עדַיִן אני רואה אותו, כמו שראיתיו לפני שנים אחדות. בעל קומה ממֻצעת, כמעט נמוכה, גוף כבד במקצת ופנים סגלגלים ומלאים. כֻּלו אומר מתינות, טוב-לב ושלות-הנפש. אולם בתוך פני הַשׁלוה האלה ישבו הענים החיות ביותר, המבקשות ומחפשות ביותר. העינים הללו הבריקו בברק-הנֹער מתוך ענני הזִקנה, שכִּסו את הקדקֹד בעטרה כבדה, עטרת שֵׂיבה. זה היה סֵמל של זִקנה ובַחרות. לא של זִקנה מצד זה ובחרות מצד זה, אלא של זקנה ובחרות ביחד, של זִקנה ובחרו, שנתנו את ידן זו לזו, התאחדו יחד והתמזגו יחד.

האחדות הזאת היתה בכל מהותו של קצנלסון. מוצאים אנחנו אצלו את ההרמוניה בַכּל. הוא היה איש המוח והלב, מלֻמד היה ומשורר, ושני אלה היו כרוכים זה אחר זה, מצַיתים זה לזה ומתאחדים זה עם זה.

קצנלסון היה מבעלי-הכרסין במשנה וגמרא, והוא כתב עברית נעימה ורַכּה מאד. הוא התאַבּק תמיד באבק ספרים ישנים ואף אבק דק של יֹשן לא דבק בו. האספקלריה שלו, שדרך בה ראה והראה לנו את העולם, היתה מאירה תמיד. גם את העתּיקות שלו נתן לנו תמיד בצורה טהורה ונקיה. יש מדה, מדת היפה, לכל מה שכתב קצנלסון, אף לדברים שנכתבו לא לשם יפי, כי-אם לשם לִמּוד.

ודבריו היפים של קצנלסון, שלכאורה כאִלו כתבם אחר, לא קצנלסון, אלא בוקי בן יגלי, גם בהם יש, מלבד פרחים, גם פֵֹרות. גם כאן הכֹּל בא ללַמד, להשמיענו איזה דבר, איזה רעיון. היצירה של בוקי בן יגלי היא היצירה האליגורית, זו שיש לה תוך וצורה, קלִפּה וגרעין, משל ונמשל. ובזה, במקצוע זה, היה קצנלסון אמן, אחד האמנים הגדולים שבין הסופרים העברים בדורנו. “בין אדני השדה”, “היוגב אשר גֹרש מאחוזתו”, “האשה אשר לא ידעה צחוק” ועוד אחדים מספוריו האלגוריים יתנוססו בספרותנו כפנינים יִקְרות־ערך, שצבען אינו מבריק ומשַׁכּר, אלא רומז ומבטיח.

ביצירותיו האלגוריות ובאגדותיו הננו רואים את קצנלסון כבעל נפש הומיה, כאיש אשר לבו פועם בו בחָזקה והוא רועד ורותת ומפלל, כליריקן רך, שמשתפך בשיר עצב-נעים, המלא כִסופים וגעגועים. השפה רכה פֹה כל-כך, מלאה כל-כך עצב ונֹעם ובאה לתוך הלב כתפלה של נפש זכה, תפלת אֵם רחמניה בנטות צללי עֵרבּה. ובכל-זאת מה רב פֹּה האור! חשים אנחנו בדמדומי בין-השמשות, השולטים פֹּה, ובכל-זאת אנו מביטים תמיד מסוף דבר ועד סופו. ההרצאה בהירה כל-כך ומתונה, שקטה, פשוטה ומפֹרשה וכל חלקי היצירה מתפצלים, מתפתחים ונפרדים, כאשר יתפצלו עלי הפרח עם גמר בשולו; היצירה נמסרת לנו מאת היוצר, כשהיא גמורה ומבֻכּרה, כפרי המבֻכּר, הנושר מעל האילן.

