לעומת ספרו של שיח' זהראני על “היחסים הבינלאומיים באסלאם”, הדן בעקרונות ההלכתיים של הסדר העולמי שמהם נגזרת האסטרטגיה של “אל־קאעדה”, מתמקד ספרו של השיח' אבו־בכר נאג’י, “דרך הכינון”, בהתוויית הפרוגרמה לצורך השתלטותה של “אל־קאעדה” על אזורים מוסלמיים וערביים. מבחינה זו מתרגם ספרו של אבו־בכר נאג’י את ההלכה לשפת המעשה של היחסים הבינלאומיים בהתאם לפרשנותו האסלאמית. כמו קודמו כך גם ספר זה, שתאריך הוצאתו לאור לראשונה הוא פברואר 2004, מופץ מאז באתרי־האינטרנט התומכים ב"אל־קאעדה" וב"ג’האד הגלובלי".¹

את דיונו פותח שיח' אבו־בכר נאג’י בהבהרת המושג “מעצמת־על”. הוא מאמץ את ההגדרה שלפיה מעצמת־על נמדדת ביכולתה להקרין עוצמה ושליטה הרחק אל מעבר לגבולותיה. כאן, לדעתו, טמונים זרעי התפוררותה, שכּן מועדת היא לגלוש למצב של התרחבות־יתר הנובע מחוסר האיזון בין עליונותה הצבאית לבין קוצר יכולתה בתחומי התרבות, החברה, וגם הכלכלה (תחומים המאוגדים, לפי המחבר, במושג־העל “ציביליזציה”, “חצ’ארה”). מעצמות־העל המערביות (ברית־המועצות בעבר וארצות־הברית כיום), וכן הציביליזציה המערבית כולה, לוקות בפער לא־יגושר בין עוצמתן הצבאית לבין תהליך התנוונותן בתחום הציביליזציוני. הנחת־היסוד של המחבר, המייצג את “אל־קאעדה”, היא שהאסלאם לבדו הוא הציביליזציה הנעלה והמושלמת, ואילו המערב נגוע עד היסוד ברקב ובהתפרקות תרבותית־ערכית – “חידלון ציביליזציוני” בלשונו. גורל המערב כבר נחרץ לאבדון, שכּן “לא לעולם חוסן (צבאי)”.

לדעת המחבר, המציאות ההיסטורית מאשרת במלואה את הנחת־היסוד הזאת. הביטוי הבולט לכך היה, לדבריו, בתבוסה הנחרצת של ברית־המועצות באפגניסתאן בשנות השמונים, זירה שבה מילאו, כידוע, מייסדי “אל־קאעדה” תפקיד מוביל. הוא מדגיש שוב ושוב עד כמה חשובים ורבי־משמעות היו לקחי הבסתה של ברית־המועצות באפגניסתאן בתהליך עיצובה של תפיסת ההתמודדות של “אל־קאעדה” עם ארצות־הברית עוד לפני אירועי 11 בספטמבר 2001. תקדים הכישלון הסובייטי באפגניסתאן מבטא נקודת־מפנה המוכיחה את אמיתותה של הנחת־היסוד שלמעלה. תקדים זה גם מלמד בדרך ההיקש על תוצאות ההתמודדות הנוכחית עם ארצות־הברית: הרי נחישות החייל הרוסי גדולה פי כמה מזו של החייל האמריקאי, ולפיכך אם יאבדו האמריקאים “עשירית” מכמות האבדות שספגו הרוסים באפגניסתאן סופם לנוס מן המערכה כל עוד נפשם בם. אין האמריקאים יכולים לעמוד במערכה ממושכת. זאת ועוד: המרכז בברית־המועצות היה קרוב יחסית לזירת ההתמודדות באפגניסתאן, וברית־המועצות נהנתה מרציפות יבשתית שאיפשרה תיגבור ואספקה בלי קושי רב, ואילו המרכז בארצות־הברית רחוק עד מאד מזירת המערכה, ולכך השלכות רבות על יעילות שליטתו וקווי־האספקה שלו. כללו של דבר, אם ברית־המועצות ניגפה בפני “אל־קאעדה” חרף הנסיבות הנוחות־ביחס על אחת כמה וכמה יהיה זה הגורל המזומן לארצות־הברית (למשל, בעיראק). אבן־הפינה האסטרטגית של “אל־קאעדה” בהתמודדותה עם המערב, וארצות־הברית בראשו, הונחה אפוא בזירת המערכה מול ברית־המועצות באפגניסתאן בשנות השמונים.

מן הניתוח שלמעלה גוזר המחבר את יעדי “אל־קאעדה” בהתמודדות עם ארצות־הברית עוד לפני אירועי ספטמבר (כגון בפיגועי נאירובי ודאר אל־סלאם). היעד הראשון הוא לגרור את ארצות־הברית ואת כוחותיה להתמודדות ישירה (קרי: חיכוך) בזירת המערכה גופה בעולם המוסלמי, ולא בעקיפים באמצעות שליחים מקומיים. כך יתפוגג הדימוי המעצמתי הכל־יכול של ארצות־הברית בעיני בני המקום, וגם תמיכת ארצות־הברית בשליטים המקומיים פורקי־העול תיחשף לעיני הציבור כמשענת קנה רצוץ. היעד השני ממוקד בהשפעות של התמודדות “אל־קאעדה” עם ארצות־הברית (בעיראק, למשל) על דעת־הקהל המקומית: היציאה חוצץ נגד ארצות־הברית תרשים את דעת־הקהל מאד, וכן יגבר כעסה בעטייה של הנוכחות האמריקאית והתערבותה הישירה והבּוטה. השפעות חיכוך זה תיתוספנה לתרעומת הקיימת ממילא נוכח תמיכת ארצות־הברית בישראל, וזו תקרין גם על המשטרים ה"משומדים". היעד השלישי כבר צוין למעלה, והוא להאריך את קווי השליטה, התקשורת והאספקה של ארצות־הברית על־ידי הרחקת כוחותיה מן הפיקוד המרכזי. כל היעדים הללו נועדו, כלשון המחבר, “להפיל את ארצות־הברית בפח”.

לאחר שירטוט קווי־המיתאר הכלליים של הסדר העולמי והצבעה על דרכי ניצולן של תוּרפותיו עובר המחבר להתוות את המצע להשתלטות “אל־קאעדה” על אזורים מוסלמיים. בעניין זה הוא מקדיש דיון נרחב לאינטרס של “אל־קאעדה” לחולל “כאוס ואנדרלמוסיה” (“פוּד’א ותַוחש”) כשלב בדרך לכינון מובלעות בניהול “אל־קאעדה”. כל אלה הם שלבי הכנה הכרחיים לקראת הקמתה של מדינה אסלאמית (יעד ה"תַמכּין", שמשמעו “העצמה”). זריעת האנרכיה שבה שולט, כהגדרת המחבר, “חוק הג’ונגל”, היא אפוא נקודת־המשען הארכימדית לצורך השלטת סדר חדש אסלאמי. חשיפת חולשותיה של העוצמה האמריקאית על־ידי חתירה למגע ישיר עמה בתחומים המוסלמיים והבלטת אוזלת־ידם של המשטרים המוסלמיים הנשענים על ארצות־הברית נועדו לקדם יעד מבוקש והכרחי זה. תהליך מצטבר זה יאיץ את גיוסם האידיאולוגי והאופרטיבי של בני הדור הצעיר לשורות “אל־קאעדה” ולשירותה.

כאן נעוץ החידוש המרכזי במצע של “אל־קאעדה”: “אל־קאעדה” דוחה מכל־וכל את “ההיגיון המסדר”, הטבוע במסורת השלטונית האסלאמית מאז המאה השביעית, שעדיף שלטון רע ואף עושֵק על היעדר־שלטון בכלל, שהוא מירשם לאנרכיה. היא חותרת במוצהר לחולל מעין מצב טבעי ראשוני של “אין דין ואין דיין”, והיא דוחה בשתי ידיים את הטענה ש"אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעוֹ" (כמנוסח במקורות יהודיים). נהפוך הוא: היא חותרת דווקה לכונן מצב של “איש את רעהו חיים בלעוֹ”, כדי להפקיע את השלטון מידי המשטרים ה"משומדים" המוסלמיים, כשלב בדרך לכינון שלטונה האסלאמי.

גם המצע העקרוני של “תנועת האחים המוסלמים” להקמת מדינה אסלאמית קרוי בפיה “תַמכּין”, אולם יש הבדל תהומי בין שני המצעים. בעוד שמצעם של ה"אחים" מושתת מלכתחילה על כיבוש החברה מלמטה בדרכי חינוך הדרגתיות וארוכות־טווח עד להתמוטטות המשטר הקיים, הרי זה של “אל־קאעדה” עומד כולו מראשיתו על הֶצבר של עימותים אלימים עם ארצות־הברית (וגרורותיה המוסלמיות) והסלמתם כדי לפורר עד־דק את הסדר הקיים עד לפריעת כל סדר, כדי לכונן מנקודה זו והלאה את הסדר הרצוי בעיניה. החיכּוך האלים והישיר עם ארצות־הברית ועושי־דברה המוסלמים בתחום מושבם של המוסלמים הוא, מבחינה זו, מנוף עיקרי למימוש יעדיה.

