בכל יום ששי באחת וחצי טוּלי בא לאכול אצלה צהריים, כמו שהם רגילים מאז שאבא שלו מת. וכמו שהיא רגילה, כבר־כל־כך־הרבה־שנים, היא אופה בשבילו כל יום ששי כיכר של עוגת שקדים ותמרים בניחוח קינמון וציפורן, עוגה פריכה שטעמה נימוח על הלשון והמתכון שלה נשמר בקנאות. התנור מצפצף. היא מחליקה את יד ימין לכפפת הבד הנוקשה, מתכופפת, שולפת מן התנור את תבנית האלומיניום ונועצת בבצק התפוח קיסם־עץ בהיר. היא מרחיבה את נחיריה, הריח נפלא, מסיגה את העוגה בחזרה אל סורגי הברזל וסוגרת את דלת התנור בחבטה. היא מנמיכה מעט את החום ומוסיפה עוד עשר דקות, שתזהיב. עד שהתנור מצפצף שוב היא מספיקה להדיח את הכלים ולהעביר מטלית לחה על משטח העבודה, העשוי שיש חברון משׂורג. היא מכבה את התנור ומניחה לעוגה להתקרר על קרש החיתוך העגול, אחר־כך מעבירה את ידיה בהיסח הדעת על הסינר, לאורך ירכיה, וכשהיא רואה את האדים העקשניים המִתמרים מעל לכיריים היא נפנית לבדוק את העוף המתבשל ברוטב החוּם, מנערת קלות את הסיר כדי שהבשר לא ייחרך, מטה אותו על צדו ויוצקת מן הרוטב שבתחתיתו על נתחי הבשר המשחימים והולכים, אחר־כך בוחשת בתפוחי־האדמה המיטגנים במחבת, זורה עליהם עוד קצת פפריקה אדומה ושוּם שכּתשה עוד קודם, ובוחשת עוד. וטועמת. חסר מלח. ובוזקת מעט מלח וטועמת שוב. בדיוק כמו שצריך. היא מביטה סביבה בשביעות־רצון, עוד מעט הכל יהיה מוכן.

היא מושיטה את ידיה לאחור, מתירה את הקשר הכפול ותולה את הסינר על הוו. היא מחליקה בידיה על חצאיתה ומתיישבת על הכיסא שבין פינת האוכל והמטבח, גבה אל הקיר. מן הקיר ממול מחייך אליה ליאון חיוך מסוים מתוך מסגרת־עץ רבועה ושחוקה וממקד אליה מבט מונה־ליזה שעוקב אחריה ככלב מסור, באשר תלך. היא פוטרת אותו בניד־יד ומדליקה לה סיגריה. מן הרחוב פולשות אליה צהלות הילדים החוזרים הביתה מבית־הספר ועשן אפרפר מִתמֵר נכחה כשהיא נזכרת בימי־הששי ההם, המאושרים, לפחות למראית־עין, כשטולי שלה עוד היה ילד קטן. כהרף־עין היא שקועה עד צוואר בזכרונות. היא קמה אז מוקדם בבוקר בחריצות ובהתמדה שאת מקורם, או את מניעיהם, עדיין אינה מבינה לעומקם, קמה כל־כך מוקדם בבוקר, כדי לבשל ולאפות לנקות ולסדר וגם להספיק לקנות במכולת חלה מתוקה ובקבוקי סודה ועיתון, ולגמור הכל עוד לפני שליאון יחזור מהעבודה. מהר מאד היו ריחות המאכלים המתבשלים במטבח שלה ממלאים את חדרי הבית ופולשים משם אל הרחוב. ולקראת הצהריים התפשטו באוויר גם הניחוחות המתוקים־המרירים של הציפורן והקינמון והדבש שבעוגה הנאפית בתנור. בשתים־עשרה בדיוק נישא באוויר דינדון הפעמון בידו האמונה של שָרת בית־הספר שמעבר לכביש, ממש בשולי שדה־הבר המצהיב. מיד אחר־כך היה הרחוב מתמלא בהמולת אַגדֵי הילדים שפרצו בריצה משער־הברזל החלוד, הילקוטים החומים המרופטים מיטלטלים על גביהם, והם שוטפים את הרחוב בדרכם אל החופש. היא היתה מנגבת ידיה במטלית, נשענת על אדן החלון ומסתכלת בלב נכמר ביצורים המיוזעים ופרועי השׂער, סוקרת את פניהם ובגדיהם, יודעת שלא תמצא את בנה ביניהם. הם היו רצים זה אחר זה, צוחקים וצוהלים, נעצרים לפתע כאילו ריסן אותם מישהו בהינף יד נעלמה, מסתודדים דבוקי־קרקפות כאגד מטאטאים, מחליפים ביניהם גוּלות צבעוניות תמורת קלפים מקומטים או מחזיקי־מפתחות, מתנהלים בינם לבין עצמם כסוחרים מיומנים, אחר־כך משתופפים על העפר, בַּמקום שתקום בו פעם מדרכה, מרוכזים עד־כלות בקן מזדמן של נמלים שחורות או בחפירתו הממלכדת של אֲרי־נמָל סמוי־מעין. לפלא היה בעיניה מעשה הארג של הילדוּת. ההתבוננות במוּשׂאיה אדומי־הלחיים חידדה בה את תחושת ההחמצה של נעוריה־שלה, והיא מיהרה לגרשה מלבה. מעולם לא הבינה מדוע טולי אף פעם לא נשאר בחוץ, לשחק, ולוּ אך קצת, עם הילדים. כל כמה שדחקה בו, תמיד ידעה שעשר דקות אחרי צילצול הפעמון, זה הזמן המדוּד לצעוד משער בית־הספר הביתה, טולי שלה יפתח את דלת־הכּניסה, יאמר “שלום־אמא” רפה, אפו מוליך אותו כבחבלי־קסם אל האור הדולק בתנור, פניו זורחות מהעונג הצפוי, ויגיד לה בחיוך חסר־חן, “אמא־את־יודעת־שביום־ששי־אני־הכי רעב־מכל־ימי־השבוע?”

