֹמוֹתַי

הִיא אֲדִישָׁה כְּבוּל עֵץ.

אֲנִי כּוֹתֵב לָהּ שִׁירִים וְעוֹד שִׁירִים לְרַכֵּךְ אֶת לִבָּהּ.

לַשָּׁוְא.

אֲהוּבָתִי, שִׁכְחָה, שׁוּם אַהֲבָה מִצִּדֵּךְ? אַהֲבָה חַדְצְדָדִית,

לַחֲלוּטִין חַדְצְדָדִית?

אֲנִי זָקֵן, לִבִּי תָּלוּי עַל בְּלִימָה,

הַזִּכָּרוֹן כְּמוֹ אֶגְרוֹף בְּרֹאשִׁי, מְסוֹבֵב אֶת עֵינַי

פְּנִימָה. אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת לָהֶן מַרְאָה.

אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִרְאוֹת שׁוּב וָשׁוּב אֶת זֶה.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לֵילוֹת שְׁקֵטִים, בְּלִי הַזָּעוֹת,

יָמִים זוֹרְמִים בְּנַחַת. לִרְאוֹת אֶת פְּרִיחָתוֹ הַקְּטַנָּה

שֶׁל הָרִמּוֹן הַנַּנָּסִי, אֶת הָאֹדֶם הֶעָמֹק שֶׁל הַחָטְמִית

עִם הָעֱלִי הַצָּהֹב, הֶעָבֶה כְּמוֹ לִינְגָם.

רַק זֹאת.