יצירת “הסדר האנרכי” היא, כאמור, שלב בדרך לכינון מובלעות אסלאמיות בניהול “אל־קאעדה”. אלו מכוּנות בפיה “אִדארה” (מינהל) ואין הן צריכות לחפוף בהכרח את המדינה כולה אלא רק אזורים בתוכה, בבחינת “ממשלות מוקטנות” (כלשון המחבר). הללו תורחבנה בהמשך עד שתקפנה את המדינה כולה. דגם־היסוד להן הוא המשטר שהקים הנביא מוחמד בעיר מדינה לאחר הגירתו ממֶכּה בשנת 622 בראש קומץ תומכיו ולפני כינון המדינה האסלאמית.

המחבר טורח לציין את המדינות המוסלמיות שבהן קיים כיום פוטנציאל גדול יותר למימוש המצע של “אל־קאעדה”, ואלו הן: ירדן, מרוקו, ניגריה, פקיסתאן, סעודיה, תימן והאזורים הסמוכים אליהן, דוגמת עומאן (על־פי סדר אִזכורן אצלו). ראוי לציין כי עיראק נעדרת מרשימה זו, אף שהיא מוזכרת כדוגמה במקומות אחרים בספרו. בכל שאר האזורים אין “אל־קאעדה” צריכה לפסוק ממאמציה, כהדגשתו, אלא עליה לפעול ככל יכולתה כדי להתיש את אויביה ולהקיז את דמם (כאן הוא מזכיר במפורש את תורכיה ותוניסיה). ברשימה שלמעלה מפורטות המועמדות העדיפות בהתאם למדדים שהוא מונה, כגון עומק גיאוגרפי ומִתווה קרקעי הררי, חולשת המשטר המרכזי, קיום זרם אסלאמי “ג’האדי” (כלומר: ברוח “אל־קאעדה”), ועוד ועוד מדדים אובייקטיביים המקדמים את האזור כבעל פוטנציאל מהפכני גבוה בעיני “אל־קאעדה”. האזורים בעלי הפוטנציאל הנמוך צריכים גם הם לסייע לאזורים בעלי הפוטנציאל הגבוה יותר.

בתוך ספרו של שיח' אבו בכר נאג’י שזורות הערות רבות המלמדות על שיקולי הבחירה במטרות לצורך פיגועים (מה שקרוי targeting). הוא מציין כשיקול עיקרי את ביצוע הפיגועים כדי למשוך תשומת־לב ולרכוש השפעה על דעת־הקהל, ובעיקר בקרב הדור הצעיר, לצורך גיוסה והרחבת מעגלי “אל־קאעדה” (הפיגועים בבחינת “תעמולה מזוינת”). על פי שיקול זה צריך, לדבריו, לגזור את סוג הפיגועים – אם יהיו אלה פיגועים גדולים, בינוניים או קטנים. הוא מזהיר שלעתים גוזלות ההכנות לפיגועים איכותיים גדולים את תשומת־הלב והמשאבים על חשבון הפיגועים הקטנים. הפיגועים הקטנים והבינוניים אינם טעונים הנחיה ואישור מטעם מי שהוא מכנה “ההנהגה העליונה” (כדוגמה לכך הוא מציין את פיגועי ההתאבדות בסעודיה ובבאלי). לביצועם, כדבריו, קיימת הוראת־קבע, ואין צורך ביידוע ההנהגה העליונה עליהם. הוא מציין, לעומת זאת, כי פיגועי 11 בספטמבר בארצות־הברית הם דוגמה לסדר־גודל של מבצעים הזקוקים להכוונה מרכזית. כל מטרה כשרה בעיני “אל־קאעדה”, ומגוון המטרות הוא בלתי נדלה. המחבר מציין, למשל, את מתחמי התיירות באינדונזיה, את הבנקים הזרים בתורכיה, את מתקני הנפט בקרבת נמל עדן, ואפילו את רציחתם של “סופרים חילוניים” – כל אלה הם מטרות ראויות, שפגיעה בהן יוצרת השלכות השוחקות ומתישות את מנגנוני השלטון, הנאלצים לפזר את מאמציהם.

אולם שיח' אבו נאג’י מציין במיוחד את המטרות הכלכליות “הרכות”, ובראשן הנפט. זאת משום שהנפט הוא בבת־עינו של האויב המקומי והזר. המטרות הכלכליות – ובעיקר הנפט – הן זמינות וגם נחשבות לחיוניות בעיני האויבים בעלי האינטרסים הכלכליים. לפיכך הפגיעה בהן היא מנוף חיוני ליצירת המצב הרצוי של אנרכיה. כנגד שיקול זה מזכיר המחבר כי חבורות האסלאם הרדיקלי נכשלו במצרים כשהתמקדו ללא הבחנה בפגיעה באינטרסים כלכליים חיוניים (כגון תיירות), עד שהוקעו על־ידי הציבור המצרי והוקאו מתוכו. המחבר ער למתח הטבוע במטרות הכלכליות – בין האפקטיביות החיובית שנודעת לפגיעה בהן לבין ההשלכות השליליות של הפגיעה בהן על דעת הקהל, אולם הוא פוסק כי הכף נוטה לעבר הפגיעה בהן בלא התחשבות בשום סייג, שכן דעת הקהל היא אמנם גורם חשוב, אך “אל לתנועתנו להיות תלויה בה”. הנחתו היא שהמשטרים המוסלמיים הולכים והופכים למוקצים מחמת מיאוס בעיני עמיהם, וכך ניתן יהיה לנטרל את ההשלכות השליליות של פיגועים כלכליים. הרי בסופו של דבר מהווים פיגועים אלה גורם עיקרי ביצירת האנרכיה, שהיא, כאמור, שלב הכרחי בהשתלטות “אל־קאעדה”. אף על פי כן יש להתחשב בדעת הקהל המוסלמית במקום שאפשר לעשות זאת: המטרות במדינות המוסלמיות חייבות להיבחר בקפידה תוך צמצום הפגיעה ככל האפשר בהן בלבד, ולא בסביבתן.

בעניין סעודיה מעיד המחבר על השינוי המהותי שחל בגישת ההנהגה העליונה של “אל־קאעדה”: אף שזו התייחסה לדור הצעיר בסעודיה כמאגר חשוב לגיוס פעיליה המבצעיים, הרי עד לאירועי ספטמבר לא הקנתה לזירה הסעודית עדיפות גבוהה כזירה בעלת פוטנציאל מהפכני. בעקבות אירועי ספטמבר התחולל “מהפך” (בלשון המחבר) בעניין זה, וההנהגה העליונה הציבה את הזירה הזאת בראש סדר העדיפויות. זאת, לדבריו, משום ש"משטר בית סעוד הוא המשטר העוין ביותר למוג’אהדון, אך בה בעת גם החלש ביותר". בעניין זה נוקטת “אל־קאעדה”, לדבריו, את הכלל “הכה בכל עוצמתך במקום שבו האויב הוא החלש ביותר”. יש בכך עדות חותכת שלפי האיבחון של “אל־קאעדה” המשטר הסעודי רופס ביותר. גם אם אין זו המציאות האובייקטיבית, חשוב הוא ביותר שהנהגת “אל־קאעדה” גורסת כך וגוזרת מכך את המסקנות המעשיות לגבי סדר עדיפויותיה.

לסיכום, “אל־קאעדה” קוראת תיגר על הסדר הקיים בזירה הבינלאומית ובזירה המוסלמית־הערבית וגם פועלת בנחישות אין־קץ לקעקעו. המעבר מן הסטאטוס־קוו אל הסדר האסלאמי הראוי אינו ישיר, לפי השקפתה, אלא מותנה ביצירת מצב בוקה־ומבולקה שממנו צריך לצמוח הסדר האסלאמי. “כללי המשחק” של “אל־קאעדה” סותרים אפוא חזיתית את כללי המערכת הבינלאומית הקיימת. זהו האיום הגלובלי שמציבה כיום “אל־קאעדה” לעולם כולו.

 

“האסטרטגיה לשיחרור עיראק” בראיית “אל־קאעדה”    🔗

באתרי האינטרנט של “הג’האד הגלובלי”, ובעיקר באתרים שתוכנם מעיד על זיקה אידיאולוגית וארגונית הדוקה ל"אל־קאעדה", התנהלו לקראת הבחירות בעיראק ב־30 בינואר 2005 דיונים עקרוניים מקיפים באסטרטגיה של “ההתנגדות העיראקית” הסונית (“אל־מקאומה אל־עראקיה”) נוכח האפשרות שבעקבות הבחירות הקרובות תקום ממשלה בשליטת השיעים ו"בחסות הכיבוש האמריקאי".