בכל יום בצהריים היתה מביטה בבנה כמשתאה: הילד שחצה את מפתנהּ עדיין היה העתק מדויק של הילד שאותו שילחה לבית־הספר ברבע לשמונה: חולצתו ומכנסיו ללא רבב, השביל בשׂערו ישר ומדויק, גרביו משוכים עד אמצע השוקיים, עיניו עיני כלב מוכּה. היא היתה חוזרת אל הכיור והוא היה עומד נוכח התנור מתוח, ילקוטו הכבד על גבו, “נו, אמא, אני כבר עוד יותר רעב מהריח, מתי העוגה תהיה מוכנה?” והיה מסתכל באבריה הנעים, חצויה לשניים מעל ומתחת לקשר הכפול של סינר הבד הפרחוני, מתבונן בריכוז בתנועותיה המיומנות והנמרצות, בהליכתה הנוקשה והבוטחת, בידיעתה־הכּוּלית, ולבו נמלא חרדה סתומה.

כאשר סוף־סוף זימזם התנור בקוצר־רוח היה טולי מכבה אותו תחת עינה הפקוחה והיה עוקב אחריה בדריכות כשאחזה במטלית, פערה את דלת־המתכת לפיהוק שחור ועקרה מתוכו את העוגה השחומה והתפוחה. על פני שניהם ניצת אז חיוך של שביעות־רצון, ולרגע אחד היתה ביניהם איזו אחווה לא ברורה שנעמה לשניהם, עד שהתפוגגה. כשהניחה את התבנית המבעבעת על קרש העץ שעל השיש מיהר לאמץ אל חיקו את המטלית החמה, אחר־כך בחן יחד אתה את התוצאה, הביט מכל עבר במבט הרציני והמרוכז שלמד ממנה, ואמר לה: “אמא, העוגה נפלאה. אני רעב”. והיא ענתה לו כתמיד: “קודם־כל תוריד את התיק מהגב. את שני הסנדוויצ’ים ששׂמתי לך בתיק־אוכל אכלת היום עד הסוף? כן? אז למה הרעב הגדול הזה?” וברוגז הוסיפה: “אתה רואה שהעוגה לוהטת! רוץ לשטוף ידיים! ועד שהיא תתקרר, בוא תאכל מרק.”

