לוגו
מאלבומי הארץ-ישראלי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

ים כנרת    🔗

השחר רוקע על גדות המים חצאי-צבעים חרישים. החמה קופצת לתוך המים, ומדליקה נרות על אלפי קערות של כסף. הנה נעור היום. פתאום, כמעט בבהלה, מתלהטים אילנות רחוקים על היבשה, בעבי טרפי עפאיהם רועד עין האדום ומראה צהוב. עוד הרחק יותר – ברושים עתיקים עומדים בודדים במחשבות, בוודאי יודעים מאין באו, ולאן הם הולכים.

ים זה הוא, באמת, חלום, שיר.

לוח פני המים משתטח – מבריק, נוצץ, מאיר בנוגה לא יתואר, כעין זכוכית רבת צבעים; אתה משים אזנך כאפרכסת, בחידוד העצבים, להקשיב, אם לא תישבר טבלא זו בקול נפץ, כשחודר ונכנס לתוכה – המקור של אניית הקיטור הקטנה, הנראה לעיניך, אחרי כל אותם אדירי איומה של אוקיינוס, כצעצוע של תינוק. תכלת השמים הממשית והאמיצה מתמוגגת בגוונוּנוּת הרכה של השטף. מקומות קטנים על החוף עוברים לעיניך, קלעים חזיוניים-בימתיים מוצגים ע"י רג’יסר גאוני. שיח ורדים אדום לוהט בודד על גבנון חוף. הנה כבר קרוב וסמוך החוף, אך לרגל הערפל הקל המרפרף, הוא נראה כמו וילון מזהיר, ומתוכו זורחת כמו אבן אודם, אבן אודם של ורדים. עתה כשהערפל מתפזר מעט, משכר אותך משחק תחרותי של צבעים, שכבר ניצחו את חצאיותם, ויימלאו וישלמו בעוז ותפארת. הוורד צולל ברוך צנוע וביישני לתוך גל המים התכול; התבור מכסיף ומברך אותך מרחוק בהרכנת ראש. מי שיש לו מצבוע בצקלונו, פה ישברהו; מי שיש לו נייר לבן שמור בכיסו בשביל רשימות קלות, פה ימעכהו. ככה מצייר רק הקדוש ברוך הוא בעצמו, ככה ישיר הנצח.

ראי מלוטש, מעשה בראשית פלאי פלאים, השתער, נשען מיסב, בין חופים וגבעות, מקום שם ממרום, דוק תכלת מוריד עיניו, להסתכל בפני ההוד של הבדולח, המצחק למטה. שמש הצהרים, כשהוא שופך פלגי זהבו על עיי כפר נחום; הוא מרטט פה באלפי אורות; והירח, כמו עייף מדרכו במרומי ערבות, צמא תנומה, משחה הלום את ראשו החוזה בחלומות. אמנם חן נעלם מביעים פה מעשי הטבע, קסם מסתורין מתוק יחד, רענן כמו קרן שמש הראשונה היוקדת על מפרש אנייה, המשיבה אלינו רעים אהובים מעבר לים, ועתיק כשרידי שלדי החיות שלפני המבול; כישוף של חידה מפנק, מזעזע את העצבים גם יחד, גולש, מיתמר ועולה, ומליט את כל הווייתך בנשימה – ובייתר עוז, אם מיתרי לבך נמתחו על מצב דורותיך-קורותיך, אז כשיזל זרם שיריך, אח, האל מעיינו, ובטח, שדור יבוא יענוד את מקום מנוחת עצמותיך בזר הפרחים היהודי; ה“יזכור” הגדול, עם הלולאות הקודרות המרחפות של ה“קדיש דרבנן” – פה, סמוך לקברותיהם של תלמידי רבי עקיבא, לקברו של הרמב"ם…

כהה הגוון של ציור-נוף האביבי, כתמים כתמים מצטיירים מצטברים על מצעו, אך מסגרותיו-זהב נוצצות בגל; זה הוא הצפריר הקורן בקלסתר פנים דינור, על החוף נושבות הומיות רוחות, אני שומע, שהן מלחשות מספרות דברים עמוקים. נדנוד, הֲבָל, מסלסל קלות את זרי הכסף הניגרים, ועליהם סירות דיגה ענוותניות מחליקות בדמיית רז. ושם, הלאה, חולמות חרבות בתי הכנסיות את ההוד שחלף. האח, כנרת שלי! על ידי גבולות ערש צָפָתך, ישליך איש איש את בגדיו הצואים, יבוא בנפש טהורה ולבנה כנוצת הברבור. ייכנס בכוונה לתוך צללי משואותיך הקדושות, כי מקדש אתה לנו, חוננו גליך ועפר גדותיך, מקדש בנה אל עולמים בנשמתו הבוראת.

מתוקה, ללא-הביע, היא שעת הליל המתהווה. השמים, כל היום של תכלת קטיפתית, מתחוורים ועושים אניצים. על הים, כמו מונחים רבידי-משי רחבים-מקלעים-רועדים. לאט, וכמו בזהירות פוקחים הכוכבים את עיניהם. עתה יבוא השקט, קריר ואפל. עננים חיוורים דואים מעל ראשינו, למרחק, הביתה – פרחים, שהמלאכים מושכים בחוטים של כסף. עוד הפעם עוטים ראשי ההרים מרחוק צעיף נוצץ על כתפיהם, ואז יפול החושך – מהר, בכבדות, בלי הכרה; האורות ממולנו, הצוללים עתה, בנוגה בהיר מאד, לתוך המים, הם של טבריה. מעל לטבריה, השמים הם פרושים עתה כמעיל של מלכים אשר ילבשו ביום הינתן הכתר על ראשם, משובץ באלפי אבנים טובות ומרגליות.

אני יושב, ותמונות לנגד עיני. הנני זוכר את יאור (או ים) של גרדה באיטליה הצפונית, את העיבוד המשקי של חופיו. אין שם טירות וביתנים, “גרנד הוטלים”, ופארקים-פרדסים ישנים, המצויים לרוב על חופי כל יאורי הארץ ההיא; אבל יש שם כנופיות כנופיות של ישוב ובניין ונטיעות, שנותנים לגדות היאור ההוא פאר והוד לא פחותים. פורח שם הלימון, ביחוד, לפאת מערב המגוּננת יותר. אמנם הלימון יצלח באמת אך בדרומה של איטליה, ועוד יותר בסיציליה; אבל גם פה הוא מתבכר ע"י החום החזק הנאצל מאור השמש כשהוא יורד על הסלע. זה הוא מעשה ידי אדם. בונים עמודים-של-לבינים, גבוהים על רצועות צרות של החוף, וקיר הסלע מאחוריהם, שורות שורות כהאמנות של מבוא אכסדרה, שורה אחת גבוהה מחברתה, וטחים את העמודים בשיד לבן, ואת עצי הלימון נוטעים בין העמודים. הרושם הכללי הוא רושם של יער ארמון שאין לו סוף. העמודים הלבנים מגדירים את החום הנאצל מקיר הסלע הנלהט, והם גם משמשים מכשירים להגן על הנטיעות בחורף, כמו בחממות של צמחים.

ופה הלא יותר שמש, והלימונים כחול הים – רק אדם אין.

שוב לכדו אותי פתאום המלקחיים של האחריות – צרכי הארץ, בנין תחיה, הוי, הניחו לי רגע! רוצה אני לחזות מעט. רוצה אני לקרוא: מה נאה ים זה, לוא גם אפסיק ממשנתי ואתחייב בנפשי. ואני מתכוון לאמר: נאה, כולו, בעל יופי צנוע, מתוק. מֶתק, מֶתק, מֶתק – כמו שקרא וורלן. מראה ים הכנרת, ודוקא ביום-יומיותו התמה, כופה עלי את וורלן כגיגית, ואינני יכול לשתוק: “אין יופי כיפי זמירה שחופה-כהה – אשר בה ייצמד הדמדום אל הברור” – ועל כן הוא מוסיף וקורא: (“אַל-צבע” – לא דבר לבתי גַוונוּן); – זאת היא נשמת הגליל. אין דרכה בסופה ובסערה, במלחמה סואנת בין האורות והצללים; איננה אוהבת את האספקלריות הענקיות; איננה מתהדרת בתהומות עושר; רגע תתרגש, תשלח ברקים – (ואף ים קטן זה – הווי זהיר בו ברגע כעסו! – אל תצחק לנחשוליו!), ומהר תירגע, ושבה לטבעה, שכולו אומר אינטימיות, חסידות חשאית, נפש. שמיה שמי חסד. ראיתי אותם בבוקר, והיו בהירים, כאילו זה עתה רחצו אותם המלאכים בפלגי טל. גם כשהם כהים, ראיתי אותם ואברך את כהותם, כמו שבירכתי את בהירותם – אולי בכוונה עוד יותר עמוקה.