ההרמוניה הזאת אשר בטבעו של קצנלסון, ההרמוניה בין המוח והלב, בין השכל והרצון, עשתה אותו לאחד הפיליטוניסטים הנחמדים שיש בספרותנו. בפיליטוניו יש מן האירוניה ומן הליריקה, מן הצחוק ומן הבכי, מן הצעקה ומן האנחה; יש בהם תמימות ויש בהם פקחות, יש בהם התלהבות-הלב ויש בהם חריפות-המוח, והכֹּל מתאחד פה אחדות אחת ונעשה דבר אחד. פיליטוניו של קצנלסון יש בהם מן השנינות והחריפות, אבל אין בהם אף פעם מן החרוף והגדוף. לא קרה אף פעם, שקצנלסון יֵצא מן הגבול ויפרוץ את גדרי היפה והטוב. בכל עת היו בגדיו לבנים ותמיד היה מלא איזה חן ואיזה נֹעם. הוא היה מסתכל בחיים בעין בלתי-משֻׁחדה והיה מגַלה את נגעיהם, אבל הוא גלה אותם באיזו תנועה אצילית של משורר בחסד עליון, בחֵן רב של אדם, הַנֵּחָן בכשרון להוציא את המתוק מן העז ואת היקר מן הזולל. כפיליטוניסטן-יוצר ידע לפעמים לברֹא גם מן הרקק של חיי יום-יום בריאות יפות ועדינות.

דומה שההרמוניה של קַצנלסון וכשרון-הרוח שלו לאחדוּת הביאו אותו לידי כך, שאִחֵד בקרבו שני עולמות ונתן את ידו לשני עולמות. קצנלסון היה אחד מאלה הסופרים, שנכנסו אל תוך הספרות העברית והספרות העברית-הרוסית תחת דגלה של ה"השכלה" ונלחם כל ימי חייו את מלחמתה, כשאנו מתבוננים בכתביו של קצנלסון, שנכתבו בזמנים שונים, הננו רואים, כי בכל שעה היתה המסֹרת של ההשכלה חיה בקרבו ויקרה בעיניו. האידיאל של ההשכלה, להיות לאור גויים, להיות עם חכם ונבון, לא עזב אותו אף רגע. לא עזב אותו אף בשעת יצירת יצירותיו הקרובות לרוח הלאֻמיות. לא רק בכתביו הרוסיים הננו מוצאים על כל צעד ושעל את תקופת-הזהב של חכמי-ספרד ואת חכמי-ספרד עצמם, שהוא מציג אותם למופת על אשר ידעו ללכת לאור החכמה, אלא שגם בכתביו העבריים וביצירותיו העבריות הוא מוציא כפעם בפעם את החמה של ההשכלה מנרתיקה ומנחם את עצמו בתקוה,כי עוד “תזרח שמש-צדקה, אשר מרפא בכנפיה”. –

את התקוה הזאת ונחמה זו הננו מוצאים גם בספור-האגדה שלו “בין אדני השדה”, שהוא אחד מספוריו היותר שלֵמים. גם שם, במקום שהוא שופך את געגועיו על השדה והוא מלא שאיפה, עריגה וכמיהה להיות לצמח מצמחי האדמה, לשלח את שרשיו עמֹק-עמֹק אל תוך הקרקע ולהיות מחֻבּר אליו, גם שם הוא מוצא את הצד הטוב של חיי-נדודים, שאין צֹרך להלחם על אַמַּת-ארץ ולריב על-דבר גבולות שדה וכרם. עַם שאין לו נכסים אין לו דאגת נכסים ואפשר לו לשאת את דגל השויון והאהבה ביד רמה. בספורו זה יש לקרֹא בין השטין ובפיליטונו “אולימפוס וציון” ובמאמרים רבים אחרים–גם בתוך השטין, כי עַם כזה בטוח יותר בנצחיותו. אמנם התלוש אינו חי, אבל ידוע הוא, שמי שאינו חי אינו מת…