טולי חזר למטבח בידיים מנטפות, הציץ לתוך הסיר, הזגוגיות שלחוטמן מלאו אדים, מחכה בהכנעה לגערתה: “טולי, תזוז מהכיריים! אתה לא יכול לראות ככה כלום, אתה לא רואה שהסיר רותח? הנה אני כבר מוזגת לך מרק, לֵך, שב לשולחן”, והדפה אותו מעט לאחור. היא הוציאה מהארון צלחת וכוס, וכשהסתובבה נתקלה בטולי שעדיין עמד נטוע במקומו ונחרדה: אף פעם אינו עושה מה שהיא אומרת לו, רק מסתובב לה בין הרגליים. פתאום נבט בה אותו הרוע הלא־מוסבר שתמיד התחרטה עליו בדיעבד אך מעולם לא מצאה בה כוח לגבור עליו בעוד מועד, והיא צעקה לעברו צעקה חדה עד שנחרד גם הוא וגופו הזדעזע ועיניו מלאו דמעות ולבה יצא אליו, אך עדיין לא אמרה לו מה שרצתה, וקולה חרג מגרונה סדוּק וקשה: “שב כבר לשולחן! ואם לא שטפת ידיים בסבון, אין פירור מהעוגה בשבילך!” אחר־כך ניגבה את הידיים וליוותה במבטה את הבן שלה הגורר רגליים דקיקות לכיוון השולחן, שדוף כל־כך למרות כל הבישולים שלה ולמרות האכילות הבהולות שלו, חולצת בית־הספר הכחולה רפויה על אבריו, עצמות השִכמה שלו בולטות ועורפו בהיר ודק.

שוב היא שואפת מן הסיגריה. אם כן, הכל מוכן. טולי עוד מעט יבוא. היא משׂכּלת זוג רגליים שהשנים היו נדיבות אתן מאד ומביטה בשביעות־רצון בשולחן הערוך אם גם במידה של חוסר־אמון: לה לא היתה אמא שתלמד אותה איך לבשל, איך לנהל משק־בית, שתתן לה כוחות ללדת ילד ולגדל אותו ולהתאלמן בגבורה ולהתגבר על השבר ולהתחתן עוד פעם, ולאבד גם את השני. כן־כן, היא עושה ניסיון נוסף, נואש, לדכא את הרחמים העצמיים העולים בה, אבל היא באמת־ובתמים תמיד עברה הכל לבדה, לא היה מי שיתן לה דוגמה או יעזור לה. החיים עצמם לימדו אותה מה שצריך. ואם היא גאה כל־כך בעצמה, הִקשתה וטעם המחשבה מר בפיה, אם היא גאה כל־כך בעצמה, מדוע הולך ונפער בלבה כל השנים האלו החור השחור הגדול הזה כמו היה כתם דיו שמתפשט והולך במים רבים? היא מדליקה לה סיגריה חדש באִשוֹ של הבְּדל הרושף האחוז בין אצבעותיה. ואיך זה בדיוק קרה שטולי־שלה כבר בן שלושים, לאן לעזאזל ברח כל הזמן הזה? כל החיים האלה? ואיך זה שדבר אחד לא השתנה: שטולי עדיין צנום בצורה מחפירה כל־כך, ממש כמו אז, בגיל עשר, אולי אפילו שדוף יותר, וחוץ מהמשקפיים והגובה הוא בעצם נראה כמו הבן הקטן שלה: גרום, פיקח כמו שד, בעל תיאבון מפליא ושתקן חסר־תקנה. ילד בן שלושים שנמלט מן העולם בגרירת רגליים, כמו כלב שמוט־זנב שהטילו נעל־בית לעברו. ועדיין רווק וביישן. ומרוחק ממנה ורכוס בפניה כקופסת־הפתעות נעולה, לא נותן להיכנס. האמת הזאת עולה בה כְּבוּעה עכורה שסופה לפקוע, לא לפני שתכיר בקיומה: יש ביניהם אוקיינוס של זרות, בפרט מאז מת מוֹרְדִי. שוב ושוב היא מביטה בשעון־הזהב הזעיר שלה בפיזור דעת, ומעבירה על שערותיה הצבועות בשחור־פחם, מן המצח אל העורף, שתי כפות־ידיים למודות־שנים שוורידיהן משׂורגים והעור המתוח עליהן מנומר כתמים חומים, אף שכל השנים נזהרה מן השמש הקופחת של הארץ הזאת. ואולי היא מפריזה במחשבות האלו שהיא חושבת על בנה, באכזבה ובפיכחון צובט שמפתיעים אותה בעוצמתם ומחדדים בה איזה רגש־אשם ישן שאורב לה תמיד כחתול בְּלוּם־שרירים: התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, טולי הוא יציר־כפיה, שלה ושל אביו, וסך־כל טעויותיהם המתנקזות אליו, על כורחו, כמים עכורים, וגם: איך הזקתי לו כל־כך? ומיד סירבה לאמוד את הנזק, רק הסכימה להכיר בקיומו. היא שואפת מן הסיגריה שאיפה אחרונה, מרה וצורבת, מניחה לעשן להינשף מנחיריה כאילו היא דרקון כבוי. ובנה־יחידה זה, שלבו לב־אבן, האם ידע אהבה של ממש? ואם ידע, האם צרבה האהבה בלבו? ואם כָּאַב, כמה אנוּש היה כאבו? כתמיד, כששקעה כך בהירהוריה על חייה ועל טולי היה ניצת בה איזה רגש מהסס של חרטה, מסוג הרכּויות שמעולם לא הגיעו עד קדמַת פניה. למה, בעצם? זה כבר סיפור אחר. אבוד. עכשיו נותרה להם רק ארוחת־הצהריים של יום־ששי. לבצוע ולחתוך, ללעוס ולבלוע. אבל בשבילה זו גם הזדמנות יחידה כמעט, הודתה בינה לבינה, לאכול ארוחה חמה, מזינה, עשויה היטב, ולא את השאריות שאותן הוציאה בשאט־נפש מן המקרר ואכלה אחר־כך בגפה, קרות וסרות־טעם, מול ריבוע הטלביזיה.