כמו חיי האדם, אף של המאושר באנשים, הם תמיד ביסודם יותר נוגים מאשר עליזים, השמים הכהים משרים עלינו שכינת הרמוניה. השמים, כשהם נוצצים ושמחים, נראים כמתלוצצים בנו. הטבע העצוב הוא דומה אלינו, ומנחם אותנו. הטבע הקורן האדיר, המבריק, הצעיר, בשעה שאנו הולכים ומזקינים, המצחק, בשעה שאנו מתאנחים, הנשגב, המבוצר לבלתי גשת אליו, הנצחי, השמח תמיד בחלקו – יש בו דבר מה מדכא-הרוח.

השמים האלה הם שמי, וים קטן זה, הלא הוא חלק מן השמים האלה. כשהשמים תכלת, גם הוא תכול; בעצם היום, כשהשמים קלויים, גם הוא קלוי; בין השמשות, כשהשמים הם חיוורים כחלב שקדים, גם הוא חיוור כחלב שקדים; ובלילה, כשהשמים כעין תכלת עם פלדה, עם אלפי נקודות הכסף של כוכבים, הוא כצלמם כדמותם; ולפעמים, כשרוח שלווה מנשבת, הוא מוסיף עליהם, ומעלה אותם למדרגה עוד יותר גבוהה של תפארת, מוסיף עליהם – תנועה. אז ישוטו הכוכבים, העננים, כל צבאות השמים וכסא הכבוד; וברגעים הקדושים ההם יורדת שכינה למטה, ושורה עליך רוח הקודש, ואז – רק אז אתה רואה.

 

[ב]    🔗

אתה רואה – רוסקין אומר: – “ככל אשר אני מוסיף להגות בדבר, כן מוסיף להתברר לי, שהדבר הכי גדול, שנשמת אדם יכולה לזכות בו בעולם, הוא: לראות, ולהיות מוכשרת אחר כך לספר את אשר ראתה – בדברים ברורים. ממאה בני אדם המוכשרים לחשוב, אחד הוא מוכשר לראות. הראייה היא מסגולות השירה, הנבואה והאמונה יחד”. ואני מוסיף: על כן קראו לפנים את הנביא בשם “רואה”. כשנפלה תרדמה על אברהם אבינו – כשדממת החושים תקפתהו, ורוח יגון ויאוש הוטלה עליו כעופרת, מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוציאהו “החוצה”, ויצו עליו להביט השמימה, ואז הופיעה עליו רוח הקודש, ותברכהו בברכת הנצח. וכשהרס משה רבנו, והעפיל ודרש גילוי שכינה, היתה התשובה אליו: וראית את אחורי – אתה תראה את פעולותי, את הבריאה והיצירה, שבהן אני משתקף. אף אדון הנביאים.

ויש עוד דת אחת, שמכריעה את אלפי אלילי יוון ורומא, שקשרה במוסרות המוסר מאות מיליונים בני אדם מכל הגזעים והשבטים על כל כדור הארץ, שהרימה את דגלה על כל עולם התרבות, גברת כל הממלכות, שלטת בעולמות ההשכלה והאמנות, מחולקת למספר כנסיות, ולכל אחת מהן רבבות היכלות ואלפי רבבות כוהנים, כוח עולמי מכניע הלבבות ומשחה את הברכים ממליך המלכים ולו המלוכה העליונה זה כאלפי שנה – ומאין הוא בא?

לפני אלפים שנה התהלכו על גדות הים הזה אנשים פשוטים, דייגים, עניים – יהודי ארץ ישראל. מהמקום הזה ומהאנשים האלה, יצא אותו איש, אותו דבר – יצא והקיף את כדור הארץ.

מה ש“ראתה שפחה על הים”. כן… כשהחסדים גוברים, שפחה רואה יותר מיחזקאל בן בוזי. ראייה זו איננה תלויה בלימוד. אדם פשוט, בעל נפש תמימה וטהורה, יכול לראות יותר מכל חכמי מזרח ומערב, שאין בהם הרגשה, שנתרחקו מהטבע, שנתייבשו, שנסתמאו, שנשמותיהם היו לנשמות מדקדקים קפדנים, מחפשי “תכלית”, נקרנים וליצנים.

ראיתי שיירות שיירות של “קוק אנד סונס” – מובילים אותם; עינים עומדות, פתוחות יגעות, כעיני העגל, מביטות, מפני שצריך להביט – תחנה, חצי שעה – והלאה!

אחרים – משלנו, מהגלות; עינים ממוצמצות; שכל, “תכלית”, המוח טוחן, העצבים מרטטים.

חוששני שאינם רואים דבר.

ראה ראה – אותו יהודי, שמכרי פגש אותו על המדרגות העולות אל התכניון בחיפה. מכרי רצה להיכנס לתכניון, עלה במדרגות, ופגע שם יהודי אחד, עומד באמצע המדרגות, צולל במחשבות ומסתכל. “אדוני בא מן התכניון?” שאל מכרי את היהודי התוהה ההוא. נעץ בו היהודי את עיניו, ואמר: “מהתכניון, לא מהתכניון, למאי נפקא מינה? אבל, עמוד והבט! הסתכל נא בהוד זה!” ויפרוש את ידיו אל מול השמים והים והכרמל והעיר חיפה ובנותיה. “אני שאול אותך”, אמר מכרי בנימוס ובסבר פנים יפות, “אם אתה הולך אל התכניון, או אתה בא משם, כי אינני יודע, אם הוא פתוח, ורוצה הייתי לבקרו”. – “פותח – לא פתוח” – רטן הלה בין שפתיו – “בבקשה ממך, פקח עיניך וראה את המראה הזה!” מכרי אמר, ופקח את עיניו, והביט. “אמת – אמר – יפה מאד; כבודו פה בפעם הראשונה?” “בפעם הראשונה או השניה, כל השאלות האלה למה?” – ענה אותו יהודי – “עמוד נא והסתכל!” – ומכרי ניסה עוד הפעם לסחוט מאותו יהודי דבר של ממש, ואמר אליו: “כן, יפה, יפה מאד! כנראה, כבודו אוהב הטבע, והוא פה זה מזמן”. “מזמן – לא מזמן – הנני פה זה כארבע שנים, אבל עמוד נא והבט!” – “ועסקיך פה, כנראה, טובים?” – שאל מכרי את היהודי ההוא, אבל זה לא הסב את עיניו מהמראה ואמר: “טובים – לא טובים, מאי נפקא מינה? אבל… ראה נא והבט… אני אינני יכול לזוז מכאן!…”

ואז בא אלי מכרי, ויספר לי ע“ד הפגישה הזאת. מכרי – הד”ר גולד פלאם מווארשא – בא אלי בשנה העברה אל “הסדר” על הכרמל, ויספר לנו את הרושם הזה. חפצתי להכניסו לתוך ההגדה.

צריכים אנו ליהודים, שיאהבו את ים הכנרת, או את הירדן, כמו שהאשכנזים אוהבים את הריינוס והרוסים את הוולגה, בכדי לאהוב ולהידבק – לא די להיות בארץ ישראל הוויה גופנית, והנפש מפוזרת על שבעה ימים, כמו שלא די להיות נוכח, כשמנגנים את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, בכדי להרגיש אותה; נוכחות גופנית לבד אינה מספקת, אם חוש השמיעה אטום וערל. זהו סוד הדבר, שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם שיתפללו. תפילה בתור נדנוד שפתיים, איננה חשובה כלום. תפילה צריכה כוונה. כשאדם מתפלל במצב נפש ידוע, זו היא תפילה. כשאדם עומד, ולוא תהיינה אזניו פתוחות, וחוש השמע שלו חד, עד שהוא תופס את זמזום כנף זבוב, אבל חוש הניגון לא נתפתח, אתה יכול להעמידו סמוך לתזמורת המנגנת כל התפארת שבעולם – הוא ישמע קולות, יראה חצוצרות ולא יטעם דבר. לא כל עין יכולה לראות ולא כל נפש לאהוב את – האלהים, את התגלות האלהים במעשה ידיו בעולם.

