וּכְשֶׁנֵּלֵךְ אֶל עִיר אַחֶרֶת נַגִּיעַ אֶל שָׁמַיִם שֶׁל שְׁקִיעָה.

שָׁם גָּדֵר הָרְצִיף עַל הַחוֹף תִּקְרֹס אֶל גּוּפוֹתֵינוּ

הַנּוֹפְלִים עָלֶיהָ בְּלִי דִמְעָה.

זוֹ עִיר אֲשֶׁר נֵדַע אֶת הַדְּרָכִים אֵלֶיהָ

וְלֹא נִזְכֹּר כֵּיצַד עוֹזְבִים אוֹתָה.

נִבָּהֵל אֶל מִגְדַּל-הַשָּׁעוֹן בַּכִּכָּר הָרֵיקָה, הָאִלֶּמֶת

וְאֵימַת הָעֵת הַנָּמוֹגָה תַּשְׁחִיר בְּאִישׁוֹנֵינוּ הָרְטֻבִּים

עַד לֵיל הַדִּין יַחֲבֹק אֶת דְּכִי-בְּשָׂרֵינוּ הָעוֹבֵר אִתָּהּ

אֶל צֵל-צוּלוֹת וְאַלְמֻגִּים.

וּכְשֶׁנֵּלֵךְ אֶל עִיר אֲחֶרֶת לֶאֱהֹב אֶת בַּתֶּיהָּ,

פִּתְאוֹם נִרְאֵם וְאֵין בָּהֶם לֹא זָר, לֹא מוֹדָע.

אֲהוּבָתִי, אֵחַרְנוּ אֶת הַצְּחוֹק הַמִּשְׁתַּלֵּחַ

אֲבָל הִקְדַּמְנוּ אֶת הַמָּוֶת בִּנְשִׁיקָה,

וְעוֹד לָנוּ שְׁהוּת לַחֲתֹם אֶת הַמַּרְאוֹת

בְּטֶרֶם יְקִיצָה.

*

נוֹרָא כֵּיצַד דְּמוּתֵנוּ חֲקוּקָה בְּלֵב רְחוֹבוֹתֶיהָ

וְאוֹר שָׁמֶיהָ הַלָּבָן יָצוּק אֶל לְבָבֵנוּ עַד קְדֻּשָּׁה

וּמִי הוּא זֶה אֲשֶׁר סּוֹבֵב כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ אֶל עֵבֶר

כִּפּוֹתֶיהָ אִם לֹא תּוּגַת-אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הַמֵּתוֹת לָמוּשׁ

אוֹתָה. תּוּגַת-אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הַיָּפוֹת מִדַּעַת,

רֵאשִׁית וְחֵקֶר וְצוּרָה, שֶׁמֵּחָדָשׁ הֵן מְחַטְּבוֹת

תָּוֵי-פָּנַי בְּצֶלֶם הִרְהוּרָן וְאֵין שִׁלֵּם לְגֹדֶל תְּבוּנָתָן.

וְאֵין שִׁלֵּם לַבְּרִית אֲשֶׁר תּוּפַר בְּלִי זַעַם

בְּהִפָּרֵשׂ חֻפַּת-שַׁלֶּכֶת מֵעָלֵינּוּ לִפְרִידָה.

נֵלֵךְ אֲהוּבָתִי עוֹד פַּעַם לֶאֱהֹב אֶת הַשָּׁעוֹן,

אֶת הָרְצִיף, אֶת הַגָּדֵר אֲשֶׁר תִּקְרֹס

אֶל גּוּפוֹתֵינוּ כִּבְגִידָה.

(ראש השנה, תשט"ו, 1955)