היא מושיטה יד ומיישרת את קצות המפה שעל השולחן הערוך. ממרכז־השולחן קורץ אליה אגרטל הבדולח הענק, מלא עד צווארו מים צלולים, ממתין לפרחים שטולי יושיט לה בבואו בחיוך אווילי, כאילו יש בקנייתם מעשה לא־ראוי שגורם לו מבוכה שאינה נהירה לה לגמרי, עד שעולה בדעתה לפרש את מבוכתו בתפקיד שטולי קיבל עליו באי־רצון, שהרי כך היה מוֹרדי נוהג בימי ששי תמיד: שב הביתה מן העבודה ובידו זר ענק של גלדיולות ארוכות, עטופות בנייר־צלופן מרשרש. מורדי מת. כך גם מוכר־הפרחים מקרן הרחוב שחנותו הקטנה נסגרה כבר מזמן, והיא תהתה מאיִן בנה קונה לה עכשיו את הלִילִיות המנומרות, היפהפיות אלה, שהוא מושיט לה בַּהיסוס הזה לפני שהוא מתיישב אל שולחנה.

בשעה אחת וחצי טולי מצלצל בפעמון. הצילצול החפוז מעורר בה שמחה ותרעומת כאחת. בעיני רוחה היא רואה את אצבעו הגרומה נשלחת לכיוון הפעמון ולוחצת פעם אחת, בזהירות, על הכפתור האדום, כאילו מי־יודע־מה מחכה לו מעבר לדלת החתומה. פעם, קצת לפני הבר־מצווה שלו, הראתה לו איך לוחצים יד לאורחים, לחיצה ארוכה נמרצת ואיתנה. “תלחץ כמו גבר”, גערה בו. “מה יש לך. לא ככה. כן, ככה. כמו שסבא שלך היה לוחץ ידיים”. כשעלה שֵם סבו שמעולם לא הכיר, התכווץ טולי לתוך צווארונו כחילזון מבוהל ולחץ את ידה־המושטת־לדוגמה, לחיצה רפה והססנית. מדוע, חשבה בצערה, מדוע לא סיפרה לו מעולם על סבו וסבתו; אבא ואמא שלה, לפחות את מה שזכרה. אבל בפעמים המעטות שהזכירה את שמם מיד היה נפרשׂ נהר לבן גדול של חוסר־ודאות בינה לבין טולי, והיא באמת לא ידעה מי מהם נחוש יותר להימלט מאימת עומקו, היא או הוא. לפני שתמצא את התשובה מוחהּ מסיט אותה למחוזות אחרים, ובנפתוליו נובט לפתע זיכרון אחר: טולי חוזר מאחד ממִפגשיו המזדמנים עם ילדי השכונה, מתנשף ומרוט, חבול כולו ושפוף מעלבון. היא מיישרת לו את מסגרת־הקרן החומה על האף, מכניסה לו את החולצה בחזרה למכנסיים, ואומרת לו בתקיפות: “טולי, פעם אחת! פעם אחת תוריד את המשקפיים מהעיניים, תתן למאיר או לנתן שישמרו לך עליהם ותחזיר להם! כן, תחזיר להם, אתה מבין? תתן מכות בחזרה, אם מרביצים לך. אין לך מה לפחד! פעם אחת תחזיר, ולא ירביצו לך עוד!” ואולי רק רצתה להגיד לו את כל זה כי טולי היה עומד מולה, עיניו בחרטומי נעליו הגבוהות, על סִפּו של הבכי החרישי שיבכּה אחר־כך במיטתו, בינו לבינו, והיא היתה הודפת אותו מעליה באצבעות נרעדות, מתקשה להסתיר את מה שעולה בה, חמוץ וצורב. עליה, לא עליו.