ובכן, נחוצים שני דברים: צריך להיות מסוגל ומוכן לארץ ישראל, וצריך להיות בארץ ישראל.

פעם אחת בא אלי הסופר המנוח מיכא יוסף ברדיצ’בסקי, ואמר לי דבר, שנשאר קבוע בזכרוני. הוא היה אצלי בשעה שיצא לחוץ לארץ: אברך צעיר, מי שהיה חסיד, כפול עם וולוז’ין, ביישן ובטלן, טיפוס של אברך מעודן ודל וקמוט, ואחרי שנות מספר, הלך מברלין לעיירתו הקטנה, ופניו משונים, גלוח, ושפם אַ לאַ ניטשה, גוי גמור! אמרתי לו: “רוצח, כיצד אתה יכול לילך כך לעיר קטנה שלך?” “מה איכפת לי?” “ולאבא שלך, דומני, שהוא שם אב”ד, איש זקן, הלא יתעלף" “מה אני יכול לעשות? כלום אני יכול לשנות את פרצופי?” “הייתי מייעץ לך שתשלח אליו את תמונתך תחילה, כדי להרגילו, לפחות”. “את תמונתי?” – קרא ברדיצ’בסקי בצחוק – “זאת ניסיתי לעשות, אבל – אבא איננו מבין לקרוא תמונות!” – אני לא הבינותי את הביטוי האחרון הזה: “לקרוא תמונות!” מה יש לקרוא, אדם רואה תמונה, ומכיר תמונתו של מי היא. אפילו תינוק מכיר. ובדח ברדיצ’בסקי הטוב, וביאר דבר שאני בעצמי לא ידעתי, אעפ"י שאני בקי קצת בטבע הדור והרבנים: “תינוק יכול להכיר תמונות, אבל אבא… רב זקן… בלתי רגיל להסתכל… שקוע במחשבות… רואה ואינו רואה. שלחתי את תמונתי שצילמו… הסתכל… הסתכל… אבל לא הכיר כלום. – מה זאת? – שאלוהו. “עפיס אצאצקע” (איזה צעצוע) השיב. קשה להבין זאת – סיים ברדיצ’בסקי, אבל ישנם עוד אנשים “דלא קריין” תמונות, ואפילו תמונה מדוייקת של צלם אינם מכירים, רואים צורה כללית, פרצוף פנים של אדם סתם, בלי הכיר, מי הוא”.

וחוששני שים כנרת גם הוא לבני אדם רבים – רבים יותר משאנו משערים. – “עפיס א צאצקע”: עמק, אגן, בין הרים, לצד עיר, מלא מים, והכרמל? מקום גבוה על האדמה, לצד מים רבים! והר הזיתים? מקום גבוה מעט, זעיר שם – עצי זית ישנים, והאבנים הרבה מאד. אבל אם כן הדבר, אז בן אדם הוא “חתיכת בשר עם זוג של עינים”, וכל חייו מתבטאים בזה שבבוקר הוא נועל את נעליו ובערב בערב הוא חולץ אותם. אילו היה הדבר בידי, הייתי גודר את הדרך בפני בן אדם שכזה, והייתי אוסר לו את דריסת הרגל סמוך לים כנרת. הייתי מוליכו לים המלח: יפשוט את בגדיו, יטבול, יראה, שאיננו יכול לטבוע שם, ועל כל פנים יהיה לו רגע של זעזועי-השתוממות. הפלא ייפלא – אצל ים כנרת לא יראה כלום.

מכשירים את בחורינו לעבודה באוויר חפשי, תחת כיפת הרקיע, לאחוז במעדר וכו'. אבל גם החלשים טעונים הכשרה. מה שקוראים: תנועה ציונית, היא באמת הצורה לחיים לאומיים, בשלימותם, בארץ ישראל. חיים לאומיים, בשלימותם, הם אפשריים רק ע“י סגולת ההרגשה כלפי טבע הארץ, וסגולת ההרגשה ניקנית רק ע”י חושים בריאים, פתוחים, דקים, תמימים; כאלו יש לו לכל עם פשוט, המוכשר למסור את נפשו בעד ארצו, יען כי הוא מוכשר גם ליהנות מארצו – זאת תוכל גם הבהמה; אך ליהנות הנאה נפשית, חושית מעודנת, אסתיטית. השאר – פלפול מפלגתי ופרובלימות שבפרובלימות, הם קלים מסובין, וזולים מעדשים. “הולכת הגוברניה לכתוב”, ואז הולך הדבר “כמו על גלגלים משוחים”. זה הוא דבר מה; אבל – אין זה הכל, ואין זה עיקרו של דבר. עיקרו של דבר בסימפוניה איננו – המתכת של החצוצרות, והעץ של הכינורות, וקצב השכר, שהמנגנים מקבלים. עיקרו של דבר הוא השיר, שהמלאכים שרים במוחו, בלבו, בעצביו של הגאון היוצר – וכשרון הקהל ליהנות, להיבנות, להתרומם, להתפעל מהתפארת שבהוד שבהרמוניות מתוקות עמוקות הלל.

אם קרוב אתה לעולם הנגינה הלא תזכור ערכי קולות הלוכדים את הנשמה בחבלי קסם, ערכי קולות, שיש בהם סגולה של הפשטת הגשמיות ופריקת עול החומר. אתה שומע, אם לא סריס אתה לגבי נגינה – את ה“תשיעית” של בטהובן, מנוגנת ע"י חפץ – עם הפרק הנהדר והתאווני שבה, החוזר ונשמע בהפסקות, ומעורר ומזעזע ומשכר אותך עד שגעון, ואתה שואל את עצמך: מה זה? הקולות – קולות, לא המציא המנצח, יוצר המפעל האלהי הזה, אף חצי קול חדש, שלא נמצא בטבע, הוא אף צירף אותם, יצר יש מיש; והמנגן – בר-נש, ככל אחד מאתנו, והכלי – הפסנתר עם המנענעים. ואם ישאלך איש – מה חידש? מה סיפר לך אותו בטהובן, ואיזה דבר מיוחד הביא לך זה שהגשים את חזיונו של המנצח? אין מלה בפיך להשיב, יען כי זהו נשגב מכוח השפה, ועל כן יש נגינה בעולם: להביע את אשר אין לאל יד השפה להביע. אין אתה יכול להגדיר את ההרמוניה של בטהובן, אתה יכול אך לזכות לה, או לא לזכות לה. זכית – אתה חי באותה הנגינה, לא זכית – אין לך תקנה עולמית בגדר זה.

אני עומד ומסתכל חציי ער וחציי חולם, באותו חלק קטן של ארץ ישראל, שקורין לו: ים כנרת. יותר שאני מסתכל, אני חושב לשמוע. מה זאת? זמירה נפלאה של יסורים ורחמים, שעולה פעם מתוך הדממה? ניגון החופש הקדוש בקדושים של “פתיחת” אוברטורת בטהובן לאגמונט של גטה? הניגון משתפך ומסתלסל והולך ומקיף את העולם הזה ואת העולמות הטמירים והנעלמים… או זמירה זו היא של פליקס ברתולדי, נכד ה“דעסער”1 שלנו, ה“זמירה בלי מלים”, שכשאתה שומע אותה, היא מעוררת בעומק נפשך, בעצם מהותך, איזה הוד של צער לא מובן, אבל יותר עמוק מכל צער מובן, כאילו אתה, אתה בעצמך, אך זה חפצת להביע את ההרגשות האלה, שהן שלך… שלך… במובן היותר עמוק, לא כמין רכוש המונח בקופסתך, או הדברים שבכיסך, אלא שלך, חלק ממך בעצמך, והנה בא זה וקידמך להביע את אלה! או אין הקולות האלה מעלמא הדין כלל וכלל, אך הם הדי הדים של אותה בת קול אגדית, שמנהמת כיונה בארץ ישראל, ועונים להם ההדים בלבבות היהודים שבעולם? או אין אלה צירופי קולות כלל – אעפ"י שאני שומע אותם בפירוש – אך הם צירופי מראות בצבעים, טקטים אקורדים של אורות, נוקטורנים סודיים של צלילים, אנדרטות מתוקות של שביבים ורסיסים – נראים לעין, או – מי יודע – נוזלים מטפטפים בצינורות, מספירה לספירה – בשיעור מיוחד, בנעימה וקצב, כאותן טיפות הדם המיוחד אשר בוורידינו אנו, בני ארץ זו מאז ומקדם, שיש להן איזו תכונה משלהן, שלא ניתנה להיתפס בצבתות שום תצפיה, שום אנאליזה, אבל היא עומדת וקיימת, ואלמלי היא – לא היינו כלום, ורק מפני שהיא קיימת, קיום סודי ונצחי, גם בנו גם באותה ארץ מיוחדת, לפיכך קיים הקשר הזה, לפיכך אנחנו מבינים ומרגישים את הארץ ההיא?