אכן קצנלסון היה כל ימיו משכיל" וכ"משכיל" בחר לו לסֵמל את “נחום איש גם-זו”, את הטפוס של האדם הפקח, בעל הנסיון הרב, המנֻסה ומלֻמד בנסים, המסתגל לכל המצבים, זה שאינו מתיאש לעולם, אלא מרכין ראשו לכל גל וגל, העובר עליו, ומוצא תמיד את הצד הטוב והמאיר שבו. תמיד בעת צרה, מספר לנו קצנלסון, היה בא אליו בחזון נחום איש גם-זו, זה שהיה “סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין”, ובכל-זאת לא התיאש, לא חדל מקוות, לא חדל לראות בכל דבר את הצד המאיר שבו. תמונה זו, מספר לנו קצנלסון באחד מפיליטוניו הרוסיים, נגלתה לפניו לפני שלשים וחמש שנה, כאשר התפרצו הפוגרומים ברוסיה וכל התקוות והחלומות היפים על-דבר ההשכלה בת-שמים ועל-דבר האור, שאנו הולכים וקרבים אליו, נגוזו פעם אחת. גם אז, בשעה שהיאוש אחז את לב כֹּל, לא התיאש קצנלסון ולא חדל לבקש את קרני האור בין ענני החשכה. והתמונה הזאת נגלתה לפניו שוב, כמו שהוא מסַפּר לנו באחד מפיליטוניו האחרונים (“נחום איש גם-זו בהיכל בֶּטהון” – “מולדת”, כרך ה'), גם בשנים האחרונות התמונה הזאת של “איש-מכאובות וידוע-חֹלי”, הנושא בקרבו את האור הרב לכל עולם ואת הנחמה והתקוה לכל העולם, הַסֵּמל של השכלת היהודים ותקות ההשכלה אשר ליהודים, לִותה אותו אפוא כל ימי חייו, כל הימים שהיה חי כסופר וחוזה חזיונות לעמו.

בבוקי בן-יגלי היה הרבה מן ה"משכיל", אבל ה"משכיל" הזה היה כבר אחר. הַטִּפּוס של “נחום איש גם-זו” התעלה והתרומם תחת ידיו של קצנלסון והיה לטפוס גבוה, מרוֹמָם – לטפוס טרַגי. זה האיש המתרגל והמסתגל לכל סביבה ולכל מצב, שמרכין ראשו לכל גל העובר עליו ואומר “גם זו לטובה”, זה האיש הרך כקנה גדַל וגבה וגבר כאן והיה לאדם גבור. הנה עוד לפני שלשים וחמש שנה ראה אותו קצנלסון לא כזקן ותש-כֹּח, אלא כ"גבור מלא עוז, אשר זרועותיו נטויות בכֹח, חזהו בולט ועיניו, אשר הכרת העוז הפנימי נשקפה מהן, לנֹכח יביטו". אולם בעל-כֹּח זה “זה כֹחו, כי חזק הוא מתוכו”, זהו גבור, הכובש את כאבו, סובל, הנושא את עֹל סֻבֳּלו כנשא כתר עליון ואת שבט המעֻנִים כנשא שבט מלכים. הוא נושא תמיד על ראשו כתר אורה, אבל אותו “נזר אור, הנוצץ בשלל צבעי הקשת, אשר על ראש הזקן, קרנים מסביב לו בוקעים ויורדים כחניתות אל כל רוח”. הַזֵּר שלראשו הוא של קוצים…

