הפעם הראשונה / ישעיהו ברשדסקי
בעקרו של דבר אין שום ספק, שרק במקרה, בלי שום כונה, יותר על פי שגור-הלשון נזרקה אותה אמרה מפיה של חוה-בתיה..
ערב-חרף, ארוך כגלות, הלך ונמשךְ בלי-סוף; –
שלהבת כתומה וחטופה מתוך זכוכית פקועה של מנורת-נפט קטנה הפיצה אור מועט והרבה עשן, סרחון.
איזו צנה לחה הלכה ומלאה יותר ויותר את החדר הצר.
ויבבה בלתי-פוסקת, בנגינה אחת, פעם משלשה פיות כאחד, פעם מפה אחד, משנים, – הלכה ונשמעה מתוך גל הסחבות שעל המטה היחידה בחדר…
סוף סוף לא יכלה עוד לסבל יותר אותה יבבה.
פקעה סבלנותה, והיא קפצה ממקומה, קראה מתוך כעס, מתוך התמרמרות קשה:
– מה אתם תובעים ממני, פגעים רעים שלי! ואם אין לי מה לתת לכם, האלך ואחטוף בשבילכם מהעריבות?!
ודוקא צריך היה להזדמן, שתוציא מפיה ב“שעה רעה” דבר כזה!
נשתתקה פתאום היבבה.
דממה עמוקה, דממה של מרה-שחורה נוראה היתה מסביב.
ולחוה-בתיה נדמה היה באותו רגע, כאלו איזו “קלפה” נכנסה פתאם לתוך נשמתה, דבקה בה, נכרכה עליה כנחש ושוב לא רצתה בשׁום אופן להרפות ממנה…
איזו שעה היתה, – לא ידעה ולא היה לה שום צורך לדעת.
את המנורה אפשר לכבות בכל אופן: גם כשהיא דולקת, עשנה, וסרחונה מרובים מאורה…
וזה כמה חוה-בתיה רגילה, שלא להתפשט כלל בלילות, מפני שבחדר לא חם ביותר…
היא חלצה רק את נעליה, התירה את קשרי שמלתה, השכיבה באופן רגיל את שלשת הגופים הקטנים, שאחרי הפסק היבבה נשׁארו מוטלים כמו שהיו במקרה באותו רגע.
הגופים הקטנים הזדעזעו, בשעה שנגעה בהם, אף על פי שמגעה היה בזהירות-אם מיוחדה.
היא הרגישה עוד פעמים אחדות את הזדעזעותם המיוחדה והתכופה של הגופים האלה, כששכבה ביניהם.
ועד כמה שהספיק גל הסחבות, משכה אותו מתחתיה, מעליה, כדי לכסות אותם יותר, להליט אותם מכל צד…
אך היא עצמה כמעט שלא הרגישה בתנועותיה אלה.
יודעת היתה, ובאותה שעה – כמעט אינה יודעת, שהזדעזעות זו באה לא רק מחמת צנה גרידא…
וה“קלפה” הרעה, שנכנסה בה, לא הניחה לה לישון.
חוה-בתיה התכונה להקשיב, איך הומה הרוח בחוץ, איך עכבר מגרד שם באחת הפנות בקיר.
בכונה התחילה מצירת בדמיונה, שמחר יבוא מכתב ממנו… היה עתה… איה?… נו, בפולטבה… לא, באודיסה… כן, באודיסה… הוא שם… כמה?… אחת היא. שלשה, ארבעה שׁבועות. לא כתב מפני שלא מצא עבודה תיכף… המשכורת טובה מאד… רק לעת עתה מעט כסף… בקרוב ישלח יותר…
וכשראתה, שכל האמצעים האלה אינם מועילים ביותר, התחילה מאנסת את עצמה, שלא לחשב כלל, לישון במהרה ולהסתלק על ידי כך מכל אותם ההרהורים המשונים, שהתעוררו פתאום בקרבה נגד רצונה.
דומה היה, כאלו היא ישנה באמת.
אלא שגם מתוך שנתה ראתה רק מהרהורי לבה בהקיץ…
שנה זו היתה חטופה, נפסקת על ידי יקיצות תכופות.
ובינתים, בין יקיצה ליקיצה, היו נמשכים והולכים מיני חלומות משונים, כבדים ומענים.
מיני חלומות, שקצתם זרים ותמוהים מאד, שלא כדרך הטבע כלל.