אף על פי שעד כה אין “ההתנגדות” הסונית עשויה מִקשה אחת ואינה מונחית מגבוה על־ידי הנהגה מדינית ופיקוד צבאי אחידים, אין ספק שהזרמים הג’האדיים (המאפיינים את עצמם כמשתייכים ל"אַהל אל־סוּנה ואל־ג’מאעה", כלומר דבקים בדרכו של הנביא מוחמד וחבורתו) ממלאים תפקיד מוביל ודינאמי בחזית ההתקוממות הסונית. יתר על כן, בדימויָם העצמי הם נועדו לגדולות כמספקי ההנהגה, האידיאולוגיה והאסטרטגיה של ההתקוממות הסונית בעיראק, ולמעמד מנהיגותי זה אכן חותרים הם בפועל. למרות קרבתם האידיאולוגית לא התגבשו עד כה לכלל מסגרת אחת, ולצד “ארגון אל־קאעדה בארץ־הנהריים” (כשמו הרשמי) פעילים ארגונים בעלי זיקה אידיאולוגית דומה אך הנהגות שונות דוגמת “ג’יש אנצאר אל־סוּנה”, “ג’יש אל־מג’אהדין” ו"אל־ג’יש אל־אסלאמי פי אל־עראק". על רקע זה קרא להם אוסאמה בן־לאדן באיגרתו, שהופנתה בעיקר ל"מוסלמים בעיראק" (28.12.2004), להתאגד תחת מנהיגותו של אבּו־מוצעבּ אל־זרקאוי, שאותו הכתיר כ"אמיר ארגון אל־קאעדה בארץ־הנהריים" (בהמשך להשתלבות ארגונו של זרקאוי בארגון “אל־קאעדה” בעיראק באמצע אוקטובר 2004).

פיצול ארגוני זה בקרב הזרמים ה"ג’האדיים" משקף מן־הסתם את הפיצול הגאוגרפי שהחריף בעקבות המלחמה בהיעדר שלטון מרכזי בעיראק. כל זרם הכּה שורש באזור אחר, וגם אם יש רצון לתיאום ולשיתוף־פעולה פועלות בעוכריו המגבלות האובייקטיביות בעקבות המלחמה. אולם בכל האמור באידיאולוגיה ובאסטרטגיה בולט המכנה המשותף. לא מקרה היה זה אפוא שבעת־ובעונה־אחת עם איגרתו של בן־לאדן למוסלמים בעיראק הופצו (בסוף דצמבר 2004) באתרי־האינטרנט של “הג’האד הגלובלי” (ובתוכם גם של “אל־קאעדה”) שני חלקיו של מסמך ארוך (כ־30 עמודים) המפרט את האסטרטגיה של ההתקוממות הסונית לקראת הבחירות בעיראק ולאחריהן. לא הציוויים האידיאולוגיים הם מעניינו של מסמך זה אלא הערכת־המצב הכוללת בזירה העיראקית והאסטרטגיה הנגזרת ממנה. הדבר ניכר בסגנון המסמך ובמונחיו: הוא מנוסח באופן תכליתי, כמעט צבאי, ומתרחק מרטוריקה דתית.

ביסוד האסטרטגיה של הזרמים ה"ג’האדיים" בעיראק, ובראשם “אל־קאעדה”, מונח מניע מרכזי: להפוך את האסטרטגיה שלהם לנחלת כלל המוסלמים הסונים בזירה העיראקית. במלים אחרות: לנצל את החלל המנהיגותי שנפער עקב נפילתו של שלטון הבעת' ולמלאו בתוכן ובמנהיגות “ג’האדית”. מטרתם היא אפוא לשלוט על עיצובו־מחדש של הקונסנזוס בקרב העדה הסונית העיראקית וגם מעבר לה – כלפי כלל העיראקים המתנגדים ל"כיבוש האמריקאי" ו"לעושי־דברו" העיראקים. לשם כך הם מקפידים להתוות אסטרטגיה שמטרותיה ואמצעיה מנוסחים במונחים עיראקיים ולא במונחי “הג’האד הגלובלי”. הדגש העיקרי הוא אפוא ב"שיחרור עיראק", ותנועת־ההתנגדות לכיבוש האמריקאי ועושי־דברו קרויה “ההתנגדות העיראקית” ולא “ההתנגדות הג’האדית האסלאמית”. מטרת־העל מוגדרת כ"סילוק הכיבוש": “המטרה הכוללת והסופית של התוכנית האסטרטגית המלאה של ההתקוממות העיראקית היא סילוק הכיבוש (טַרד אל־אִחתלאל)”. ואכן, תחימת המחנות של “מי לנו ומי לצרינו” מותווית על־פי קו החיץ הזה: מי תומך בכיבוש האמריקאי, אם במישרים ואם בעקיפים (ומצדד בבחירות בחסות הכיבוש), ומי מתנגד לו וחותר לגרשו.

הבלטת היעדים העיראקיים הייחודיים לעומת הבלעת המסרים הג’האדיים הגלובליים אינה מלמדת כלל על מתן עדיפות לראשונים וּויתור על האחרונים. “אל־קאעדה” ושאר הזרמים ה"ג’האדיים" בזירה העיראקית דבקים בכל מאודם ביעד העליון של “הג’האד הגלובלי”. זו האסטרטגיה שהיתה נקוטה בידם בזירת אפגניסתאן. משמע: לא די שאין סתירה בין שיחרור עיראק מן הכיבוש לבין יעדי “הג’האד הגלובלי” אלא הם נבנים זה מזה ומתלכדים יחדיו. שיחרור עיראק מן הכיבוש אינו נועד אפוא, להשקפתם, לממש את הלאומיות העיראקית אלא לשמש נדבך באסטרטגיה של “הג’האד הגלובלי”. לכן לא נוכל למצוא אצלם ולוּ מלה אחת בזכות הלאומיות והזהות הקיבוצית העיראקית. לעומת זאת מצהירים הם במפורש שהם חותרים להשליט על ההתקוממות העיראקית נגד הכיבוש ועושי־רצונו את תפיסת “א‏ַהל אל־סוּנה ואל ג’מאעה” (שאינה אלא שם נרדף לתפיסת “הג’האד הגלובלי”).

הזיווג אצלם בין יעדים עיראקיים ייחודיים (כסילוק הכיבוש מזירת עיראק) לבין יעד “הג’האד הגלובלי” אף מתחזק בצל האיום הצפוי להתממש של השתלטות השיעים על עיראק. “המסמך האסטרטגי” (שהוזכר למעלה) מרבה לפרוט על החשש מכינון שלטון שיעי בעיראק (מכוח חבירת האינטרסים של הכיבוש האמריקאי ושל הרוב השיעי), וזאת כדי ליצור את הקונסנזוס הסוני בראשית הזרמים ה"ג’האדיים".

מבחינה זו מתמזגים, כאמור, היעדים בזירה העיראקית עם יעדי האסלאם הגלובלי ה"ג’האדי". מן המסמך הנ"ל אנו למדים במפורש כי הזרמים ה"ג’האדיים" חותרים לכונן מחדש בעיראק שלטון סוני, אך עתה לא בשליטת הבעת', המוּקצה מחמת חילוניוּתו, אלא בשליטת האסלאם ה"ג’האדי". אחת לאחת נשללות ב"מסמך האסטרטגי" האפשרויות האחרות: שלטון שיעי על עיראק פסול מעיקרו, אך הוא הדין לגבי פיצול עדתי של עיראק לשלוש מדינות, שישאיר את הסונים כמובלעת מבוּדדת שירדה מכל נכסיה, ובראשם הנפט. מכאן סלולה הדרך למסקנת “המסמך האסטרטגי” כי יש לחתור להחזרת העטרה הסונית ליוֹשנה אך הפעם בצביון חדש מובהק של “הג’האד הגלובלי”.