אני עומד ומסתכל… ככה – תמונה שכזו, רק הקדוש ברוך הוא בעצמו יכול לצייר – שיר שכזה, רק הנצח יכול לשיר.

 

[ג]    🔗

כל אדם יש לו, בחדרי חדרים של זכרונו, בחביון נפשו איזו צורת נוף, שהוא חובב אותה חיבה יתרה. זה אוהב אדמת מישור חלקה, שווה כמו דף שטוח, וזה – אדמת רכסים והדורים, זה – נהר שוטף, וזה – ים גדול ורחב ידים; “חיבה יתרה” – יען כי כל מי שחושו הוא מפותח כל צרכו, יסכים על הפתגם הידוע, המיוחס לצייר האשכנזי, האנס תּומַה, ש“הנוף שהוא מבכר, הוא הנוף, אשר שם קרה מקרהו להימצא בעצמו”. אבל – אף מי שהוא מסוגל לשמוח על כל צורת נוף, ולמצוא בכל תמונה טבעית שכזו ניצוצות של יופי, ול“הוציא יקר מזולל”, וליהנות ולהתעדן מן ההסתכלות בכל מראה פיסת טבע, בכל זאת – יש לו נטיה מיוחדת וחזקה יותר לקלסתר-נוף ידוע, מאשר למחזות-נוף אחרים; ואם יהיה זמן רב רחוק מצורת הנוף החביבה, החקוקה על לוח לבו, ומוקף נוף נבדל בצורתו ובתכונתו, בעל כרחו ירגיש בנפשו מעין געגועים ועריגה וכמיהה על צורת נוף מחמדו. זו היא נטיה טבעית, וכל מי שהוא מוכשר לבחון את הרגשות עצמו, ולעמוד על בוריין, הוא מכיר אותה הכרה ברורה. טבעו של אדם מחייב, שהוא אוהב יותר את צורת הנוף, שהיתה סמוכה לו ופועלת על נפשו, כשעמד בתקופת גיל התפתחותו, וששם נתעורר בו בתחילה חוש המין שלו.

כשאני בוחן גנזי נסתרות נפשי שלי, וכשאני שואל את עצמי: כיצד פועלת עלי צורת נוף? אני צריך להגיד, שצורה זו פועלת עלי – לא בחלקיה, כי אם בשלימותה, בתור דבר שלם, המאציל השפעה על הנפש. אבאר את דברי: נוף זה, שאנו דנים עליו, מהו? נוף הוא קיבוץ והרכבה של הרבה צורות וצבעים, מחוברים עם מזג האוויר השורר בו! ויש בו גם קולות, צלילים, ריחות, וכיוצא בזה; וכולם יחד מתחברים לחלקת שדה, לשטח מכוסה יער, לשרשרת הרים, וכיברת אדמה, שיש בה מעט מזה ומעט מזה. והנה כשאני בוחן את הרשמים, שאני קולט ממראה נוף שכזה, מוצא אני, שהרשמים, שאני מקבל מהצורות והצבעים ומזג האוויר, הם חזקים מהרשמים, שאני סופג לתוכי מן הקולות והריחות; אבל באותה שעה, כל הרשמים האלה, גם החזקים גם הרפויים, הם מתערבים ומתמזגים עם הצורה הכללית של הנוף כולו, והמראה הכללי הזה הוא הוא החודר והשוקע לתוך נפשי. ובכל מראה כללי שכזה, אני בעצמי נוטל חלק חשוב, אני – במצב רוחי ובתכונת נפשי, באותו רגע. זה הוא מה שנקרא בלשון: “רושם חי”, ז.א., רושם שאיננו ראייה בעלמא, אלא שיש בו רוח חיים, ונותן לי רושם, זכרון של דבר חי.

והיות ומצב רוחו של המסתכל איננו שווה, מאליו מובן, שגם רושם צורת הנוף, במראה החודר לתוך הנפש, איננו שווה בכל שנות חיי האדם, ואינה דומה פעולת צורת הנוף על התינוק לפעולתה על הגדול, או על הזקן, וכדומה. לפני איזה זמן, ראיתי צורת נוף, שהייתי רגיל בה כד הווינא טליא, אחרי אשר לא ראיתיה שנים רבות, ואשתומם במצאי, שהרושם שהיה חקוק בזכרוני, דומה בהרבה חלקים, בכל פרטיו אל המראה שראיתי עתה, אבל בכמה חלקים לא דמה במאומה. הצורות התאימו בדיוק גמור, אך השיעורים היו שונים תכלית שינוי. אבל כל התמונה בזכרון היתה חסרת צבעים, ונשמרה רק כלבן על גבי שחור, יען כי הצבעים של צורת נוף אינם נראים עוד לילד קטן, ומתחילים להופיע לו אך בשנה השמינית לימי חייו. וזוכר אני גזר של חומה אדומה בין חרבות ארמון של גבעה, מימי מלחמת השוודים בפולניה, וסמוך לה שירטון של אבנים כתומות שחורות. אלה היו הצבעים הראשונים – אבל לא לאלה נפשי הומיה. נקבעה רק הצורה כללית: מקום נישא מעט, גבנונים ומדרונות (אז נראו כהרי הימאלאיה), קירבת חוף, מקום סמוך לנהר – זה יפה נופי!

פה “פתח המסדר”, כלומר, הגיע הצעיר לתקופת התעבות-הקול, והתחיל סדר נשים. נשים? סליחה! מסתמא היתה איזו בת-חוה, שהצעיר הסתכל בה. ממשית, דמיונית? אחת היא! בעל כרחך היא מנצנצת, היא מביאה לתוך החיים הפנימיים של בחורינו שינויים גדולים מאד. רגילים היו בעלי המוסר לאיים: “השטן מרקד!” “היצר הרע נתעורר”! זו היא תמימות יתרה. אם יש טומאה וניוול בגו, אז סימן רע הוא, בין לבחור בין לזקן; אבל אם הנשמה טהורה, והגוף בריא ונקי, אז אין כאן לא “יצר טוב” ולא “יצר רע”, אלא חוש ההתבגרות, הבא מאליו, ובזמנו; וכשהוא בא, בא גם איזה עונג משכר, מתוך התרחבות ההכרה העצמית של החיים, מעין רחישת האביב: מה שהיה עד אז גלמי וסתמי, נעשה ממוין ומבורר; מה שהיה חבוי ומקופל, מתגלה ומתערטל; מה שהיה בערפלי הכיהות והדמדום, בוקע ועולה, ומזכיר את תפקידו, לפעמים בבושה ובצניעות ובחשאי, ולפעמים (הדבר תלוי במזג ובחינוך) – בפריצות ובתקיפות.

ואז – מתוך השפעתה של ההווייה הפנימית, שנתמלאה ושנתעשרה ע"י הבגרות, גם מראה הנוף, כלומר, המקום הטבעי, ששם חל המולד של השתלמות והתחדשות זו, הוא מואר בזיו חדש, ואז – צורת הנוף, שהיתה מקודם רק מאורע מחוץ, שעשה רושם רק על איזה חושים, הוא נעשה למאורע פנימי, והיא חודרת לתוך הלב, יחד עם תמונת היפה, הנאהבת, הנעשה לחלק אחד מחלקיה; והיא מתדבקת בו בצעיר, בהתרגשותו, בעצבו, בקדחתו, בתוחלתו, בכל מה שהוא קיים ולא זמני בקרבו; והיא יכולה להאריך ימים עוד יותר מבת-חוה ההיא, שהיתה קשורה בה. ולפעמים יקרה גם כן, שכליון הנפש לבת-חוה ההיא עבר, וצורת הנוף, ששם התעוררה האהבה, איננה נשכחת; ועוד אדם חומד ונכסף וזוכר, איך היו אז השמים פרושים מעל לארץ, והעננים והיערות, והשדות והכפרים, והאורות והצבעים, והגשמים והרוחות, והיום והלילה, וכשהוא מוצא, במקום מן המקומות ובזמן מן הזמנים נוף דומה לתמונת המקום ההוא, יש אשר, בלי משים, תירטבנה עיניו, ושפתיו תהמינה ברכה.