וקצתם, להפך, ממש מעין המציאות, משתלשלים באופן טבעי כל כך, עד שבשעת יקיצה היתה חוה-בתיה עצמה מסופקה איזה זמן, אם היה זה חלום, או עובדא ממשית בפעל…
על פי רב לא היתה מספיקה גם לברר אותו הדבר כל צרכו, מפני שהיתה חוזרת ושוקעת מהרה בחצי-שנה זו, ושׁוב היו חוזרים ונמשׁכים אותם מיני החלומות המשונים, הכבדים ומענים כל כך…
ומאלה היה חלום אחד תכוף ביותר.
חוזר היה ונשנה בכל פעם בתמונות שונות, באָפנים שונים זה מזה.
אלא שבעקר היה אחד, מיוחד בתכנו הכללי.
חוה-בתיה היתה רואה את עצמה שטוחה על הקרקע, נופלת מתוך ריצה, ועליה מתנפלים – פעם עדת כלבים, שאינה יודעת כלל, מאין באו פתאם, פעם – קהל אנשים גדול, שאין היא מכרת אותם כלל, מי הם ומה הם חפצים, ופעם – חבילה גדולה של חפצים משונים, ובעוד שהיא מפרכסת תחתיהם בכל כחה, מתאמצת להטילם מעליה, הם נופלים, וחוזרים ונופלים בלי הפסק…
הם לוחצים, מחנקים אותה.
איזה שאון נורא הולך וגדל.
הכל צועקים, קוראים בקול גדול…
ורוצה היא לצעק גם היא, אלא שאינה יכולה בשום אופן…
דומה, שפיה פעור, שהיא צועקת בכל מלוא ריאתה,
אלא שאין שום קול נשמע…
רק איזה אֵד יוצא מפיה בלחש נמוך, נמוך כל כךְ, עד שאינו נשמע גם לאזנה…
וכשנעורה פעם מתוך חלום גזה וראתה אור-בקר קלוש, דמדומי-שחרית כהים מבעד לשמשות, שׁהלבינו כשׁלג מהכפור העב המכסה אותן, – לא שכבה שוב, אף על פי שמאד – מאד היתה רוצה עוד לישון.
דומה היה, שכל איבריה רעוצים. מרוסקים.
הראש כבד מאד, כאלו היה מלא כלו עופרת.
אך איזה דבר, שהיא עצמה לא ידעה ברור מה הוא, – הרים אותה בלי-רצונה מעל משכבה, דחפה לרדת על הקרקע, להזדרז בלבישה, בנטילת-ידים…
ואף על פי, שבאותה שעה היה עוד איזה דבר, שלא ידעה גם אותו ברור, מה הוא, – ואותו הדבר, להפך, היה מעכב בה יותר, מונע אותה מהזדרז, מושכה לאחור;
אך הכח הדוחף היה חזק, כפי הנראה, מהכח המעכב.
נגד רצונה נשמעה יותר לזה, שהיה חזק מהשני.
נשמעה – והזדרזה יותר ויותר.
אלא שעוד רגע אחד פקפקה.
רגע זה היה, כשנצרך לה לקחת את אדרת-המוך שלה ואת המטפחת ואת המטפחת הגדולה…
בעקרו של דבר נוח היה לה יותר, שהם ישנים עוד.
רק שחבל היה לטול מהם בשעת שנתם את אדרת-המוך החמה ואת המטפחה הגדולה…
ורגעים אחדים הסתכלה בלי רצונה בגופיהם המכונסים של הישנים,– הסתכלה והתחילה מפקפקת פתאם…
הסתכלה עוד ונזכרה ביבבה עצורה וממושכה…
נדמה לה, שהיא שומעת כבר יבבה זו מחדש…
ויותר לא פקפקה עוד.
אך גם כשהיתה מהלכת כבר ברחוב, לא יכלה עוד להודות אפילו בפני עצמה על האמת…
בעמקי נפשה פנימה כבר מכירה היתה בנצחונה הגמור של ה“קלפה” הארורה, שנכנסה בה אתמול באותו הרגע, שנזרקה מפיה בלי-רצונה אותה האמרה;
ואף על פי כן היתה משתדלת עוד להונות את עצמה.
יודעת היתה, שנסים אינם מתרחשים, ואף על פי כן היתה משדלת את עצמה, שמציאות מזדמנות לפרקים…
הרי יום-שוק היה אתמול.