אסטרטגיה זו נועדה אפוא לא רק לשחרר את עיראק מן הכיבוש אלא להשליט עליה (ותחילה על הסונים) את מנהיגי “הג’האד הגלובלי”. האיום שמא ישתנה צביון השלטון בעיראק וייעשה שיעי מובהק, והתממשותו הוודאית בבחירות 30 בינואר שבעקבותיהן נוסחה חוקה חדשה המשקפת את רצון הרוב השיעי והכורדים, משמשים באופן דיאלקטי ל"אל־קאעדה" ונספחיה מנוף אסטרטגי להשלטת מנהיגותם ותוכניתם על הציבור הסוני. כבר עכשיו החרמת הבחירות מטעם כל המסגרות המייצגות את הסונים (לרבות גופים ממוסדים כ"מפלגה האסלאמית" הסונית וכ"ועד חכמי המוסלמים" האחראי לשירותי־הדת בציבור הסוני) היא הישג גדול לזרמי “הג’האד הגלובלי” בעיראק. בכך הפכו להיות קובעי סדר־היום של הסונים העיראקים, על אף הניגודים החוצצים בין מגויסי “הג’האד הגלובלי”, שבּאו ברובּם מבּחוץ, לבין המסגרות הממוסדות של בני־המקום הסונים. סימניה הברורים של התפתחות זו כבר ניכרים לעין: זירת עיראק גולשת והולכת לעימות עדתי בין השיעה (שיש לה אינטרס בבחירות) לבין הסוּנה (שאין לה אינטרס בהן), עימות שאף יחריף פי כמה אם ינצחו השיעים בבחירות. כבר עתה מתנהגות שתי העדות כאילו התפתחות זו היא בלתי־נמנעת: השיעים אינם יכולים לשמוט מידיהם הזדמנות־פז לעלות לשלטון, ואילו הסונים רואים בכך מאבק הישרדות, בפיקוד “אל־קאעדה” ונספחיה, החותרים להוציא בו מתוק מעז, כפי שראינו. שני הצדדים מתמרנים עתה כדי לגלגל את האשמה בייזום המלחמה העדתית על הצד האחר, אך זאת על יסוד ההכרה שההיסחפוּת למערבולת זו כמו נגזרה מראש.

שני יעדי־העל של זרמי “הג’האד הגלובלי” (ובמרכזם “אל־קאעדה”) בזירה העיראקית מופיעים בכתביהם כשני צדדים של אותה מטבע: היעד הראשון, שהוא גם המוקדם בזמן, ממוקד ב"מניעת כינונו של שלטון־הכיבוש" (כלשון מסמך “האסטרטגיה לשיחרור עיראק”). יעד זה מנוסח על דרך השלילה משום שמגמתו העיקרית למנוע ולסכּל את המהלכים לכינון “שלטון־הכיבוש” עוד לפני הבחירות ב־30 בינואר ולמוטטו אחריהן. הביטוי “שלטון הכיבוש” כורך עתה יחדיו הן את הכיבוש האמריקאי ובעלי־בריתו הזרים והן את בני־חסותו המקומיים (בראיית “אל־קאעדה”), ובראשם השיעים והכורדים, שיֵש להם אינטרס בבחירות. ב"שלטון־הכיבוש" כוללים זרמי “הג’האד הגלובלי”, כמובן, גם את כל מנגנוני השלטון כדוגמת המשטרה ו"המשמר הלאומי", הנסמכים בעיקר על הרוב השיעי, ושאותם הם מזהים ככלי־שרת בידי “שלטון־הכיבוש”. התנגדות הסונים לכיבוש הזר והתנגדותם לשינוי אופייה של עיראק לשיעי משולבות אפוא זו בזו.

היעד השני, שהוא הצד האחר של המטבע, מוגדר באופן חיובי: כינון שלטון חלופי סוני בעיראק, אשר יושתת על גורמי ההתקוממות הסונית על הכּיבוש (קרי: בהנהגתם של זרמי “הג’האד הגלובלי”). את הסיכול והשיבוש צריכים להשלים אפוא כינון ובנייה של משטר סוני חדש. אמנם בראשית הכיבוש האמריקאי התאפיינה אסטרטגיה זו בדפוס מניעתי שנגזר במישרים מן היעד הראשון, אך עתה, לקראת הבחירות ולאחריהן, הגיעה העת לכרוך יחד את שני היעדים – השלילי והחיובי – ולהתחיל בבניית השלטון החלופי המיוחל. בלי שיאמרו זאת במפורש, ניכר ב"אל־קאעדה" ונספחיה שהם חותרים לכונן בעיראק מעין “אפגניסתאן ערבית”, אך הפעם, כלקח מן התקדים האפגניסתאני, במרכזו של העולם הערבי ובקרב ציבור המזוהה עמם לא רק מבחינה דתית אלא גם אתנית ולשונית.

משני היעדים הללו נובעים, לדעת “אל־קאעדה” ונספחיה, שלושת השלבים של “האסטרטגיה לשיחרור עיראק”. שלבים אלה נבדלים זה מזה מבחינת המאמץ העיקרי שבמרכזו של כל אחד מהם. בשלב הראשון הושקע המאמץ העיקרי בשיבוש ובמניעה של התבססות “שלטון־הכיבוש”. שלב זה הסתיים, ועתה החל השלב השני הנושא אופי מעורב: בד בבד עם המשך המאמץ הקודם יש להתמקד בכינון הגרעין של שלטון חלופי ולהרחיבו בהדרגה לכל עיראק בכל האזורים המשוחררים מעול הכיבוש. השלב השלישי, שעוד לא הגיעה שעתו, מתמקד בביסוסו של שלטון זה במובן המוחשי מתוקף הרחבתם והעמקתם של סממני השליטה המובהקים. אמור מעתה: לא רק שלטון חלופי כסמל אלא מילויו בתוכן מעשי בכל הקשור לחיי־היומיום. עתה, כאמור, מצויה האסטרטגיה, לדעת זרמי “הג’האד הגלובלי”, בעיצומו של השלב השני, ועוד לא בשלה לעבור לשלב השלישי.

שלושת השלבים הללו מתורגמים בהתאמה לשלושה דפוסים צבאיים: בשלב הראשון – האויב, קרי: הכיבוש, תקף אסטרטגית וטקטית כאחד, ואילו ההתנגדות הסונית נאלצה להגן אסטרטגית וטקטית; עכשיו, בשלב השני, יש לדחוף את האויב להגן אסטרטגית, אף שהוא מוסיף לתקוף מבחינה טקטית. היפוכם של הדברים חל בשלב זה על ההתנגדות הסונית: עליה לתקוף אסטרטגית ולהגן טקטית. השלב השלישי צריך להתאפיין באילוץ האויב להגן אסטרטגית וטקטית כאחד. היפוכו של דפוס זה צריך לחול על אסטרטגיית ההתנגדות הסונית: מתקפה הן במישור האסטרטגי והן במישור הטקטי.

“אל־קאעדה” ונספחיה מפרטים ב"מסמך האסטרטגי" את המשימות ויעדי־המשנה הנגזרים מכל שלב, ובהסתמך על האירועים עד כה גם עורכים הם מאזן של הישגים (אשר ממנו הם שואבים עידוד לגבי המשך המאבק). בשלב הראשון ניצבו בפני ה"התנגדות" הסונית אתגרים שונים, שהמכנה המשותף להם היה הדפוס המניעתי. בשלב ראשוני זה, מיד לאחר הכיבוש האמריקאי, צריך היה להתמודד עם תודעת התבוסה הצבאית, המדינית והמוראלית שנבעה מן הכיבוש המהיר, שהביא לקריסה כה משפילה. ההתנגדות התעשתה חיש־מהר והחלה לפעול לשיבוש המאמץ לכונן סדר חדש. יעדים אלה חרגו מן התחום הצבאי הצרוף אל המאמץ לשבש את כינונם של מנגנוני מדינה החוסים בצל הכיבוש. המטרה היא בפירוש לקעקע כל אפשרות ליציבות תחת הכיבוש, כלומר: להשליט אקלים של אי־יציבות. בדרך זו נשללה מן הכיבוש כל לגיטימציה עממית, והוא נחשף והוקע לא כשלטון מיטיב ונדיב אלא ככיבוש דורסני. כבר בשלב ראשוני זה שׂמה לה ההתנגדות למטרה לשבש את הפקת הנפט העיראקי, בראש־ובראשונה כדי למנוע את מימון הכיבוש באמצעות הנפט ולהכביד בכך על הכלכלה האמריקאית. כן פעלה ההתנגדות מלכתחילה לפורר את כוחות הקואליציה בראשות ארצות־הברית באמצעות פגיעה בחילות־המשלוח הזרים.

ההתנגדות הסונית מעידה על עצמה (ב"מסמך האסטרטגי") שנמנעה בכוונה־תחילה מלהסתבך בקרבות גדולים וממושכים ואימצה את הדפוס של פעולות נקודתיות, שהתמקדו בנקודות־תורפה שמטרותיהן נבחרו בקפידה רבה. ההתנגדות הכירה אפוא בחוסר המִתאם בינה לבין הכוחות האמריקאים מבחינת יחסי־הכוחות, אך בה־בעת ניצלה אותו לטובתה. פיזור היעדים על פני מרחבים גדולים אילץ את כוחות הכיבוש להתפזר על פניהם, ולפיכך נעשו מטרות קלות לפגיעה.

