בְּמֵימָיו הָרְדוּדִים שֶׁל הַפֶּלֶג הַזַּךְ

הִשְׁתַּכְשֵׁךְ וְשִׂחֵק לוֹ טָלֶה קָט וָצַח;

וּפִתְאֹם אֶל הַפֶּלֶג, הוֹמֶה וְרוֹעֵשׁ,

בָּא זְאֵב וְעֵינָיו לוֹהֲטוֹת כְּמוֹ אֵשׁ.

מִמֵּיְמָיו שֶׁל הַפֶּלֶג הַזְּאֵב אַךְ לָגַם,

וְהִבְחִין בַּטָּלֶה הַקָּטָן וְהַתָּם;

אָז הִרְעִים בְּקוֹלוֹ: "אֵיךְ תָּעֵז, הַטָּלֶה,

לְהַדְלִיחַ הַמַּיִם אֲשֶׁר פֹּה אֶשְׁתֶּה?"

“אָנָּא, סְלַח!” לוֹ עָנָה הַטָּלֶה הַנִּבְהָל,

"הֵן אֵינֶנִּי מַדְלִיחַ מֵימֶיךָ בִּכְלָל,

כִּי אֲנִי בַּמּוֹרָד וְאַתָּה מֵעָלַי,

וְזִרְמָם שֶׁל הַמַּיִם מִמְּךָ הוּא אֵלַי!"

“אָמְנָם כֵּן”, אָז אָמַר לוֹ הַזְּאֵב וְקָצַף,

"אַךְ סִפֵּר לִי אָחִי, בֶּן־כְּבָשִׂים מְחֻצַּף,

כִּי לִפְנֵי כְּשָׁנָה קִלַלְתַּנִי קְלָלָה,

וְדִבַּרְתָּ עָלַי גַּם דִּבְרֵי נְבָלָה!"

“הָא כֵּיצַד?” הִצְטַדֵּק הַטָּלֶה הַנִּרְעָד,

“הֵן אֵינֶנִּי כִּי אִם בֶּן חָדְשַׁיִם בִּלְבָד!”

“אָז הָיָה זֶה אָבִיךְ”, הֵרִיעַ הַזְּאֵב,

“וְהַקֵּץ לְוִכּוּחַ, אֲנִי כְּבָר רָעֵב!”

וְהַזְּאֵב הָאַכְזָר, הַצָּמֵא לְדָּמִים,

הִתְנַפֵּל וְטָרַף הַטָּלֶה הַתָּמִים;

כִּי עָרִיץ הַמְבַקֵּשׁ לְהַכְרִיעַ חַלָּשׁ,

יִמָּצֵא לוֹ תָּמִיד הַתֵּרוּץ הַמְּבֻקָּשׁ!