מקרה מצוי הוא, שאכר שכור אינו משגיח בסמרטוט, שׁהכסף צרור בו, והסמרטוט נשמט מידו, נופל ומונח על הארץ, מפני שאין איש משגיח באיזה סמרטוט מתגולל…
ושוב מזדמן לפרקים, שאיזה תגרני, או תגרנית, בשעה שׁהם עסוקים בתגרנותם, אינם משגיחים כלל, שכיסם קרוע, והמטבעות נופלות ומתגוללות על הארץ…
ובשעת הליכתה היו עיניה סוקרות באמת את הדרך לכל הצדדים, סוקרות ובודקות בלי-רצונה כל סמרטוט מתגולל, כל שבר זכוכית, שבר פחים, או חרס לבן…
בחפוּש זה הסיחה אגב-אורחא את דעתה מאיזה ענין, שלא היה לה נעים כלל לחשב עליו.
זה היה גם כעין תשובה על השאלה: אנה היא הולכת ולאיזו תכלית?
אלא שתשובה זו לא היתה מספקת כל צרכה, וחוה-בתיה מצאה בבלי דעת עוד תשובה אחרת.
הרי הולכת היא באמת אל מרתפו של רבי יצחק סוחר הביצים.
רבי יצחק זה – יהודי כשר, יאריך ד' שנותיו, – נותן לה לפרקים מקום להרויח על ידו.
כשמביאים לו סחורה מהעירות, נותן הוא לה לפרקים את הביצים הפקועות והטרופות, שתמכרן לאופים, והיא מרויחה מזה זהובים אחדים.
והאם אי-אפשר הוא, שיזדמן לה היום רוח כזה?
כן, כן, בודאי יזדמן היום!
והיא הולכת ושונה בפני עצמה הבטחה זו, אף על פי שהיא יודעת בנפשה ברור, שמחמת הקר החזק אין מביאים כלל ביצים מהעירות בימים האלה;
יודעת היא כמו כן מראש, שתמצא את מרתפו של רבי ליב סגור עתה;
אלא שנצרכה לה איזו תשובה להונות בה את עצמה…
היא מוסיפה עוד להונות כך את עצמה גם ברגעים האחרונים, כשהיא מהלכת כבר בשוק בין שורות הספסלים, השולחנות והעריבות, בתוך הדחק הרב של התגרנים והתגרניות, הקונים והקונות…
יודעת היא היטב, מה יקרה בעוד כמה רגעים.
והיא מתעקשת עוד, אינה רוצה להודות בשום אופן על האמת…
רק שלבה דופק בה בחזקה ונשימתה נעשית כבדה יותר ויותר.
גופה רועד, ברכיה כושלות.
עיניה משפילות לארץ, ידיה מתכנסות נגד רצונה יותר ויותר מתחת להמטפחת הכרוכה עליה…
רוצה היא להתעכב, לעמוד סוף סוף אצל אחת העריבות.
אלא שאיזה כח נעלם הולך ודוחפה בלי-רצונה הלאה, הלאה.
***
ואותו הרגע עצמו אין היא זוכרת כלל..
איך נסתבב הכל, – גם זאת אין היא יודעת.
דומה היה, שהיא שוכבת עוד הפעם על מטתה, והחלום הרע והמענה חוזר ונראה מחדש…
איזה שאון נורא הולך וגדל.
איזה קהל אנשים גדול, שאין היא מכרת אותם כלל, סובבים אותה, צועקים, קוראים בקול גדול…
ובתוך המהומה דבר-מה לח ורחב סוטר פתאום על פניה…
ממש כמו בחלומה מתחילים נופלים עליה איזו דברים קשים.
הולמים הם כתפיה, שכמה, חזה, זרועותיה.
והיא כמעט שאינה מרגישה שום כאב.
אינה מרגישה כאב גם כשהדבר הלח והרחב סוטר וחוזר וסוטר על פניה –
***
מכל השאון, מכל ההמולה – רק קריאה אחת נחרתה במוחה, נקרה בו כמסמר…
– אַהאַ, זאת היא… היא כבר ידועה לנו… לא הפעם הראשונה זאת לה…
והיא לא ידעה, מי קרא את הדברים האלה…
בשאון הגדול נטרף הכל, התבלבל.
הכל צועקים, קוראים בקול גדול.
ורוצה היא לצעק גם היא, לקרא בכל מלוא ריאתה:
– לא, לא ידועה!… זאת רק הפעם הראשונה!… הראשונה, הראשונה!!!…
אלא שממש כמו בחלומה רק פיה פעור וקולה איננו נשמע כלל…