בשלב הראשון הניבו כלל מאמצי המניעה והסיכול, על־פי מסקנת “המסמך האסטרטגי”, תשואה חיובית: החלופה של האסלאם הסוני הרדיקלי כבשה את מקומה בתודעת הציבור הסוני ובסדר־יומו, וזאת כתחליף הן למשטר הדיכוי החילוני של צדאם חוסיין שקרס לבלי שוב הן ל"שלטון־הכיבוש" בחסות האמריקאית. נוצרה זהות בין הדרך המתעמתת עם הכיבוש הזר לבין הדרך הדוגלת באסלאם הרדיקלי ה"ג’האדי". בעניין ההתמודדות עם הכיבוש אין לאידיאולוגיה ה"ג’האדית" כל מתחרה. כפועל־יוצא מכך הכתה ההתנגדות הסונית שורשים עמוקים בציבור הסוני ונשכחה העובדה שמפקדיה אינם בני המקום אלא נטע זר. במלים אחרות: בהיותה המסגרת היחידה המתמודדת עם הכיבוש ובני־חסותו הצליחה ההתנגדות הסונית להתאזרח בעיראק כמסגרת מקומית לכל דבר. בכך נסללה הדרך לשלב השני.

השלב הנוכחי בזירה העיראקית הוא השלב השני, כאבחנת “המסמך האסטרטגי”. בפני ההתנגדות הסונית ניצבים כמה אתגרים שעמם היא צריכה להתמודד: הניסיון לכונן שלטון, חוקי כביכול, בבחירות שכלליהן הותוו על־ידי הכיבוש; האפשרות (שאותה הכרח לסכל) של שיגור כוחות ערביים ומוסלמיים לעיראק; מאמצי הכיבוש לקעקע את מאחזי ההתנגדות בעיראק, ואחרון־אחרון חשוב – האפשרות של מלחמת־אזרחים עדתית בעיראק בעקבות הבחירות.

עד כאן באשר למטרות השליליות שאותן יש למנוע בשלב השני (הנוכחי). באשר למטרות החיוביות שאותן יש להשיג, כאן מציין “המסמך האסטרטגי” את הצורך לאחד את כל מסגרות ההתנגדות השונות ואת מכלול פעולותיהן. כל זאת כשלב בדרך לכינון גרעין של מנגנון מדינתי חדש בעיראק על מקום המנגנון השלטוני, שיכּוֹן בעקבות הבחירות ויסוּר למרוּת הכיבוש. מבחינה צבאית צריכה ההתנגדות הסונית בשלב זה להגביר ולהרחיב את פעולותיה ולהופכן מקרבות נקודתיים למערכות מתמשכות יותר על־פני אזורים נרחבים יותר. המטרה בכך היא דווקה לאלץ את ארצות־הברית לתגבר את כוחותיה בזירה העיראקית ולפזרם על־פני עיראק כולה. תיגבור זה, כך מקווה ההתנגדות הסונית, יעורר מתחים עמוקים בדעת־הקהל האמריקאית. במקביל לפגיעה ב"כוחות הכיבוש העיקריים" (האמריקאים והבריטים) יש לזנב, בשלב זה, בחברות המסחריות הזרות הפועלות בעיראק ומשרתות את הכיבוש (מוטיב זהה הודגש באיגרתו האחרונה של בן־לאדן לעם העיראקי).

בשלב זה צריכים “אל־קאעדה” ונספחיה בזרם ה"ג’האדי" לבסס את מקומם בראש כל המחנה הסוני בעיראק. “המסמך האסטרטגי” מדגיש כי בעוד אשר לשיעים מזומנת איראן כמשענת אסטרטגית מבחוץ, והכורדים זוכים להגנת האמריקאים הזרים, יכולים כיום זרמי “הג’האד הגלובלי” לדבר אל הסונים העיראקים בלשונם שלהם, קרי: במונחים עיראקיים.

מכאן החשיבות הרבה (המודגשת ב"מסמך האסטרטגי") של הצטרפות “ועד חכמי־הדת של המוסלמים” (“היאת עלמאא אל־מסלמין”) להחרמת הבחירות ב־30 בינואר. גוף זה הוא הסמכות הדתית העליונה בקרב הסונים בעיראק, והוא מונה כ־2000 חכמי־דת החולשים על כ־6,000 מסגדים סוניים ברחבי עיראק. חרף הניגודים העמוקים בין גוף מימסדי זה לבין “אל־קאעדה” ונספחיה בעיראק, נדחק “ועד חכמי־הדת” בעל־כורחו ל"ברירת המחדל" של החרמת הבחירות. בגלל קיפוחם המשווע של הסונים בשיטת הבחירות, שאינה מאפשרת להם אפילו לשמור על חלקם היחסי בייצוג, וכן משום שהאמריקאים לא נענו לתביעתם שיצהירו על לוח־זמנים לנסיגתם כתנאי לתמיכת “הוועד” בהשתתפות הסונים בבחירות, נאלץ אפוא “הוועד” לצוות על כלל הסונים להחרים את הבחירות, וזאת לשביעות־רצונם המלאה של “אל־קאעדה” ונספחיה. הניגודים המבניים בין שני זרמים סוניים אלה, הנובעים ביסודם מכך ש"ועד חכמי־הדת" הוא גוף מימסדי המייצג עיראקים סונים ואילו “אל־קאעדה” ונספחיה מוּנְחים על־ידי סונים זרים שזה־מקרוב הסתננו לעיראק – ניגודים מבניים אלה נדחקו הצדה וטושטשו מחמת הגישה האמריקאית המתייחסת לכלל העדה הסונית בעיראק כמִקשה אחת. בכך הוסגרו הסונים בני־המקום לידי “אל־קאעדה” ונספחיה. לא בכדי מציין “המסמך האסטרטגי” בסיפוק רב את ההתפתחות הזאת, ורואה בה צעד רב־משמעות בדרך להשלטת התפיסה ה"ג’האדית" על כלל הציבור הסוני.

בנסיבות קשות אלו של מבוי סתום נתפסים “אל־קאעדה” ונספחיה בקרב הסונים העיראקים כמי שמספקים את הנוגדן היחיד שבכוחו לחסן מפני האיום המתממש של הפיכת עיראק לשיעית (“שינוי זהותה של עיראק”, כלשון הסונים). לפיכך התרחיש של מלחמה עדתית נראה עתה קרוב מבעבר – בעקבות הבחירות, ועקב הבחירות. אין תימה אפוא שבהיעדר משענת אחרת נוטים כלל הסונים להסתופף תחת הדגל של “אל־קאעדה” ונספחיה, והללו נתפסים כגורם העיקרי המספק הנהגה ואסטרטגיה. את כל אלה, כאמור, רושם “המסמך האסטרטגי” כהישג רב המקדם את זרמי “הג’האד הגלולבלי” אל השלב השלישי ב"אסטרטגיה לשיחרור עיראק".

אולם עוד ארוכה הדרך לשלב השלישי, כפי שמציין “המסמך האסטרטגי”. לכן נמנע מחבּרו, כפי שהוא מציין במפורש, מלפרט בשלב מוקדם זה את האמצעים והמשימות הנובעים ממנו. הוא מסתפק בהצגת המטרה הכללית של השלב השלישי: המחשת השליטה הטריטוריאלית של המנהיגות הסונית (קרי: “אל־קאעדה” ונספחיה) באמצעות יישומם של סממני שלטון מובהקים באזורים המשוחררים. כל זה כמבוא לכינון השלטון הסוני החדש.

מי שמבקש להמעיט מחשיבותם של ניתוחים אלה יכול לטעון כי אין זו אלא חוכמה שבדיעבד, בבחינת מתן גושפנקה לתוכנית שנכתבה לאחר מעשה ולא לפניו. אינני שותף לטענה זו. ראשית דבר, גם אם זהו ניתוח שנכתב לאחר מעשה, יש בו כדי ללמד על לקחי העבר המשמשים את “אל־קאעדה”, כפי שראינו, בהתוויית האסטרטגיה לעתיד. אולם על הכּל טענה זו מופרכת עובדתית: כבר במאי 2003, בסמוך לסיום הפלישה הצבאית האמריקאית לעיראק, הופצה באתרי “אל־קאעדה” סקירתו של האסטרטג הבולט של הארגון, שיח' יוסף אל־עיירי, מפקד “אל־קאעדה” בסעודיה שחוסל בידי המשטר הסעודי ביוני 2003. כתביו האסטרטגיים, המופצים באתרי “אל־קאעדה”, הם נר לרגלי “אל־קאעדה” עד היום. בסקירה זו, ממאי 2003, הקרויה “עתיד עיראק וחצי־האי הערבי לאחר נפילת בגדאד”, התווה האיש את עיקרי האסטרטגיה לגבי הזירה העיראקית בעקבות המלחמה.² עיקרים אלה תואמים בהחלט את עיקרי “המסמך האסטרטגי” הנוכחי, שנכתב כשנה וחצי לאחר המלחמה. מבחינה זו, “סוף מעשה (של ‘אל־קאעדה’) במחשבה תחילה”.