“טולי תיכנס, הדלת פתוחה!” היא קוראת אל מעבר לדלת הסגורה. ידו מהססת רגע על הידית, מוחו מפענח באי־רצון את מורת־הרוח שלה, מכיר בעובדה שכל הגוונים בקולה נהירים לו וכל חייו אין הוא אלא מגיב עליהם כנחש־קובּרה מהופנט מול חליל אדוניו. הדלת נפתחת לרווחה והאיש־שהוא־הפך־להיות עומד בפִתחהּ. הוא גבוה כאביו, ראשו סגלגל כביצת יעֵן, פניו חיוורים כקליפתה. עיניים חומות יש לו, כמו שלה, אבל שקטות ועדינות, בלי רשפי־האש שהיא רואה כל חייה בראי כשהיא מתמרדת כולה על זמן־חייה שהושחת לריק, על כך שאיש מעולם לא קרא מה שכתוב בלהבות שבאישוניה ולא הטיל עצמו לתוכן. חוץ מליאון. אבל ליאון מעולם לא שגה באשליות ועד יום מותו ידע היטב שאין בכוחו לשחרר, אף לא לרגע אחד, את הנערה הכלואה בתוכה, אל החיים שממילא ניתבו אותו לשבילים שפעם לא שיערה בנפשה שתיאלץ להלך בהם. ויום אחד אפילו ליאון נטש אותה. דפקו בדלת, העירו אותה משנתה, וסיפרו לה שליאון נהרג מפליטת כדור במילואים. ואחרי שליאון נפל – כמה נתעב היה בעיניה המושג “נפל”, כאילו היה בידו לקום ולא קם – התגברה הלהבה במבט שבראי לכדי אש שחורה והיא נחרדה ממנה ומָלאה רגשות נקם. אבל זו עובדה, שאפילו היא אינה חולקת עליה, שהיא הכניסה את מורדי לחיי אלמנותה רק כשגילתה שהוא ראה את ריצודי האש שלה. בהתחלה חשבה שהוא נכנס למיטתה, אחר־כך לנשמתה, ולבסוף העביר את חפציו אליה ועבר לגור בביתה, רק בגלל הגוף שלה, השדיים והמותניים, שבגילה אז עוד היה לחמוקיהם מה להציע וגם, הודתה בפני עצמה בחשש, בגלל הכסף שהיה לה, הקיצבה מן הצבא והפיצויים שלה מגרמניה, כסף שחסכה כל השנים. עד־מהרה גילתה שיש למורדי יותר כסף ממה שהוא יכול לבזבז על שניהם גם יחד וכי חמד דווקה אותה־עצמה, על גופה, מעמקי ראשה ואישוניה, ולא עבר זמן רב עד שלמד לקרוא בה כבספר פתוח.

“שלום טולי, בוא תשב”, היא מחייכת לעברו, וכשהוא קרֵב אליה בוקעת בה בהלה: העיניים שלו שקועות כל־כך, עצמות הלחיים בולטות כל־כך. עור פניו חיוור כל־כך, אולי יש לו איידס? היא דוחה את האפשרות על הסף כי הבן שלה, נדלק בה צחוק מר, עוד בטח בתול… היא דוחקת את המחשבה הזאת מתודעתה שמא יצוץ רישומהּ על פניה, ולשמחתה היא מבחינה בעניבת־המשי ההדוקה לצווארונו והיא תואמת להפליא את צבע חולצתו. טולי מושיט לה בקבוק יין כהה ודק־צוואר.

“יֵין מאסי”, הוא אומר לה, “אני מקווה שתאהבי אותו”.

היא מרימה גבה, תוהה, “ומה קרה לפרחים השבוע?” כאילו השתבש משהו בטכס שכבר הורגלה בו, מה־גם שאגרטל הבדולח יישאר ריק והשולחן ייראה היום רחב מתמיד.