כה ראה קצנלסון את “נחום איש גם-זו”, מיֻדענו משכבר-הימים, בהִלו נר-ההשכלה על ראשנו, וכך הוא מתאר אותו. לכתר-האורה שלו הוסיף את הַזֵּר של המעֻנים, וזה הנותן לפניו ולכל מראהו הַבּעה אחרת לגמרי. אין יחוס גדול מזה של הַנִגשׂ ונענה על-ידי עצמו, מזה שיותר משהוא סובל על-ידי אחרים הוא סובל בעצמו. “נחום איש גם-זו” זה סובל ואינו מעלים עין מכֹּל, אם כי הוא מתנחם על כֹּל. אין בשרו בשַׂר המת, שאינו מרגיש באִזמל, אלא בשר חי, הנוטף דם, אבל דמיו כל-כך מרֻבּים, עד שלא יִכלו לעולם. הוא נעשה פה לסֵמל מרומָם של נצחיות ישראל, ש"כל כלי יוּצר עליו לא יצלח וכל לשון תקום אתו למשפט ירשיע". “נחום איש גם-זו” נושא כאן בקרבו את הגאוָה הלאמית ועשה לסמל לאֻמי.

כך אִחד קצנלסון וחִבּר ברוחו שני דורות. הוא חִבּר אותם גם בתורתו ובעבודתו המדעית. כמו לכל “משכיל” היתה גם לקצנלסון נטיה להראות, כי חכמינו ידעו גם הם פרק במדע, ידעו לשלוק גופת אדם, כדי למנות את מִספר אבריו, ידעו פרק באנַטומיה וברפואה ובכל חכמה, אבל אם ה"משכילים", כשהגיעו לפרשה זו, היו משתדלים להוכיח, כי עמנו למד מכל אדם והיה נוח תמיד לסביבה שלו וקבל ברצון את השפעתה וחכמתה, הנה היה קצנלסון מתאמץ תמיד להראות את הדרך המיֻחדה, שכבשו להם בזה קדמונינו. הוא נטה לראות את זה המיּחד לנו בתרבות האנושית ולהבליט את הקוים היתרים או החסרים, שהוספנו וגרענו גם על-מה וממה שלקחנו וקבלנו מאת אחרים. בגאוָה מיֻחדה הוא מודיע אותנו בראש ספרו “רמ”ח אברים", כי “בדברים הנוגעים לדת ולהלכה בדקו חכמינו בעיון רב בעצמם ולא סמכו בזה גם על סופרי וחכמי הרומים והיונים שבימיהם”. וכן התאמץ להוכיח במאמריו על-דבר חֻקי הַטֻּמאה והטהרה של היהודים, כי אין לחֻקים האלה שבתורת משה כל יחס אל תורת הפרסים והם נבדלים מהחֻקים הדומים להם בתורה זו על-ידי ה"רוח" המיֻחד, על-ידי זה, שלפרסים העִקר רוח-הַטֻּמעה, בעוד שלעברים הַטֻּמעה הוא חֻמרית, עוברת על-ידי חמרים בלתי-טהורים, הטמאים במגע או במשא. הוא יוצא להלחם את י. ה. שור, בעל “החלוץ”, שאמר ליַסד את כל עניני הַטֻּמעה והטהרה של היהודים על היסוד של תורת הפרסים והשפעתה. ואם גם מודה קצנלסון, כי לדינים של טֻמאה וטהרה, כפי הדמות שקבלו בימי הסופרים והתנאים, יש יחס לתורת הפרסים, הנה הוא מתאמץ להוכיח, כי היחס הזה היה לרֹב לא חיובי, אלא שלילי: חֻקים רבים נחקקו ודינים רבם נתערו ונתגלו, כדי להִבָּדל מן הפרסים וממנהגיהם. גם קצנלסון ראה מה שנטו ה"משכילים" לראותו ולצַינו, כי לא תמיד היו היהודים בודדים ונבדלים, אבל הוא ראה והראה, כי בכל-זאת היו תמיד מיֻחדים.

