לִנְעֹץ אֶת הַחֶרֶב בַּזְּמַן

הֶעָיֵף, הַלֵּאֶה, הַנּוֹשָׁן.

לְבַקֵּעַ כְּרֵסוֹ עַד נוּאָר

בִּמְדוּרוֹת הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן.

אִיִּים צָלְלוּ אֶל תְּהוֹם.

רְגָעִים הָפְכוּ אַגָּדוֹת.

יָצָאנוּ צְמֵאִים לַחֲשֹׂף

יַבָּשׁוֹת אֲבוּדוֹת.

רַק שֶׁאָשַׁמְנוּ מְאוֹד.

רַק שֶׁבָּגַדְנוּ מְאוֹד.

רַק שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁלֹּא נַעֲמֹד

וְנִפֹּל מֵעָצְמַת הָאָבְדָן.

וּמַדּוּעַ נֵבוֹשׁ מֵהוֹדוֹת

אַלְמוֹנִים, עֲזוּבִים בַּתֵּבֵל,

מְהַלְּכִים, מוֹעֲדִים, בַּשָּׂדוֹת

תִּמְצְאוּ אֶת גּוּפֵנוּ נוֹפֵל.

אַךְ פֶּתַע נִצְעַק קָבָל עַם

כִּי אֲנַחְנוּ יָרֵאנוּ לִחְיוֹת

וּמִלְּבַדֵּנוּ אֵין אִישׁ אָשֵׁם

שֶׁבַּיָּם שָׁקְעוּ יַבָּשׁוֹת אֲבוּדוֹת.

כִּי אֲנַחְנוּ בּוֹשִׁים לְהוֹדוֹת

כִּי אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בַּשָּׂדוֹת.

כִּי רִגְעֵי חַיֵּינוּ הוֹפְכִים אַגָּדוֹת.

כִּי אַרְצוֹתֵינוּ נוֹפְלוֹת שְׁדוּדוֹת.

(פברואר 1949)