כָּבָה הָאוֹר בְּעוֹלָמֵנוּ הַגּוֹוֵעַ.

הַסּוֹף רָתוּם אֶל דֶּרֶךְ לֹא נִרְאֵית.

עַד יוֹם יִפְנֶה נַגִּיעַ, מִי יוֹדֵעַ,

אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה מִבְּלִי לְהִתְחָרֵט.

נַנִּיחַ רֹאשׁ קוֹדֵחַ עַל אֵיזוֹ

אֶבֶן גְּבוּל וְיָד גַּרְזֶן, תִּגְדַּע,

תִּכְרֹת, זִכְרוֹן אֶתְמוֹל.

תַּכְרִית תִּקְווֹת שִׁלְשׁוֹם.

מַלְּאוּ אֲסָמֵי הַבָּר יֵאוּשׁ וְגַעְגּוּעַ.

בַּמַּתְבֵּנִים דִּמְעָה: אֵין זֵכֶר לֶחָצִיר.

וּבַחֲצוֹת נוֹשֵׁב בָּהֶם הָרוּחַ.

הַשַּׁחַר יַעֲלֶה וְלֹא יִרְאֶה קָצִיר.

נֵצֵא לָשׁוּט בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ,

בָּהּ נִרְמֶזֶת כָּל הַצְלָחָה כְּכִשָּׁלוֹן.

אָמְנָם אֶפְשָׁר שֶׁגַּם נֹאבַד בְּזוּ הַדֶּרֶךְ

אַךְ בָּהּ גַּם נִוָּתֵר כְּאַגָּדָה אוֹ כַּחֲלוֹם.

(ינואר 1951)