 

חתירה לנשק השמדה המונית    🔗

“אל־קאעדה”, בהתייחסותה לשימוש ב"נשק השמדה המונית", מגלמת איום משולב: אין זו מדינה בעלת פוטנציאל גרעיני ואין זה רק ארגון המפעיל טרור קונוונציונלי המוני אלא זהו גורם לא־מדינתי החותר להשתמש בנשק גרעיני, ביולוגי וכימי. אני מדגיש את המלים חותר להשתמש משום שבעיני “אל־קאעדה” אין הנשק הזה מיועד כלל להרתעה אלא לשימוש. “אל־קאעדה” חותרת לעבור במישרים משלב השגתו של נשק זה אל שלב השימוש בו. אין היא מתכוונת להרתיע, ולכן אין היא מורתעת. אם ישיגו יריביה יכולת מכה שנייה או לא, זו שאלה שאינה רלוונטית כלל לגבי “אל־קאעדה” והיא אדישה לה לגמרי. שאלת ההרתעה, שעליה סובב כל הדיון האסטרטגי הגרעיני, מתמקדת במדינות ולא בארגוני־טרור, היכולים גם לשמור על מידה רבה של “אלמוניות” בתקיפתם. וכך, ללא מען, לא יתאפשר מענה למותקף.

הנה כי כן, לא הדיון האסטרטגי העיוני במערב גם לא הלקחים ההיסטוריים המעשיים אינם תקפים לגבי ארגון־טרור החותר להצטייד ב"נשק השמדה המונית". הניסיון ההיסטורי מלמד כי בכל האמור במדינות גרעיניות הרי מטרותיהן המוגבלות (קרי: הנובעות מן הצורך הקיומי הבסיסי להישׂרדוּת) הגבילו את יכולתן להשתמש באמצעיהן האבסולוטיים הגרעיניים. לא כן לגבי “אל־קאעדה”, שמטרותיה האבסולוטיות עולות בקנה אחד עם שימוש באמצעים כה אבסולוטיים.

האם שיקולים עקרוניים אלה נדונים בכתבי “אל־קאעדה” וסביבתה המחשבתית? על בסיס עיונַי, תשובתי היא במפורש: כן. הבסיס העקרוני לגישת “אל־קאעדה” הונח במאי 2003 (בעקבות כיבוש עיראק על־ידי ארצות־הברית ובעלות־בריתה), כאשר פירסם שיח' נאצר אל־פהד פסק־הלכה (הקרוי בערבית “חוּכּם”, שמשמעו פסקני יותר מאשר “פתוא”), שלא רק מתיר אלא גם מחייב על־פי הנסיבות את השימוש בנשק גרעיני, ביולוגי וכימי.³ יש להדגיש כי בפסק זה מדובר במפורש ב"שימוש" (“אסתח’דאם”) וכלל לא בניפנוף בנשק זה לצורכי הרתעה או הטלת מורא ופחד. אמת נכון שבעקבות מעצרו של שיח' נאצר אל־פהד בידי המשטר הסעודי יצא הלז חוצץ בשלהי 2003 נגד פיגועי־ההתאבדות של “אל־קאעדה” בסעודיה, בעיקר בשל קורבנותיהם המוסלמים, אולם שיח' פהד לא התנער כלל־ועיקר מפסקיו הקודמים, הנותנים תימוכים הלכתיים לפיגועי 11 בספטמבר 2001 בארצות־הברית, ולא מקביעתו הנחרצת בעניין השימוש ב"נשק השמדה המונית". יתר על כן: כתבי “אל־קאעדה” המוסמכים והרשמיים מוסיפים להיתלות באילן ההלכתי של שיח' נאצר אל־פהד, ורואים את “חזרתו בשאלה” כסטייה הנובעת ממעצרו בידי הסעודים.

התייחסותו ההלכתית של שייח' אל־פהד במאי 2003 נוסחה, לדעתי, במענה לשאלה מוזמנת מטעם “אל־קאעדה”. כותרתה, כמו גם כל תוכנה, דנים, כאמור, בשימוש ובמימוש. לפיכך דן שיח' אל־פהד ארוכות בשאלה אם מותם הוודאי של המוני מוסלמים כתוצאה מן השימוש בנשק זה בארצות המערב, ובראשן ארצות־הברית, אינו מעמיד סייגים שיש להתחשב בהם. תשובתו הנחרצת היא: לא. נוכחותם המאסיבית של מוסלמים, ואף מותם הוודאי, אין בהם משום סייג כל־עיקר.

ההנמקה העיקרית של שיח' אל־פהד המחייבת את השימוש בנשק זה נובעת מן העיקרון המקודש (שיש לו סימוכים ברורים בקוראן) הקרוי בלשוננו “עין תחת עין” או “מידה כנגד מידה” (בערבית: “אל־מעאמלה באל־מת’ל”). עיקרון זה של תגמול איננו רק ציווי דתי מוחלט אלא הוא גם צורך מציאותי. וכך חוֹברים יחד הציווי הנצחי והמציאות החולפת. על בסיס עיקרון זה מחשב שיח' אל־פהד את מספר הקורבנות המוסלמים מיד ארצות־הברית והמערב ומגיע למסקנה כי התגמול ההולם יכול להתממש רק באמצעות “נשק להשמדה המונית”. את הפנייה לשימוש בנשק זה מחזקת גם העובדה שהמדינות המוסלמיות והערביות יושבות בחיבוק־ידיים, אדישות לקורבנות המוסלמיים, וקצתן אף עושות יד אחת עם המערב. לכן “במקום שאין איש” צריכה “אל־קאעדה” למלא את החלל.

אכן, מאז מאי 2003 ועד היום נמנעה “אל־קאעדה” מאמירה כה מפורשת (כדוגמת פסק־ההלכה) בסוגיית “נשק ההשמדה ההמונית”. אך המוטיבים של “אל־מעאמלה באל־מת’ל” ושל מדינות מוסלמיות־ערביות השוקטות על שמריהן לנוכח המחיר המאמיר של קורבנות מוסלמים חוזרים ועולים בכתבי “אל־קאעדה”. אם מלחמות אפגניסתאן ועיראק הן אלו שהניעו את “אל־קאעדה” לפרסם את פסק־ההלכה ממאי 2003 (שכולו, מושתת, כאמור, על הצורך בתגמול עד לאותה שעה), על אחת כמה וכמה שהסלמת המצב בעיראק (וגם במקומות אחרים) מחזקים את תקפוּתו של שיקול עיקרי זה בעיני “אל־קאעדה”. מאז מאי 2003 החמיר המצב פי כמה מונים, ועל כן מה שהיה תקף אז לא כל שכּן שהוא תקף כיום. אם סאַת הנקמה נגדשה במאי 2003, ודאי וודאי שכך הוא בנובמבר 2004. גם העתיד הקרוב לבוא מזַמן הסלמה ניכרת (בעיקר בעיראק).

בעניין “נשק ההשמדה ההמונית” מתבלט ד"ר אַימן אל ט’וואהירי, יד ימינו של בן־לאדן, כ"משוגע לדבר" (בדומה ל"ד"ר סטריינג’לאב"). כרופא במקצועו הוא ממזג באישיותו קנאות דתית ללא גבול עם ידע ופתיחות לחידושים מדעיים. על מרכזיותו בתחום זה העידו בכירים ב"אל־קאעדה" שנתפסו בידי האמריקאים בעקבות מלחמת אפגניסתאן. יש להניח כי בנוסף לשיקול הכולל מפעמת בו תחושת נקם אישית, משום שחלק מבני משפחתו הקרובה נהרגו במהלך המלחמה באפגניסתאן.

אפשר להתבונן בסוגיית הטרור הגרעיני של “אל־קאעדה” גם מזווית בלתי־צפויה: פרופסור גרהם אליסון, לשעבר דיקן בית־הספר למימשל באוניברסיטת הארוורד ששימש עוזר מזכיר־ההגנה האמריקאי, מצטט (בספרו החדש: “טרור גרעיני”)⁴ גורמי־מודיעין אמריקאיים הסוברים כי אחד השיקולים העיקריים של מנהיג לוב, קד’אפי, שהביאוֹ לזנוח את המאמץ הגרעיני, היה החשש העז מפני תוקפנות גרעינית הממשמשת־ובאה מצד “אל־קאעדה”. קד’אפי ביקש אפוא למחוק את ארצו מרשימת התגמול האמריקאי, בהעריכו שקרובה לבוא תוקפנות גרעינית של “אל־קאעדה”. מה ש"מותר" לארגון־טרור אסור למדינה. שמא יודע קד’אפי משהו שאין אנו יודעים?

עולה השאלה מה יש (ואפשר) לעשות. אכן, ניתוחִי מלמד כי חתירתה של “אל־קאעדה” להשגת “נשק השמדה המונית” היא בלתי־נמנעת אם לא יעמדו בפניה כל מכשולים חיצוניים. אם ישכיל העולם המערבי להערים בפניה מכשולים אלה, אין זה מהלך בלתי־נמנע. קצר המצע מלדון כאן בסוגיה מה לעשות, אולם לפני כל דיון בצעדים מעשיים ובדפוסי התמודדות יש הכרח בתודעה עמוקה של האיום העלול להתממש.