דיוקנא קדמאה זה של נוף, איננו נשאר יחידי ובודד בזכרון. במשך הזמן נספחים ונצמדים לו מחזות טבע אחרים. הוא איננו מתקיים ונשאר בכל פרטיו ודקדוקיו בלי שינויים. שרטוטי תמונה וסרגולי ציור חדשים מבקיעים להם דרך, וחודרים לתוך קוויו ונימיו והם משנים, או משכללים, את הצורה הראשונה, אין אדם מטפח כל ימיו מחזה נוף דינקותא יחיד ומיוחד, בלתי משתנה כעין צורתו של צלם. הוא מפנק ונוהג סלסול בציור-נוף החביב לו. אבל אותו ציור איננו פרשה סתומה; הוא היסוד, אבל איננו סיום. אין כאן ענין של צלם, אלא של צייר. הצלם הוא אומן, אבל הצייר הוא אמן. הצלמנות היא מלאכת כלי אבל הציירות היא מלאכת אדם. היד מציירת, אבל המוח והלב מוליכים את היד, אין דף של זכוכית מעשה צלם מונח בקופסת הזכרון, אלא בבואה של ציור, זה הוא כמו ריקמת תשבץ ישן נושן, אשר לצבעיו נוספים ומתחדשים זהרי חמה ונקודות של צללים.

המופת לדברים שכאלה הוא – הבחינה העצמית. נקוט כלל זה בידך: אל גבּב מימרות מתוך ספרים שאין להם קץ, אך שאל את נפשך! הנני שואל את נפשי: מה היה לי צלם ודמות השלימות והיופי, האידיאל, של נוף יפה? חוף נהר! מה מראה האידיאל הזה עתה? חוף ים! הרבה יופי יש בעולם, על כל צעד, וחוף ים עולה על כולם, זהו בוודאי כוחו של הרושם הראשון מתקופת הילדות והבחרות, אלא שרושם הנהר התמזג אחר כך עם רושם הים. הרחבת תחומין. יכול אני להוסיף על זה: הרים; אבל זו היא מדרגה שניה. הרושם הראשון של ההרים היו הגבנונים וההדורים; ברבות הימים, נבלעו בתוך הרושם החדש של הרים. גם זו היא הרחבת תחומין. יש גם שהתחומין, על פי הביטוי התלמודי הנפלא, “יונקים זה מזה”, למשל, הצטרפות היופי של ים עם היופי של הרים: תנועה ורום, שטף ושאיפה כלפי מעלה, תמורה נוזלת שאינה פוסקת ועמידה קבועה ונישאה. בהצטרפות זו יש שאיבה ויניקה, ויש גם האצלה והשפעה. שתיהן יחד מולידות הרמוניה, ניגון הנחת של העולם. הקדוש ברוך הוא עושה שלום במרומיו.

עד כאן בדבר ציור נוף, הורתו ולידתו בנפש, אופן גניזתו בזכרון, דרכי חליפותיו, התפתחות סניפיו ושכלולו, ותכונת געגועי הנפש הנמשכים אחריו. מכאן ואילך – ע"ד געגועים למקום המולדת והסביבה הראשונה בכלל. הלא מתגעגע אדם – לא רק לציור נוף ידוע, החביב עליו מילדותו, וכאמור, עוד יותר מבחרותו, אלא גם למקום הולדתו בכלל. מה טיבה של הרגשה זו? גם בתשובת שאלה זו, לא “יערוף כמטר לקחי” סברות ועיונים מתורת היופי וכלליה וסברותיה. הקורא יוכל למצוא את הדברים האלה די והותר בספרים, אם הוא מתענין בכך. רוצה אני להיות אישי ועצמי, בחינת “מבשרי אחזה אלה”. אני שואל את עצמי, מה הם הגעגועים שלי, ואני משיב את אשר אני מרגיש בתכלית הדיוק, והקורא יוכל לנהוג מנהג זה בעצמו, כשואל ומשיב לעצמו, ומיניה ומיניה תסתיים שמעתתא. זו היא הדרך שיבור לו כל מסביר ישר.

בדידי הווה עובדא. גרתי בלונדון כשנה תמימה לפני עשרים שנה. ביתי היה עדיין אז בווארשא. צרות הצנזורה של “הצפירה” הכריחוני לגלות זמנית. אז קרני מקרה יוצא מן הכלל: שבתי מביקור אחד ממכירי, שישב במקום רחוק מדירתי שבמערב, כמעט בעיבורה של לונדון, בדרום. הייתי אז קל ברגלי, ואהבתי את ההתעמלות של הליכה; ובכן הלכתי ברגלי דרך רחובות שאין להם שיעור. פתאום עמדתי מלכת. תקף תקפני, בלי שום סיבה מובנת רגש של צער ונחת, תמהון והתפעלות עמוקה. התבוננתי מסביב למען מצוא את הסיבה, ולא מצאתי פשר. היה דבר מה, שהביא את אורם החביב דרך החלונות. בחנתי את נפשי: היה דבר מה, שהביא לי נחת והקלה, כמי שמגוללים אבן כבדה מעל לבו, ויחד עם זה כמו “קוץ שבאליה”, שדקר אותי כמו מחט בבשר החי. בין שתי ההרגשות ההפוכות האלה לא היתה שהות אפילו כבין השמשות – הרגשה אחת היו. עוד סקירה אחת של הרחוב מסביב; רחוב כאלפי רחובות של לונדון: בתים קטנים, גינות – הס! חידה!

ואני אינני אוהב – לא רק להניח חידות כאלה בתיק“ו, אלא אפילו ל”השהותן בוגרות“; החלטתי ללכת שמה בימים הקרובים, הלוך ושוב, תמיד לפנות ערב. הלכתי הלוך והתבונן, הליכת רגלים והלך נפש, עד שמצאתי את הפתרון, וזה הדבר! ידוע שהבתים הקטנים ברחובות לונדון, מקומות הדירה – לאפוקי מהתעשיה והמסחר –, עומדים רווחים נפרדים זה מזה, ע”י קרפיפים, וגינות קטנות, וגדרות, ושכבות. כל בית קטן שכזה, הוא עולם קטן בפני עצמו. בשום עיר, אין רשות היחיד, ושלי שלי ושלך שלך, מופלגים ובולטים כל כך. Home! דר אדם כל חייו בביתו זה, ואיננו מכיר את שכניו. הבית איננו בית, אלא קליפה מקפת של אותו האנגלי היושב בו, כביכול קליפה של חומט. “לא כן ייעשה במקומנו”! אצלנו עומדים הבתים הגדולים עם הקטנים צפופים, בשורה מול שורה, משני צידי הרחוב. והנה הדבר אשר קרה שם, היה, ששם עמדו הבתים, לא כמנהג אנגליה, אלא כנהוג בינינו. אפקורסות של הארדיכלים, או נזרקה מינות זו בבעלי הבתים שדרשו מהארדיכלים לבנות בעבורם ככה? – אינני יודע.

עובדה היא, שדבר של מה בכך זה עורר בקרבי הרגשה בלולה מן חמדה וכאב – בלי הכרה (ורק ניתוח נפשי גלה לי את הדבר אחר כך), חמדה, מפני שהבתים עמדו סמוכים זה לזה, וכאב של געגועים למקום מולדתי הרחוק, נצנוץ הפנסים בערב, סמל הביתיות והחביבות המשפחתית, הוסיף לחזק את הרושם ע"י הבליטות הרלייף שניתן לתמונה זו. זאת היתה הסיבה התכופה, טיפת המים הגודשת את הסאה – של געגועים למקום מולדתי, אמור וכתוב: למקום מולדתי, חוץ מהגעגועים למשפחה ולרעים האהובים. זה הוא פרק בפני עצמו – אבל אילו הבאתי שמה את כל המשפחה ואת הרעים האהובים, עוד נכסוף נכספתי לאיזה דבר, שהייתי חסר – בתים קטנים סמוכים זה לזה? אורות נוצצים מתוך חלונות של בתים, דווקא סמוכים וצפופים? השכל יבטל את השטות הזאת, וההרגשה תשימנה לחוק ברזל, שאין להזיזו ממקומו.