“מאסי, טולי? תודה רבה, מהיין הזה עוד לא שתיתי”.

היא ממששת את גוף הבקבוק וקוראת את התווית הצהובה המודבקת עליו: ‘בציר 96’.

“יופי. נשתה אותו בפעם הבאה”. היא מטביעה נשיקת־תודה חזקה על לחיו והוא מחזיר לה בנשיקה מרפרפת, לא־מורגשת בעליל, מתנצל שלא הספיק לקנות לה פרחים בגלל איזו פגישה חשובה שהיתה לו. בסלון הוא מתיישב בכורסה של מורדי ליד קיר־הזכוכית הפונה לגינה. היא מזעיפה גבות. כל ימי השבוע הכורסה ריקה, כמו פה פעור שעצורה בו צעקה, כיאה לעובדת היעדרו של בעליה. מאז שמורדי מת אין היא מעזה לשבת על הכורסה הזאת, שמא אצורים בין קווי־המִתאר שלה, היפים, תבניות גופו של בעלה המת וריחו, כובד משקלו, ותנוחת ידיו על המִסעד, וכל אלה – נעלמים והולכים ממילא ככל שהזמן חולף – יימחקו לבלי שוב מכובד גופו של בנה. היא מביטה בו ובכורסה, חליפות, פוכרת ידיים, מופתעת מהעזתו, גאה בה בהסתר. טולי אינו קורא את מצוקתה. הוא יושב זקוף, מרפקיו על המסעד הדהוי, מבטו חודר את קיר הזכוכית, עיניו נתונות בשיחי הוורדים הלבנים שמעבר לו.

היא מניחה לו להתפעל שם מפרחיה ונכנסת למטבח. היא משכיבה את בקבוק היין בצד עוד שלושה־ארבעה בקבוקים ענוגי־צוואר, מלאים נוזל אדום־כהה כדם עורקי. כשהיא חוזרת לסלון טולי מזדקף בכורסת אביו החורג, מעביר את שתי כפות ידיו באיזו רכּות קדימה ואחורה הלוך ושוב על שני מִסעדי הקטיפה המרוּטה, כאילו הוא קורא ברַכּותהּ איזה מסר שנועד רק לו. “ריח טוב”, רוחֲבים נחיריו ובטנו מקרקרת. הוא רעב, היא יודעת. כתמיד. היא מוזגת קוקה־קולה צוננת לתוך שתי כוסות גבוהות, והמשקה הכהה מזעזע את קוביות הקרח שבקרבו ולוחש כל הדרך אל שפת הכוס. כשהיא פוסעת נמרצות לכיוונו, המגש עם השתייה בידיה, הוא עוצר את מסע ידיו על הבד.

“הנה”, היא אומרת לו, “תשתה”.

טולי אומר תודה, ולא נעלמת מעיניו התנועה קצרת־הרוח, שסיבותיה לא התפענחו לו ממש מעולם, שבּה היא מניחה בידו, כל חייו, את אוכלו.

“עם מי היתה לך הפגישה היום?” היא שואלת ואינה מתאפקת.

“אה, עם איזה סטודנט מהטכניון שרוצה לעשות אצלנו תואר שני, שום דבר מיוחד”. הוא מדבר אליה בשיוויון־נפש מעושׂה, לפחות כך נדמה לה, ואפו שוקע עמוק בּקוֹלה.

“לשים לך לימון?”

“לא־לא, תודה. אני מסודר”.

אמו שותקת רגע ומשיבה למקומו תלתל סורר שמאפיר על מצחה.

“ומה על הכנס בפרינסטון? אתה נוסע או לא?”

היא יודעת שהוא מצטער בכל לבו שסיפר לה על הכנס כי היא אינה מרפה ותוחבת את אפה לנסיעה הזאת לפחות פעמיים בשבוע, שזה, פחות או יותר, סכום השיחות שהיא מנהלת אתו מיום־ששי עד יום־ששי. אז שיהדוף אותה באלגנטיות, היא מתרעמת, שיעמוד על שלו. גם את זה הגיע הזמן שילמד. ושוב מתחילות לבעור בה המלים האלו של מי שהחיים חידדו לה את משמעותן יתר על המידה: שהחיים קצרים כל־כך, שביזבוזם בלתי־הפיך וכי מה שטועים בו אין לו תקנה, שהיא מרגישה שאין בחייו טעם של ממש, וגם, רוצה היתה להגיד לו, שהיא אוהבת אותו יותר מכל, רק שאינה יודעת איך להגיד לו את זה.