את עקבות החִבּור הזה של שתי התקופות ברוחו של קצנלסון יש למצֹא גם בעבודתו המדעית על דבר “הפרושים והצדוקים” (ב"ווֹסחוד" החדשי בשנות 98–1897). הוא לבש שם קַָנָּאוּת לאֻמי והתעורר לצאת כנגד החכמים הנוצרים, הבאים להוריד את כבוד הפרושים, נושאי המסֹרת העברית, ובחריפות גדולה הוא מַראה כי הפרושים היו הנושאים של ההתקַדמות וההתפַּתּחות, של התקון וההקלה ממשׂא העם, בעוד שהצדוקים היו קופאים על שמריהם ומחמירים, אם גם לא לעצמם, אלא לאחרים. הוא יצא כאן בעקבותיו של גַיגר, שהניח, כידוע, את היסוד להשקפה הזאת בספריו האשכנזיים שב"החלוץ"; אולם הדבר מעורר ענין, כי גם בזה יצא קצנלסון בעקבותיו של גַיגר, מתקן-הדת, בסברו שהתקונים וההקלות של חכמי הפרושים נעשו בכָוַנת מכַוֵן להקל, ורק אחר-כך חפשוֹ ומצאו להם יסוד בתורה והסמיכום על הקרא, שידעו בעצמם, כי אין בו אלא אסמַכתּא.

קצנלסון כאִלו אִחד וחִבּר תמיד ולא נטה בכל אֹפן הרבה לחַלק ולפַלג. בעִקר נשאר ברוחו מקראי והנגון הרַך של הפרוזה התנ"כית היה נגונו. “מוטיבים של התנ”ך בפרוזה" היו הדברים-שבכתב הראשונים של קצנלסון (ברוסית), ובכל הפרוזה שלו, שאמנם יש בה לרֹב ממיטב השירה, מסתַּלסל לו המוטיב, הנגון הזה, כזַָּמיר המסַלסל לו ב"שירת-הזמיר" את שירי-ציון. כרבים מן ה"משכילים" דִּיֵק קצנלסון לכתוב בשפת התנ"ך, אולם השפה הזאת היתה לו לשפת-הלב.

את לבו זה שפך קצנלסון הרבה ב"שירת-הזמיר" שלו, הספוגה כֻלה, כספרי מאפו לפנים, אהבה לכתבי-הקֹדש ולשירת-ציון. על-פני היצירה הזאת כֻּלה שפוכים, כמו נטפי הטל על שדה קציר, גם הגעגועים הרַבּים על האדמה ועבודת-האדמה. יפים הם ביצירה הזאת מראות הטבע, אבל יפים מהם הקוצרים והמעַמרים עמרים. “נעים מראה הטבע שם בסתר היער, אבל עוד נעים ממנו, עוד מרום ונשגב ממנו מראה האדם שם בשדה, בצאתו לפעלו ולעבודתו.” הספר מלא התפעלות תמימה, התפעלות אמת.

הנפש המרכזית של השירה הזאת, נפש הנער שלמה, היא רכַּה, מקבלת השפעה, מתפעלת; יש שהיא חסרה כח, חסרה עצם – אוירית היא קצת, לא-ממשית, אגדית. אכן באגדה מצא קצנלסון את ההבעה היותר שלֵמה לרוחו, באותה האגדה האליגורית במקצת. כאן היה דֵי עצם עד כדי מראה והרעיון והצורה הלכו צמודים. הוא ידע לתת את תפוחי-הזהב במשכיות כסף, ואם לא תמיד היו התפוחים חדשים מכֹּל וכֹל, הנה ידע לעטות אותם מעטה יפה ולכסות עליהם במִכסה של דמיון, כדי שגם האמת הפשוטה והידועה תאיר באור חדש, כשתתגלה מבין המסך, ותפעל את פעֻלתה מחדש. הוא ידע לשמוע בזה לעצתו של פֶּטְרַרְקָה, מאבי-אבות החוזים של האליגוריה, שחקק את החֹק הגדול של האמנות הזאת, כי “יש ליפֶַּה את המציאות ברקמת צבעים ולכסותה במכסה של דמיון, ובשעה שיגַלו את המסך תאיר האמת באור בהיר, כי יותר שירבּה העמל בְחִפּושׂה, תפעל עלינו בהִמִָּצאהּ”

השמועה הגיעה אלינו מעבר לקַו היריות של התותחים הכבֵדים כי קצנלסון מת.

תרע"ו.