וזכורני, שגביתי אז עדות מנפשי. הייתי העד והדיין, המאוס מאסתי אז בלונדון? לא! הרי אני יהודי נע ונד כל ימי, ולונדון היתה גדולה ומעניינת מאד בעיני, והייתי מרוצה קצת, שהנני שרוי בתנאי חיים נבדלים כל כך מאלה שהייתי רגיל בהם – ומה בכך, אם יעמדו הבתים הקטנים רווחים? אפשר שמוטב שיעמדו רווחים, ולא יסתכל איש בקדרתו של חברו, ומשום נקיון ומשום שמירת הבריאות, ומשום חירות, ועוד ועוד? בודאי לא צדקי כלל; אבל אין זה ענין של צדק ויושר, או של עוול וסלף; זהו ענין של הרגל שנעשה טבע ושל תמונה יסודית שנשארה חקוקה בלב. ובכן – אני אוהב את המקום החדש ואוהב עוד יותר את המקום הישן? וכי אפשר לשני הפכים בנושא אחד? ברור הוא הדבר. שעפ"י ההגיון אי אפשר, אבל העובדה מכחישה את ההגיון, והעובדה מוכיחה, שהדבר הוא לא רק אפשרי, אלא גם הכרחי! הרי אלה שני זרמים השוטפים בתוך הנפש, זה לצד זה וזה לתוך זה, בלי שום ניגוד פנימי מורגש.

 

[ד]    🔗

הריני ממשיך את הניתוח הנפשי, שבפרק הקודם, הוא נוגע עדיין אל הגלות; אבל הוא משמש הקדמה נחוצה לארץ ישראל: געגועים למקום המולדת? ההם הגעגועים אל היופי? לא! יש מקומות יפים יותר, לאין ערוך. דרומה של אירופה הוא מצויין בתפארתו. לעתים קרובות תוקפת התשוקה את כל אחד מאתנו לנסוע לאיטליה, לצרפת הדרומית, לאנדאלוזיה שבספרד; אבל זאת היא תשוקה ולא געגועים. האם הרגשת-הגעגועים דורשת מדרגה גבוהה של השכלה ותרבות? לא. היא איננה באה מן המוח; היא גם מעכבת מעט את חופש התנועה, שאדם בעל תרבות גבוהה צריך לה בשביל נסיעות, נסיונות, הסתכלות. היא אחד מהדברים המסורים אל הלב. עיקר הגעגועים, הוא, שאדם מרגיש בחסרון איזה דבר. רגיל הוא לראות תמונות ידועות, אפני חיים ידועים; וכשהוא בא למקום חדש, ואיננו מוצא אותם שם, הוא תוהה, מחפש את החביב לו, ואיננו מוצא, ואז הוא מצטער.

ראיתי געגועים שכאלה, במידה מופלגת, ביחוד אצל יהודי פולניה, רובם מבני הערים הקטנות, כשהם מתגוררים בארצות רחוקות. הם נרגזים ומרי נפש, כשהם חסרים את תמונות-החיים המיוחדות, שהיו רגילים בהן בעריהם, בבתי אבותיהם, מדור דור. יש שהגעגועים האלה גוברים מאד, ומגיעים עד עינויי נפש ויאוש. בתקופה הראשונה של ריחוק מקום, העולם החדש והמשונה מזעזע קצת את מידת הסקרנות ותאב-דעות. הזעזועים הראשונים אינם גורמים צער, אך להיפך, יש בהם גירוי עצבים של תענוג. אבל, אחר כך בתקופה השניה, הפעולה החוזרת באה בהרגשה של ליאות, כמחאה כנגד הרשמים החדשים, עם תשוקה עזה אל הדברים הישנים והמורגלים. אז יתעורר הכוח המדמה, והוסיף נופך משלו לאותו מצב רוח קובל ומוחה. הוא בא ופותח את אוצר הזכרונות. בכוח זה הוא מחדד ומעמיק את המרדות שבלב, ההתקוממות הפנימית. הרשמים של הסביבה החדשה גם הם אינם עוזבים את המערכה, אלא מגינים על עצמם בכל עוז. על ידי זה מתפתחת מלחמה נפשית, מתפרץ קרב-קֶרֶב, מרובה ביסורים.

בנפשות מעודנות, לא קלות, לא נשואות במהרה על הגל השוטף במרוצת החיים היום יומיים, שהרגשתן מכרעת את החשבון ואת התועלת הזמנית, גדול כוחם של הרשמים הישנים מהחדשים. ואין הדבר תלוי כלל במצב החיים החדשים, או בתכונות המראות והמעשים, הנראים במקום החדש. עיקר הגעגועים, איננו הטוב, או הרע, שיש במצב החדש. אין סיבתם הנמצא, אלא החסר. בני אדם, לקויי הגעגועים, מתחילים להרגיש, שהעולם החיצון, עם כל תנאיו ועניניו, איננו מתאים עם תכונת עולמם הפנימי ודרישותיו, הם משתוקקים לאיזו קרן זווית שקטה, אשר שמה יוכלו לנום מאותו העולם החיצור הזר, ולחיות בשלום עם נפשם. הזכרונות מארץ המולדת עולים לעיניהם מוארים בזוהר נשגב. במידה שיארך הזמן וירחק המקום, בה במידה, הם מוסיפים יופי והוד נעלה. החלקים הנפרדים של תמונות הזכרון, מתחברים, לבסוף, למין חזות הכל כלולה בהדרה. הסביבה החיצונית חדלה מתת סיפוק נפש. להיפך, היא משמשת גירוי של ניגוד ומחאה.

ידעתי זקן אחד בלונדון, בן עירי ומכירי מאז, הוא היה מאוקלם, מאוזרח מכבר, מקושר במשפחה, בעסקים עם לונדון, ועם אנגליה, אשר אהב מאד. הוא ישב שם כחמישים שנה. נפגשתי עמו פעם אחת באחד מבתי הכנסיות בראש השנה. לאחר ימים, פגע בי זקן זה, ואמר לי, כשהוא נאנח במרירות: “אוי לי, שראיתיך בכך!” מנוד ראשו היה לי לחידה. אך מתוך שיחה, נפתרה לי חידה זו. הוא זכר, שראה אותי, בילדותי, עם אבי וקרובי, ב“כותל המזרח”, ג“כ בראש השנה, בבית הכנסת של עיר מולדתנו המשותפת. אהב את לונדון, ובוודאי לא רצה לנגוע בכבוד בית הכנסת דשם, שהרי הוא בעצמו היה הולך שמה בדחילו ורחימו. מתכבד במקום הקודש, ומחבב אותו. אלא מה? עלתה לפניו דמות דיוקנו של ה”מזרח" בעיר מולדתנו שנשארה חקוקה על לוח לבו – וזאת היתה לו קדושה ראשונה, שאין שום קדושה חדשה יכולה להתחרות עמה. אין תועלת בדבר, שבית הכנסת שבלונדון הוא אולי יפה יותר; הוא התגעגע אל ה“מזרח” של עיר מולדתנו, ובחר לראות אותי בהדרי שם! ובודאי רצה לדלג על יובל השנים, ולהיות שם גם בעצמו.

הנה כן, דברים, שהיו מקודם חסרי ערך, מקבלים חשיבות וצבע. משנכנסו להיכל הזכרונות. אנשים, שלא היו חשובים בעינינו כלל, מופיעים מלאי קסם. תפקידו של כל אחד מהם, שהיה מוּלט בערפל, עולה וזורח – אחרי שקיעתו בטבע. רוח השירה והחזיון שורה על בני אדם פשוטים. לפעמים הם מתאמצים לעקור את עצמם מעולם הדמיון הזה, ולהשתרש בתוך ההווה; אבל עקירה זו היא קשה מאד. הדמיון גובר על השכל. יהודים רבים הם אומללים מאד בגלות שבגלות.

ודבר הגעגועים לארץ ישראל – האם יש דבר כזה בעולם, ומה טיבו? האומה בשלימותה היא חולת אהבה לארצה הקדמוניה היחידה. הגעגועים האלה הם מובעים בנוסחי התפילות והפיוטים, שמנהיגיה חיברו, והעם מחזיק בהם במשך אלפי שנים. הם משתקפים גם בהמון דינים, קבלות, מנהגים מוסמכים. במשך כל הגלות נתגשמו בנסיונות, בקרבנות, ביגיעות של מסירות נפש בעד הישוב הישן – אף קודם לתנועה הציונית ולהסתדרות החדשה. געגועי האומה לא"י התפרצו לפעמים בתבנית תנועות, שהקיפו מספר עצום של בני עמנו בארצות, בדורות, בתנאי חיים שונים. רושם-הקורות היבש גוזר את המאורעות האלה לגזרים, נוטל את נפשם המשותפת, ומייחס אותם לסיבות מקריות, חיצונית. צופה הקורות, המתבונן בעינים פקוחות ובדעת והרגשה, מראה על החיבור הפנימי, על בריח התיכון המבריח את המראות ואת המעשים מן הקצה אל הקצה, והוא כוח המושך את העם אל ארצו הקדמוניה.