 

הבסיס ההלכתי להרג שבויים ולאופן ביצועו אצל “אל־קאעדה” ואל־זרקאוי    🔗

תופעת רציחתם של שבויים אזרחי־חוץ על־ידי ארגוני “אל־קאעדה” בסעודיה ו"קבוצת ייחוד (האל) והג’האד" בהנהגת אל־זרקאוי בעיראק (שהתמזגה באוקטובר 2004 עם “אל־קאעדה” תחת השם “ארגון אל־קאעדה בארץ שני הנהרות”) עוררה גלי ביקורת קשה לא רק מחוץ לאסלאם אלא גם מבית, מתוך האסלאם. תהודה עזה זו נגרמה בראש־וראשונה על־ידי המבצעים עצמם, שהקפידו לתעד את כל מהלך ההוצאות־להורג לפרטיו והפיצוהו לכל דורש באתרי־האינטרנט שלהם. לעצם המעשה – הריגת שבויים – היו תקדימים בעבר, אך לא היה תקדים לתיעוד המדוקדק ולהפצתו על כל פרטיו.

את מלאכת הלגיטימציה הדתית וההלכתית קיבל עליו ארגון “אל־קאעדה” בסעודיה. הארגון לא הסתפק בהצדקת המעשה בבטאונו “צוּת אל־ג’האד” (יוני 2004) אלא גם הפיץ באתר־האינטרנט שלו חוברת המוקדשת כולה להצדקת מעשים מעין אלה ולהנמקתם מבחינה הלכתית־אסלאמית. חוברת זו, שכותרתה “מורה נבוכים בסוגיית ההיתר של הרג שבויים”, נכתבה בידי השיח' יוסף אל־עיירי, שעד לחיסולו על־ידי השלטון הסעודי באמצע שנת 2003 היה מנהיגה של שלוחת “אל־קאעדה” בסעודיה. הוא פירסם את החוברת לפני למעלה מארבע שנים (באתר־אינטרנט מקומי) בעת פעילותו בצ’צ’ניה, והיא נועדה להצדיק את רציחתם של תשעה שבויים רוסים על־ידי כוחות המורדים הצ’צ’נים. עיסוקו בפרשה זו מלמד כי יוסף אל־עיירי שימש חונך להם בתחומים הדתי־האסלאמי והצבאי.

בתחילת החוברת צירף ארגון “אל־קאעדה” הקדמה עדכנית (יוני 2004) המדגישה כי הסוגיה הנדונה היא מעשית ולא עיונית, וכי סקירתו ההלכתית של יוסף אל־עיירי נותנת מענה שלם לטענות־הנגד של אנשי־דת מוסלמים מימסדיים בעקבות הריגתו של מומחה המסוקים האמריקאי פול ג’ונסון. דיונו של יוסף אל־עיירי מוקדש, כאמור, בעיקר לסוגיית ההיתר ההלכתי להוציא שבויים להורג. פסיקתו – בסופו של דיון הלכתי ארוך ומפורט – חדה וחלקה: על־פי פרשנותו יש סימוכים חד־משמעיים בקוראן ובהלכה האסלאמית להיתר הריגתם של שבויי האויב. ההיתר ההלכתי העקרוני הוא גורף: בעניין זה אחת היא אם מדובר בנציגים רשמיים או באזרחים ובאנשים פרטיים. השיקול במי מהם לפגוע הוא תועלתני. השימוש בהיתר זה כפוף אפוא לשיקולי תועלת ואינטרס (“מַצלחה”), ואין לממשו באורח גורף ובלעדי אלא על־פי הנסיבות: “אל לנו להיות כבולים [רק] למעשה אחד כלפי השבויים”, פוסק יוסף אל־עיירי. לעתים עדיפה מבחינה תועלתנית החלפת שבויים ופדיונם. קיצורו של דבר: הרג שבויים מותר גם מותר מבחינה הלכתית־אסלאמית לפי פרשנות “אל־קאעדה”, אך הבחירה בו או בדרכים חלופיות מותנית במידת התועלת שאפשר להפיק ממנו. נראה שגם השאלה אם לנהוג כך כלפי כופרים מבית (מוסלמים מלידה), ולא רק כלפי אזרחים זרים, כפופה לשיקולי תועלת וכדאיוּת.

השאלה המהותית־העקרונית – עצם ההיתר להרוג שבויים – היא השאלה העיקרית המעסיקה את יוסף אל־עיירי כמבטא גישתה של “אל־קאעדה”. השאלה הנוגעת לאופן הביצוע – האם בדרך של שיסוף הצוואר או בדרכים אחרות – אינה נדונה בסקירתו אלא במשתמע. מתוך דיונו אפשר ללמוד שהוא מנסה להימנע מקביעת מסמרות בעניין זה: כותרת חוברתו דנה ב"הרג שבויים" (“קַתל”), בתוך חיבורו הוא נוקט לחילופים את הביטוי “קַתל” ו"אִעדאם" (הוצאה־להורג). “אעדאם” הוא גם הביטוי הנקוט בהודעות הרשמיות של חבורת אל־זרקאוי. מביטויים אלה אי־אפשר אפוא ללמוד כי הדרך היחידה, או אפילו העדיפה, היא שיסוף הצוואר או עריפת הראש.

אולם מתוך דיונו המפורט של יוסף אל־עיירי ניתן ללמוד לא רק על מה נסמכו במהלך הדורות אותם חכמי האסלאם שהתירו להרוג שבויים אלא גם מהו המקור הראשון המתייחס לאופן הביצוע – השיסוף או העריפה. המקור הראשון מצוי בפסוק דו־משמעי מן הקוראן (בסוּרת מוחמד, פסוק 4): “כאשר אתם נפגשים [או: מתנגשים] עם הכופרים, התיזו את ראשיהם [או: שספו] את צווארם עד שתגבּרו עליהם. שמרו היטב על השבויים כדי שתשחררום תמורת פדיון, או בלעדיו, עם סיום הקרבות”. פסוק זה יכול להתפרש לכיוונים סותרים: על־פי הפשט כלול בו דווקה ציווי מוחלט לשמור על חייהם של שבויים, ולוּ מטעם תועלתני של אפשרות לפדיון שבויים מוסלמים. אולם הפּרשנות של יוסף אל־עיירי (ושל “אל־קאעדה” ככלל), הנסמכת על שורה ארוכה של גדולי הלכה ופרשנים אסלאמיים, היא הפוכה: לדעתם, הפסוק כולו דן בשבויים, ולכן שיסוּף צווארם הוא אחד מן האמצעים, אם גם לא היחיד, שצריך לנקוט כלפיהם, והכל על־פי הנסיבות ובכפוף לשיקולי תועלת. הכרעתם לצד פרשנות זו של הפסוק מעוגנת בהצלבתו עם פסוקים אחרים בקוראן שמשמעותם מפורשת יותר, כגון “לא היו לנביא שבויים עד אשר שלט בארץ”, וכן “הִרגו את הכופרים באשר תמצאום”, ועוד כיוצא באלה.

בפרשנות זו של פסוק־המפתח שלמעלה טמונים אפוא השורשים הן של ההיתר העקרוני להרוג שבויים הן של אופן ההריגה – שיסוף או עריפה. הביטוי המקורי בקוראן הוא “צ’רב אל־רקאבּ”, שיכול להתפרש כשיסוף או שיסוע הצוואר, אך גם כהתזת הראש. פרשנות מילולית של פסוקי הקןראן מאפיינת את השקפת־העולם של “אל־קאעדה” וזרקאוי, ומכאן נובע מימושו של “צ’רב אל־רקאבּ” כפשוטו.

בהלכה האסלאמית נהוג, כידוע, אופן הביצוע של שיסוּף או שיסוּע הצוואר (ולא עריפת הראש בדרך של התזתו) הן לגבי בהמות המוקרבות כקורבן (למשל בחג־הקורבן) הן לגבי שחיטתן לצורך מאכל, ולכן הקורבנות גם נאכלים. אולם ראוי לזכור כי המדובר הוא בבהמות ולא בבני־אדם. שני מושגים עיקריים מבטאים בהלכה האסלאמית את אופן השחיטה: המונח “ד’בּח” והמונח “נַחר”. “ד’בח” הוא הביטוי המקובל, ואילו “נחר” מתייחס בשריעה רק לשחיטת גמלים. בשעת השחיטה חובה להתכוון כדי לייחד את שמו של אללה. הביצוע מתמקד בשיסוע או בשיסוף הצוואר, ובשום פנים ואופן לא בניתוק הראש. בדרך־כלל יש להניח את הקורבן על צדו השמאלי, כשפניו לעבר ה"קִבּלה" – כיוון התפילה (קרי: מכה). בכך הושאל הביטוי מעניינו לגבי הקרבת בהמות ושחיטתן והועתק לבני־אדם.

