אָכֵן, מוּזָרוֹת הֵן הָיוּ פּגִישׁוֹתֵינוּ,

תֵּבֵל.

הָאֲנִי שֶׁהִקְדַּמְתִּי? אִם דַּרְכֵּךְ נִסְתָּרָה?

כִּמְאֻהָב, כְּמוֹ נַעַר, אֲנִי עוֹד שׁוֹאֵל.

מָה הַקּוֹל הִתְהַלֵּךְ – עֵת נוֹעַדְנוּ יַחְדָּו –

בֵּין עֲלֵי הָעֵצִים? מָה הֶחְבִּיא, כִּי הִרְעִישׁ?

אָז אֲבָלַ כְּ“קַדִּישׁ” צַעֲדוֹ שֶׁל הַהֵלֶךְ,

אָז יָרַד בְּחָפְזָה אֶל הָאֹפֶל הַכְּבִישׁ – –

אַךְ כְּבִישִׁי שׁוּב עוֹלֶה. אֵלַיִךְ. לָאוֹר.

נַעְנְעִי אֶת רֹאשֵׁךָ: הֵן, גַּם מִחוּץ לַגָּדֵר!

לַמֶּרְחָב הַגָּלוּי! הֵן הַחֵץ יֵאָסֵף

וּפָרְחוּ הַדְּרָכִים – הַקּוֹסֵם שֶׁאֵרֵר – –

נִצְעַד עִם גְּלִין-גְּלַן שֶׁל גְּמַלִּים אֱלַי עֶרֶב:

כָּל הַהוֹד בַּמִּצְעָד, הַמִּצְעָד הוּא הָרֹן – –

אַךְ הֵן טוֹב, כִּי עַם בֹּקֶר נַשְׁכִּים לֶהָרִים

וְהָלַכְנוּ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן.

וְאוּלַי נָרוּץ שְׁנֵינוּ, יְחֵפִים וּפְרוּעִים,

עַם הֲמוֹן מַעְיָנוֹת-פִּרְחָחִים בַּגָּלִיל.

הָהּ, תְּנִי-נָא, נָנוּחַ עַתָּה בְּצֵל דֶּקֶל

וָתִיק עַם כִּנֶּרֶת – עֻלְפֶּה גַּם הַשְּׁבִיל – –

נִפָּגֵשׁ עֲלֵי כֵף, בְּשַּׁחַק קְשֵׁה-הָעֹרֶף

עִם צִלּוֹ שֶׁל עָנָן – עֲלֵי כֵף בְּלֶב-יָם;

בִּקְהַל כַּלָּנִיּוֹת נִתְרָאֶה בַּגִּלְבּוֹעַ,

עֵת יִצְהַל הָאֲדָר וְיָרֹן מְבֻסָּם.

נִפָּגֵשׁ! בְּיוֹם דָּלֶ"ת פָּשׁוּט וַעָנָו

וְנֹאמַר – אֶזְרוֹעוֹת – מִזְמוֹר-צֶקֶת לַגָּג;

נֵצֵא יַחַד, כְּצֵאת שׁוֹאֲבוֹת אֱלֵי נַחַל,

אַל שַׁבָּת וְאֶל חָג.

– הַשֻּׁלְחָן לֹא עָרוּךְ וָחֹל הַשַּׁבָּת.

אֶל הָעֶצֶב יוֹרְדִים הַדְּרָכִים – –

אַךְ אֲנִי אֲצַפֶּה לָךָ, דּוּמָם אֶעֱרָךְ פֹּה

בְּסוֹד אַחָיוֹת וְאַחִים.

תרצ"ח