דבר זה הוא תלוי ביחוד במגמתם של כותבי הקורות. אעפ"י שאנו מחליטים – והדין דין אמת! – שכותב הקורות צריך להיות חפשי מכל מגמה, חופש שכזה הוא דמיון שוא. די לנו שהוא משתדל להיות נשואיי (אובייקטיבי); השתדלות זו מקטינה קצת את מידת הנושאיות (הסובייקטיביות) שבו, אבל איננה יכולה לבטלו. כמעט כל כותבי קורות היהודים בדורות האחרונים היו ביחס אל הלאומיות העברית כופרי הכל, ובטוב שבאופנים: מודים במקצת. כמעט כולם העמידו את הלאומיות אך על הדת. והנה אין ספק בדבר, שהדת הישראלית היא הביטוי הכי מצויין וברור של הלאומיות; אבל אין היא מסיימת את כל הלאומיות. בהכרה או בלי הכרה הבליעו רוב כותבי הקורות את הדבר הזה, משום סניגוריה. חשוב חשבו בתמימותם, שזהו המחיר שהם צריכים לשלם בעד שיווי הזכויות, וישלמו את המחיר הזה לא רק בעד ההווה והעתיד, אך גם למפרע. צריך לכתוב את קורות עמנו מחדש, ותורה זו תצא מציון.

אבל – נכתוב או לא נכתוב, די הצורך ברור הדבר, שגעגועים כלליים לא“י לא פסקו מהאומה – בתבנית של אמונה, של תפילה, של גבורה, של צדקה או של הסתדרות. אינו דומה גמגום של ילד, או שפת העלגים של כפרי הדיוט לעושר הלשון ושכלולה בפי נואם ממדרגה ראשונה, אבל הדבר האחרון הוא תוצאה והמשך ההתפתחות מהראשון. מי יודע, אם זכינו עתה ל”קרן היסוד“, אלמלי לא קישקשו הרבה, הרבה דורות בקופת רבי מאיר בעל הנס, ואם זכינו להצלחת “קרן הקימת”, אלמלי לא היה המנהג קיים, במשך דורות רבים, להביא אדמה מא”י בשק, ולהניחה מראשותי כל יהודי תמים. כל הדברים האלה הם טבעות, מקצתן נהדרות, נפלאות, ומקצתן – ענוותניות, עלובות, דלות – של ענין גדול ועמוק אחד, רב השרשים והענפים, מתגלה ומתעלם וחוזר ומתגלה, כהאור של מגדל המאור, זורח ושוקע וחוזר ומופיע – כהשמש: געגועי האומה לארצה. אומרים, שהדבר תלוי במצבם של היהודים בארצות מושבם, אם הם חפשים או נרדפים. יש בוודאי קורטוב של אמת בהבדלה זו, אבל רק קורטוב. הרדיפות הכי אכזריות אינן יכולות לברוא יש מאין, כלומר, להוליד הרגשה חדשה שאין לה שרשים. הן יכולות רק להוסיף עצמה להרגשות נמצאות, ולהביאן לידי גילוי.

 

[ה]    🔗

ברור הדבר, שעמנו בחלקיו הגדולים באירופה המזרחית, וגם בקטנים – במערב, שואף ומתגעגע לא“י. הרי זו הרגשת געגועים פשוטה אבל יש הרגשת-געגועים מורכבת, שכדאי לעמוד עליה, מפני שיש בה פרוצס פסיכולוגי של דקות מיוחדת, על יסוד מאורעות החיים המיוחדים של בני עמנו, יוצאי אירופה המזרחית. אותו זקן בלונדון, שהגעגועים לעיר מולדתו, בשל בית הכנסת ו”כותל המזרח“, לקחו את כל לבו, הנקל היה לו לשוב שמה, כלום חסר היה את האמצעים הדרושים, ואת אומץ הגוף והרוח הנחוץ לשינוי מקום; אלא מתיירא היה שמא לא ימצא הכל באותה צורה חביבה, שהיה מפנק אותה בזכרונו, ושמא תבוא המציאות, ותטפח על פני האידיאל החי בקרבו, והתחיל להשתוקק לקבוע מושבו, או על כל פנים לביקור לזמן קצר בא”י. הוא קיווה לראות את התגשמות האידיאל של ימי נעוריו, במקום ששם היה האידיאל של ימי נעורי האומה. זהו גלגול, או יותר נכון, עליה של אידיאל, השתקעות היחיד בהאומה, וויתור על צורה ישנה חביבה, מתוך געגועים לצורה עתיקה וחביבה עוד יותר.

ואין זו דוגמה יוצאת מן הכלל, אלא מלמדת על הכלל. בתפוצות ישראל, במקומות הרחוקים, פגשתי יהודים לאלפים ולרבבות, במצב רוח שכזה. הם מתגעגעים להעבר שלהם. “גן העדן שאבד” נקרא, בלשון בני אדם, בשם: מאריאמפול, או פינסק, ויש אשר יקרא בשם: באלטא, או פרוסקורוב. נניח, שיהודי, שבא מפינסק, יושב עד שלשים שנה בקאליפורניה ו“מתערה כאזרח רענן” בעיר לוס אנג’לס. כל זה איננו שווה לו. הוא מתגעגע אל עירו שלו, אל רחובו שלו. או יהודי, שבא מפרוסקורוב לאפריקה הדרומית, ויתיישב בדורבאן. חוף ים נפלא, גינות ופרדסים, כל תענוגות בני האדם – אבל הוא מתגעגע לפרוסקורוב. עד כאן הדבר פשוט, והיה נשאר בפשטותו, אילו היה בעל דבר זה רק אדם שבא מפרוסקורוב. אבל הלא הוא יהודי שבא משם; ושם נתבלבל העבר היהודי במיני מאורעות ושינויים, שהוא, היהודי בדורבאן, שמע על אודותיהם, או לבו ינבא לו. כאן מתחילה ההרגשה הטבעית להסתבך בהרגשות אחרות ממין מיוחד. כיצד יתגעגע יהודי לשוב לפרוסקורוב? אז, במקרים רבים, מבקשים להם הגעגועים אובייקט אחר: ארץ ישראל.

כל מי שחקר את התפתחות הציונות בזמננו, ראה את הדבר הזה בחוש. הציונות מצאה בתחילה את הקרקע הכי נוח לקליטתה בין היהודים, שלא היו מושרשים עמוק בארץ מולדתם. הרצל לא היה יציבא עיקרי אוסטריי-וויני מדורי דורות. הוא בא מבודאפשט. נורדוי ישב רוב ימיו בפאריס; אבל גם הוא בא מבודאפשט. הרמן שירא ישב בקתדרה בהיידלברג; אבל הוא בא מרוסיה. דוד וולפסון נתאזרח באשכנז; אבל הוא בא ממחוז קובנה. זנגביל היה, במשך תקופה ידועה, ציוני נלהב; הוא נולד בלונדון, אבל אביו בא מליטא, והוא היה המשך ליטה בוויטשפל. בפולניה היו רוב המעוררים והעסקנים הציונים הראשונים – יהודים שבאו מליטא; וברומניה – יהודים שבאו מגליציה, בכל היהודים האלה תססו געגועים של העבר, בלתי יכולת לגשמם בהעבר האישי הגלותי; והגעגועים האלה פנו בהכרח אל העבר העתיק הלאומי. אין זאת אומרת, שאפילו בתקופה הראשונה, ועוד הרבה יותר באחרונה, לא מצאה הציונות מעריצים נאמנים, וגם מנהיגים גדולים, בארצות שונות, בין העיקריים שבעיקריים; אבל זה לא היה כל כך קל ותכוף. הסיבה היא מובנת – ההשתרשות מעכבת. כנגד ההיסטוריה הלאומית הכללית, מתקוממת, פחות או יותר, כמתחרה, אם לא כצוררת, היסטוריה יהודית ארצית מקומית; ואם איננה מנצחת, על כל פנים היא מביאה מכשולים. אבל מהצד האחר, היהודים שלא נשתרשו יותר מדי, הם נושאי ההיסטוריה הלאומית הכללית: להם מובנת ומורגשת יותר האמת שבהיסטוריה הלאומית, הטרגדיה, ומהם נאצלת אמת זו לאחיהם שנשתרשו. כשאני רואה את המלחמה הפנימית בין היהודים באשכנז, ואת המתבוללים שביניהם מתנגדים להשוואת זכויות היהודים ילידי חו"ל בקהילות – אני מבין אותם. מנקודת השקפתם ההתבוללותית, בדין הוא שיתנגדו. “חברים כל ישראל” – זהו הכוח הכי גדול של יהדות, והסכנה הכי נוראה לשאיפת הטמיעה, החדלון והכליון האטי…

ובכן יש געגועים של האומה לארץ ישראל, בחלקים ידועים של האומה – חזקים ועמוקים, באחרים – מטושטשים ורפויים, עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. מכאן אתה למד, שהפוליטיקה היהודית צריכה להשתדל בסילוק המחיצות בין חלקי האומה, כדי להקל את המשא והמתן הרוחני, את ההשפעה ואת הקבלה בין החלקים השונים. כל מקום, שהיהודים, בני ארצות ומפלגות שונות, מתחברים, הגעגועים, המתעוררים לרגל התחברות זו, אינם יכולים להיות אלא למקום הנבחר, שיש לכל ישראל חלק בו: לארץ ישראל.

