כל אותה האידיאולוגיה שעליה בונים עמים קטנים את בטחון קיומם, כל אותו המצע שעליו נבנית האוטונומיה הקולטורית וזכויות המועטים, נשענים על עיקר אמונה אחד – א. ציוני בטא אותו באופן הכי בולט: “אמת נושנה אחת שוררת הנשארת תמיד חדשה: נפש המאזנים בגורל העמים יכולה להיות רוטטת פעם לצד זה ופעם לצד אחר, אבל סוף המערכה – אל מחרשת האכר הפשוטה מתנפצים התותחים היותר כבדים ומוחות הדיפלומטים הכי גאונים… כך היא דרך המדינות בעולם הישן, וגם בעולם החדש לא נגלו חדשות”.

מה שהיה בעולם הישן קשה קצת לדעת. אם יכול העם הליטאי למצוא לו ספוק בעובדה, כי הפרוסים הם ממוצא ליטאי, חצאי־סלוים שנתגרמנו, או אם יכול העם המוירי באפריקה לשמח, כי בהספרדים נוזל דם מוירי – דומה כי להרגשת העמים אין עובדות אלו משמשות תנחומים. גם בעולם הישן לא היתה הדרך פשוטה כל כך. המנצחים הכריחו בחרבם את המנוצחים לקבל את דתם, ופרקים גם לשונם, ויש שבאה גם אז גלות שלמה על עם. על סנחריב מנשל העמים אנו יודעים מן התנ"ך. מסעי־העמים אומרים ג"כ דבר מה, אף כי הפרטים חתולים בערפל. גרוש הרבה מאות אלפי מוירים מספרד, אכרים – כי שממה הארץ אחרי לכתם, ושיטות עבודתם חדלו – כן מספרת ההיסטוריה, לכל הפחות, – גרוש זה מערער קצת את המקובל. התיאוריה על מחרשת האכר נבראה בשנות האמונה באיבולוציה אטית, בשנות שקט שגרמו לאמונה זו, בשנים שהארץ לא המרה והרים לא נמוטו. עתה נכנסנו, כנראה, לתקופה ווּלקנית. הבולגרים במלחמת הבלקן עשו את הנסיון הראשון, השמידו את העם הפומקי הקטן, הכריחו את אנשיו להמיר דתם המושלמית או ללכת. והפומקים המירו או הלכו (לפני שנות מאות אחדות נברא העם הפומקי על ידי צווי כזה מצד התורכים). אחרי המלחמה הוכנס סעיף בשלום על דבר חלוף התושבים. התורכים מהנפות שעוברות לבולגריה עוברים לתורכיה והבולגרים מתורכיה לבוּלגריה. בימי המלחמה עשתה תורכיה את הענין במסשטב¹ יותר רחב: השמידה את העם הארמני. במקום האכר של זה בא אכר תוּרכי וקוּרדי – ונגמר. אחרי כן עסקו התורכים והיונים בהשמדה. ועתה עתידים מיליון וחצי יונים להגלות גלות שלמה מתורכיה והתורכים מיון, בהסכמת אירופה. פתרון חדש לשאלת מעוטים. (בפנה שעל שפת ים השיש והדרדנלים היונים הם רוב – אך מה בצע בפנה? כשזו מצטרפת לארץ גדולה ולעם רב־אדם הפנה כולה בטלה ברוב). בפני ההיסתוריה אין דרך ארץ. מה בכך אם יש איזה אולימפוס גם באנטוליה, אם יש שם איזו מיקינה בסביבה? ומה בכך אם ישבו שם אלפים וחמש מאות שנה יונים ויצרו שתי קולטורות, יונית עתיקה וביזנטית? ואם היוגב והכורם היוני יושב בצל עצים בני אלף שנה, ויש לו מסורת של אלפי שנים? הרוח אינו כלום, אבל גם המחרשה אינה בטחון יותר. על כן נירא בהמר ארץ. איני בקי בגיאולוגיה, אבל קראתי אז, בימי חורבן מסינה, כי אחד הסלעים, איני זוכר סציללה או כריבדה, שקע הימה, והמבטא, “בין סציללה וכריבדה” יחשב בעתיד לדבר אגדה. כי הרים ימוטו, ואנו נירא במוט הרים בלב ימים.

זכורני איך חורו פני אחד מסלעי הציוניות שלנו ביום שנדפסה שמועה בעתונות כי נגלה בקיע בכותל המערבי. אבל אין כלום. יון חיה תתקן את הפּרתינון. העיקר שיהיה מי שיתקן. בשביל חוקרי עתיקות אין רע אם ערביים “שומרים” חורבות בעל־בּךּ. בשביל הדיפלומטיה גרוש מליון וחצי נפשות, חליפין בעם שלם – הוא, להיפך, פתרון של סכסוך, הרי גם השמדת הארמנים מעין פתרון הוא. אבל בשביל בן העם המגורש, או לבן עם קרוב־בגורל המתחיל לבנות – עובדה זו היא הרת עולם. וגם המסתכל המקשיב לצעדי זמנים ואדם מזדעזע.

כי איני יודע, אם נתקבל החק על דבר סירוס־חולי־ירושה ופושעים מלידה באותה מדינת אמריקה שהוצע בה, או החק השני על דבר מסירת פושעים נדוני־מות להשתמש בהם לנסיונות מדיציניים – אבל אפשרות הצעת חקים כאלה בצרוף הופעות של גזים מרעילים וחבורות “מנקים” במלחמה סביבה, ופרשות רוסיה, אוקרינה והונגריה – הרי לכם נטיה לדרך שהפּרוגרס והאיבולוּציה לא סללוה. יש, כנראה, מה שהוא בעולם זולתם. ולאן האנושיות הולכת – הידע איש בימי מסעי העמים לאן אלה הולכים?

והמסקנה? אַל מסקנה. כי לאָשרנו או לאסוננו – בני אדם הולכים בדרך השכל, ואינסטינקטים אפלים והכרחים סמוּיים הם העושים; גם בעצמנו בדרכינו לא אנו שליטים. ומה יצא מאלה? מי חכם וידע?

על כן נירא – ובכל זאת –