לא מקרה הוא ש"אל־קאעדה" וזרקאוי ריעננו בימינו את הפרשנות המחמירה שאותה יש להחיל על שבויים (בעיקר זרים) ואת דרך הביצוע האכזרית. פרשנות זו תואמת בתכלית את השקפת “אל־קאעדה”, שתהום מפרידה בין דת האסלאם לבין הציביליזציות האחרות, וכי ההתמודדות ביניהן היא מוחלטת, בבחינת “משחק סכום אפס”. פרשנות זו בעניין הריגת שבויים כאחד האמצעים יושׂמה לראשונה לפני כארבע שנים, כמצוין למעלה, על־ידי שליח “אל־קאעדה” בצ’צ’ניה, יוסף אל־עיירי, שלימים נעשה ראש “אל־קאעדה” בסעודיה. פסיקתו רועננה שוב לאחר חיסולו בעקבות האירועים האחרונים. לאכזריות הבסיסית הטמונה בהרג שבויים הוסיפו “אל־קאעדה” ואל־זרקאוי חידוש על־ידי הפצת העניין לעיני־כל והעברתו המרעישה באתרי־האינטרנט בכל פרטיו ודיקדוקיו הקשים מנשוא. דבר זה מלמד בבירור על העמקת תהומות השנאה וליבּויה מצד “אל־קאעדה” ואל־זרקאוי. בהמחישם בפועל־ממש את עומק האכזריות ודאי מבקשים ארגונים אלה להראות כי המלחמה בעיראק לא די שלא פגעה במוטיבציה שלהם אלא אף הגבירתה. תחת שיירתעו חותרים הם להרתיע באמצעות אכזריות שאין לה שיעור. ממילא פער העמדות הוא עקרוני ואינו יכול להיות חמור יותר, ולכן אי־אפשר לחדש בו דבר. לא כן בתחום אכזריות האמצעים, שבהם כושר ההמצאה לא מוצה עדיין.

 

ניצני ה"ג’האד הגלובלי" בנצרת    🔗

באתר “מנתדא אל־תג’דיד”,⁵ המוקדש לדיונים בסוגיות “הג’האד העולמי” ובולטת בו תמיכה ב"אל־קאעדה", הופיעה בתחילת דצמבר 2004 הודעה מטעם “‘אנצאר־אללה’ מן העיר נצרת בצפון פלסטין”. לא נאמר בה אם “אנצאר אללה” הוא ארגון או תנועה; כל שנאמר הוא: “אנו מן העיר נצרת בצפון פלסטין ‘אנצאר אללה’”, קרי: לשון רבים־נוכחים. בהמשך מבשר “אנצאר אללה” לקורא שכינס באתרי־אינטרנט מיוחדים כקובץ את כתביו של שיח' “אבו־בציר”. “אבו־בציר” מכונה בהודעה “השיח הנעלה שלנו” (“שיח’נא אל־פאצ’ל”). בנוסף לכתובות האתרים, הכוללים את כתבי “אבו בציר”, מציין “אנצאר אללה” את הכתובת של אתרוֹ באינטרנט.

עיון באתר “אנצאר אללה” מלמד כי יש לקבוצה זו לוֹגוֹ שבראשו מצוין מיקומה בנצרת. באתר הודעה אחת בלבד מנובמבר 2004 הקוראת לסייע בכל דרך, בנפש ובממון, לבני פלוג’ה בפרט ועיראק בכלל. בסופה מצוין כי ההודעה חובּרה בידי “השיח' הנעלה שלנו… אבו־בציר”. גם בהודעה זו טבוע הלוגו של “אנצאר אללה”. אלה הנמנים עם “אנצאר אללה” רואים אפוא ב"אבו בציר" מורה־דרך ומקור סמכות. “אבו־בציר” אינו אלא כינויו של שיח' עבד אל־מוּנעם מצטפא חלימה, מהוגי־הדעות הבולטים והפוריים של “הג’האד העולמי”. כתביו מציגים משנה סדורה ושיטתית של רעיון “הג’האד העולמי”, ולכן הם נפוצים בקרב תומכי הרעיון. אין אבו־בציר רק הוגה־דעות אלא גם איש־מעשה. מסוריה מולדתו עבר בשנות ה־80 לירדן, שבה חבַר למצעבּ אל־זרקאוי ולהוגה־דעות נוסף, שיח' מחמד אל־מקדסי, יליד שכם (שהוזכר למעלה). גם אנשי “אל־קאעדה” רואים בו תומך נאמן, והוא אף מוזכר בכתביהם כאסמכתה לפרשנות הלכתית.

אולם מוצאו של “אבו־בציר” מאזור “אל־שאם” (הכולל, כידוע, גם את פלסטין) טובע חותם ייחודי בהשקפת “הג’האד הגלובלי” שלו, המבדיל אותו מן ההשקפה המקובלת ב"אל־קאעדה". כיליד “הסהר הפורה” (ולא חצי־האי ערב או מצרים כבן־לאדן וט’ואהירי בהתאמה) מועיד “אבו־בציר” תפקיד־מפתח לאזור “אל־שאם” (ופלסטין בטבּורו) כמקום שבו תוכשר הקרקע ל"ג’האד הגלובלי". הוא נסמך על פרשנותו למסורות האסלאמיות כדי להוכיח שגרעין “הג’האד הגלובלי” וראשית צמיחתו מקומם בסהר הפורה (ובראשו פלסטין). הוא מביע תמיכה בכל המאמצים המושקעים באזורים אחרים, אך בה בעת הוא מזהה את “הסהר הפורה” כאזור שצריך להיות מרכז־הכובד באסטרטגיית הפעולה של “הג’האד הגלובלי”. בעניין זה מזדהים עמו גם יוצאי “הסהר הפורה”, כמו שיח מחמד אל־מקדסי, אבו־קתאדה אל־פלסטיני, ואולי גם מצעבּ אל־זרקאוי.

לא ייפלא אפוא שאנשי “אנצאר אללה” מנצרת נתלים ב"אבו־בציר" כאילן סמכותי גבוה. ודאי מדבר ללִבם תפקיד־המפתח שהוא מייחד בתפיסתו לפלסטין. הוא מעודד אותם לכונן גרעין של “קבוצה נבחרת” (או “העדה המקבלת סעד מן האל”, כלשון “אבו־בציר”) בתחום מושבם בפלסטין.

 

סוף דבר: “מה קושר את הנטינגטון למנהיג ‘אל־קאעדה’”⁶

כל הוגי “אל־קאעדה” כאחד מסכימים שנגד הגלובליזציה בהגמוניה האמריקאית יש להציב את הנוגדן של “הג’האד העולמי” (“עאלמִיַת אל־ג’האד”). הייעוד והאיום חוברים כאן יחדיו: הייעוד של שליחות אסלאמית אוניברסלית נטולת פניות לאומיות צרות, והאיום הגלובלי המתעצם בראשות ארצות־הברית הנעזרת במשטרים הערבים והמוסלמים הרופסים. לכן מטרתה של “אל־קאעדה”, כניסוחה במסמכי־היסוד שלה, היא: “כינון דתו של אללה עלי־אדמות ושיחרור ארצות המוסלמים מן הכופרים הצלבנים ומסוכניהם פורקי־העול, וזאת באמצעות ג’האד למען אללה” (“אקאמת דין אללה פי אל־ארץ' ותחריר בלאד אל־מסלמין מן אל־כופאר אל צלבּיין ועמלאאיהם אל־מרתדין פי ג’האד פי סבּיל אללה”). המטרה – כפועל־יוצא מן האיום ומן הייעוד כאחד – היא אפוא גלובלית מובהקת לא פחות משהתיקון חיוני גם מבית, בתוך תחום האסלאם. בחדווה רבה אימץ אפוא ארגון “אל־קאעדה” את התיזה של סמואל הנטינגטון בדבר “התנגשות הציביליזציות”. הדעת נותנת כי האינטרס המערבי־האמריקאי הוא הפוך דווקה, כלומר להבחין ולהבדיל בין הזרמים השונים בעולם האסלאמי, מה־גם שהבחנה זו מעוגנת בעובדות האובייקטיביות. יתרה מזאת, גם “אל־קאעדה” מזהה, כפי שהראינו למעלה, אויבים רבים וקשים בתוך הבית המוסלמי פנימה. איבחון כמו זה של הנטינגטון נותן תימוכים לפרוגנוזה של “אל־קאעדה” ומשרת אותה. אם תתקבל על דעת הכל הרי תאַמת את השקפת “אל־קאעדה”, תסגיר לידיה את הזרמים הפראגמטיים בעולם האסלאמי, ותהפוך את הארגון לנושא־דגל האסלאם הגלובלי. אם יאמץ העולם המערבי את התיזה של “התנגשות הציביליזציות” שרידותו של בן־לאדן שולית לגמרי לעומת עתידה של תפיסת־העולם שלו; זו עלולה לזכּות לתוחלת־חיים ארוכה הרבה יותר ממנו.

מיכה בר־עם: חיילי חורף