אבל לא די לי בגעגועי האומה; רוצה אני בגעגועי כל יחיד לטבעה של ארץ ישראל. תכניות של פוליטיקה, או של תורות ציבוריות, הן חשובות מאד. אבל פטריוטיות אמיתית, ביחס לכל ארץ, נקנית רק מתוך התלהבות ודבקות, ומאוויי נפש בוערים, וחיבה עמוקה אל הארץ, כמו שהיא. לפטריוטיות זו אנו צריכים בציונות; ורק עליה נבנה את ביתנו כמו על סלע. ציוני מדיני שבמדיני, שתפני, יחידוני רוחני וחומרי כאחד, רוחני-נקי – אין אני רוצה, שמיצרי התחומים האלה יסתלקו, ושיהיה לנו “עמק השווה”, גזוז חלק. זה אי אפשר, ואלו היה אפשר, אזי לא היה רצוי כלל. אבל צריך שכל אלה יהיו בתוך היקף של פטריוטיות ארצי ישראלית כללית, המאחדת את כל הציונות, בארץ ובחו“ל, לחטיבה שלימה אחת; והנה, בנוגע לדור החדש, לאלה שנולדו ונתחנכו, או אפילו שרק נתחנכו בא”י – אני בטוח, שהם יהיו דבקים בארץ. לבי מתכווץ מכאב, ומוחה בכל תוקף, כשאני רואה, שלפעמים יש מספר יחידים שחושבים את עצמם כאנוסים, או שהם אנוסים באמת, לעזוב את הארץ לפי שעה; אבל בטוח אני בהם, שישובו בשעת הכושר הראשונה, וכל זמן שיהיו רחוקים – יהיו רחוקים אך במקום, וקרובים בלב. לא יימצא ביניהם איש בליעל ובוגד אשר יוציא את דיבת הארץ רעה. בדבר הזה, אני לא רק בטוח אבל אני רואה אותו, בכל האסיפות הגדולות והקטנות, בכל הארצות הקרובות והרחוקות, האנשים המקשיבים לבשורות טובות, או למשא ומתן של כובד ראש בדבר הציונות, אלה שעיניהם מבריקות ביותר כשידובר ע“ד א”י – הם בני א"י.

בהם אני בטוח; אבל שואל אני את עצמי: “איזה מחותן” אני עם הטבע הארצי ישראלי? אני, ז.א. אני ואתה הקורא! – ולא בתור תכנית של הסתדרות, יען כי כן כתוב וחתום, וכן גוזר ההגיון, אלא בתור הרגשה טבעית נקיה, בלי שום משוא פנים לשיטה. האם ציור הנוף הטבעי הארצי ישראלי פועל עלי, באותו הכוח, שפעל עלי ציור הנוף של מקום מולדת? האם יש לי ממנו רשמים ישנים, ומהם נשארו זכרונות, או רשמים חדשים, שכוחם חזק או רפה? ועל שאלה זו אני משיב, בכל דיוק הבחינה, שאני בוחן את נפשי: כן! יש בקרבי, ובקרבך הקורא – בתנאים ידועים איזה זבול ספון, איזה קודש הקדשים, אשר בו נרשמו ונחקקו תבניות ותמונות מארץ ישראל בכל התווים והגוונים, הקווים והשרטוטים, כיצירות של אמנות ממשית עומדות וקיימות.

כיצד – ובאיזה תנאים? התנאי הראשי הוא החינוך. כל אחד מאתנו מבית המדרש הישן, נתחנך בראשו ורובו בארץ ישראל. תינוק שכמותי – שלושת רבעי יום חי שם. התנ"ך שלמדתי, והגמרא ששיננו לי, והתפילות שהתפללתי והברכות שבירכתי, וכל שיחת החולין מסביב לי – היו מלאים ציון וירושלים. העולם היה מכוסה במעטה כהה: הקווים המאירים והמבריקים היחידים היו המקומות של ארץ ישראל. בחברון יצאו האבות לקבלת פנינו, ובמקום ששם “עוד כברת ארץ לבוא אפרתה”, הפסוק שלמדנו בכוונה עצומה ובנעימה קדושה מתוך אבלות, פינקה אותנו רחל אמנו. הכרמל והגלבוע והתבור השתזרו לזר אחד של הרי אלהים. אח, כמה קרנה לנו ירושלים של זהב! איזה זהרורים קלחו מבית לחם יהודה! מה נפלא וטהור היה הקסם על פני הקישון “נחל קדומים”! כמה תמונות מרהיבות מימים קדמונים רחפו נגד עינינו על גבול פלשתים!

לא היו אלה – שמות בלי עניין ומושגים בלי תוכן. הם היו דברים יותר חיוביים ויותר ממשיים מכל מה שראינו בעולם המקיף. זה היה העולם המקיף אותנו, או ביתר דיוק: הוא התמזג עם העולם המקיף אותנו; יאמרו לנו: אבל אתם לא ראיתם את כל המראות האלה – ואני אומר: כן, ראינו! לא יכולנו להימנע מראות. כוח המדמה נתן לכל הדברים האלה צביון ודמות, מן הנמנע היה לנו לבלתי תאר לנו את מראה פניהם של האבות, הנביאים, המלכים, התנאים והאמוראים – אף את ה“שומר חינם” ראיתי, ולו זקן ארוך וצהוב. ומה גם את המקומות! האנשים התלכדו בהרמוניה גמורה עם ציורי הנוף. כשהלכתי בפעם הראשונה לים כנרת, כבר קדמו געגועי לרשמי נפשי החדשים, “פירות גינוסר” – העבודה – שהתבשמתי מהם במשך כל ימי ילדותי. ארץ ישראל של כל אחד מאתנו היא עולם פנימי, מוזיאום של תמונות. מי שלא קיבל חינוך עברי תמציתי ועמוק, איננו מסוגל להבין אף את מקצת הדברים האלה. הוא מדבר על אודות בית ספר וחינוך; באמת לא היה זה בית ספר ולא היה זה, במובן המדוייק אפילו חינוך. זה היה עוז החיים, זה היה עולם המציאות לגדולים, לקטנים, באין הבדל. לאחרים היו עניני א"י – מסורות קדמוניות, בלאות ותשמישי קדושה, ובטוב שבאפנים, “דברים שעברו לנחלת ההיסטוריה”. לנו לא נפסק חוט החיים של הדברים האלה; בהם, ורק בהם, היינו מתחדשים ופורחים. ובעת ובעונה אחת עם התעוררות חוש המין, בא אלינו סוד שיח “שיר השירים”, זה חזון העדנים האלהי, אשר אין לו תפישה אלא בארץ ישראל. ככה חדרה לתוכנו ארץ ישראל עם תמונותיה, כאשר ראינו אותן בתחילה, בתקופת ההתעוררות הראשונה של חיי הילדות והבחרות, בעיני רוח, ולא בשר; ואם אחרי כן, יבוא גם מראה עינים כמאסף לכל המחנות של רשמים מכבר – הרי חיבת ציון אמיתית, טבעית, יכולה להיות מאוששת וקיימת כצור איתן.

לפיכך, חשוב כל כך הביקור לעתים קרובות בא"י. בלעדי זה – כל השאר הוא כהקדמה שאין אחריה ספר, וכמדרש שאין אחריו מעשה.


  1. משה מנדלסון מדעסוי.  ↩