“כבר אמרתי לך”, הוא משיב לה בנחת ודמותו של ליאור עולה בו כעוגן־הצלה. “אני עוד לא יודע אם אני נוסע לפרינסטון”, ומוסיף ואינו מפרש: “יש לי התחייבויות קודמות”. וכדי לרַצותה אומר עוד: “יהיו עוד כנסים אחרים”.

טולי לוגם מן הכוס לגימה ארוכה וממקד באמו מבט מפתיע בנחרצותו. האם משהו מן האנרגיה־ההיא שבוערת בה כל השנים זורם ממנה אליו, חסר־דמות אך מלא־כוח? היא מגרדת את סנטרה ולוגמת אף היא מן המשקה. ומושכת בכתפיה. אולי היא מפריזה בכוח השפעתה עליו.

לפתע עולה באפה ריח של חריכה. היא שומטת את הכוס על השולחן ואצה למטבח. מרימה את מכסה הסיר, ומטח של אדים חמים מטפח על פניה. היא מרחיקה את ראשה ובוחשת בתוכן הסיר, חורצת בקצה הכף את תפוחי־האדמה שנחרכו והשחירו. “הכל בסדר”, היא צוחקת במבוכה אל בנה שבא אחריה, “היום נאכל תפוחי־אדמה כמו בקומזיץ, קצת שרוף”. ולא מתאפקת ומוסיפה: “לך לשטוף ידיים, טולי. עוד רגע נאכל”.

טולי חושק את שיניו ונבלע בשירותים. היא שׂמה אוכל בצלחות ושומעת אותו משתין ארוכות, מדיח את האסלה, שוטף את ידיו. כמה מרנין הדבר בעיניה: גבר משתין אצלה בבית. קול חיים עולה מעבר לדלת הסגורה. דלת השירותים נפתחת וטולי יוצא. ראשו כמעט נוגע במשקוף.

היא מזמינה אותו אל השולחן, וכשהוא מתיישב מולה בא בנחיריה הניחוח הדק של סבון־הטואלט שלה, שדבק באצבעותיו. הם אוכלים בדממה. בין שיניה, בצד נתחי הבשר שהיא לועסת, עדיין רובצים בצורה מסודרת, מחכים לשעת־כושר, כל הדברים שהיא רוצה כבר שנים להגיד לו. טולי מוזג מהבקבוק את היין הלבן והצונן שהעמידה על השולחן והקילוח הצהבהב ניגר בתנועה סיבובית אל תוך הגביעים המבהיקים. היא אומרת לו “לחיים ובתיאבון”, ניקוש כוסותיהם משמיע צליל ענוג, והיא מחייכת אליו מעומק לבה. היא לוגמת מן היין, טולי חותך פיסת בשר רבועה ומעלה אותה על מזלגו. היא מתבוננת בדרך שעושה הבשר מצלחתו אל תוך פיו. הוא משפּד במזלגו פלח של תפוח־אדמה חרוך מעט ומהמהם לעברה “טעים מאד”, והיא יודעת שפיו ולבו שווים. טולי אוכל בפה מלא, אמו מנקרת בצלחתה. ‘את אוכלת כמו ציפור’, ככה היה ליאון, אבא שלו, סונט בה כשלחייו תפוחות ודחוסות באוכל הנגרס בין שיניו, כאילו היה לוּאי ארמסטרונג בהופעה.

היא קמה, אוספת אליה את הצלחות והולכת להביא את הקינוח. “טולי, תוציא מהשידה, מלמטה, שניים כאלה לקינוח”, היא קוראת מעבר לכתפה. טולי מוציא מהשידה שני גביעי זכוכית מוברשת עם עיטורים חלביים של פרחים קטנים ומניח אותם בזהירות על המפה הצחורה. בכל גביע אמו מעמידה אגס כרסתני אפוי, שאת רצועות קליפתו פשטה מעליו בתנועות מדודות ועתה רק פטוטרתו כְּתוּרָה עוד לראשו. היא מגירה רוטב־יין סמיך וריחני על האגסים ובשוליהם ומגישה לטולי את מנתו. טולי מחכך את ידיו בהנאה ואומר, “ואאו, אמא, את זה אני נורא אוהב. גם אבא נורא אהב, לא?”

“כן”, היא מודה אך מסרבת להיזכר־ממש בליאון.

“אבא שלך אהב לאכול הכל, והרבה”, היא אומרת לו יובשנית. “כמה שלא שׂמת לו בצלחת, הוא ביקש עוד. בסוף הכולסטרול עשה לו התקף־לב!”

פניו של טולי מתכרכמים. פתאום היא קולטת את הטעות ולבה נחמץ. כך, בהיסח הדעת, בלבלה בין אביו־מולידו שנהרג מפליטת כדור לאביו החורג שאהֵבו כבנו־שלו ומת לילה אחד בשנתו כשפקע לבו באחת. שני אבות איבד טולי. בשתי הפעמים איבד אותם בחתף, כמו שאיבדה היא את הוריה־שלה ואת אחֶיה. ואחותה. ודודיה. ונשותיהם. וילדיהם. והיא עוד לא בת שש־עשרה. היא שותקת במבוכה, לא יודעת מה להגיד לבנה, דווקה עכשיו, כשהיא חשה בחוטים הנעלמים, דקים וחזקים כחוטי משי, הנמשכים ממנה אליו והופכים עבותות של אשם, חפים מאהבה. טולי שותק, אבל עווית קטנה, מוכּרת להחריד, חולפת בקצה פיו, וקמט דק, מכּר ותיק אף הוא, נובט במעלה אפו, לא הרחק מגבּתו הימנית. הוא לועס בעדינות את פלח האגס האחרון. היא מתעשתת.

“טולי, סליחה, התבלבלתי לרגע, זה מוזר, הוא הרי – – –”

“אבא לא מת בגלל מה שהוא אכל”, בולע טולי ורוטן לעברה, כאילו אינה יודעת.

“אני מצטערת, טולי, איזו מין שטות להגיד את זה”.

“הכולסטרול היה אצלו תורשתי”, מוסיף טולי ועיניו רושפות, “אבל כדור חמישה מילימטר, את יודעת, עושה עבודה קצת יותר יסודית מבדיקת־דם”.

“אל תהיה כל־כך ציני”, היא מחייכת אליו במאמץ ומוצאת את הפתח החוצה: “ומתי עשית אתה בדיקת־דם בפעם האחרונה?” שוב היא מערבת איש באיש.

“אמא, תפסיקי”, הוא פוטר אותה בלאות, “בלי כל קשר, אני לוקח סימובִיל כבר שנתיים”.

ואיך יכול להיות שרק עכשיו היא מגלה את זה? מה עוד אינה יודעת עליו? ומה, בעצם, היא יודעת עליו? בחוד המזלג היא דוקרת בפלח האגס המסוכּר שבגביע שלה עד שהוא נופל על צדו, ובתשומת־לב היא בוחנת את פניו של טולי. תוויהם אינם מפענחים לה דבר. בנה אבוד לה לעולמים.

אחר־כך מתפשט באוויר ניחוח הקפה המתבשל. כהרגלו, טולי ישתה את הקפה המריר עד תום, ישֵב אתה עוד שעה קלה, ואז יילך לדרכו. היום השיחה אינה קולחת ביניהם. אבא שלו נעמד בין שניהם וחוסם בגופו הגדול את חלל האוויר. היא מושיטה אליו את הספלון השחום וכדי להפיג את הסמיכוּת האופפת את שניהם היא שואלת: “אתה יודע מי מתחתן בשבוע הבא?”

“לא, מי?” הוא שואל. ביד אחת הוא אוחז בספל ובשנייה בתחתית.

“עדי. אתה רוצה לבוא לחתונה שלה?”

הוא מושך בכתפיו ושפתיו נרתעות בחופזה מן הקפה הרותח. “לא ראיתי אותה, אני חושב, איזה עשר שנים, אבל אולי. קיבלת הזמנה?”

“כן,” היא מהנהנת. “הם עושים את החופה באיזו מסעדה קטנה, לא משהו גרנדיוזי, רק עם סקסופון ופסנתר”.

ואז עולה בה הרעיון. הם שותים בשקט, הוא נוגס בהנאה גלויה בפרוסה שנייה של עוגת השקדים והתמרים שלה והיא מדליקה סיגריה ומשתעלת קלות, וככל שהיא הופכת עוד ברעיון שעלה במוחה הוא נראה לה יותר ויותר מזמין, וכבר אוחזת בה התרגשות ובין־לבין היא מרגישה שכבר יש לה בטן מלאה והיא הודפת את ספל הקפה שלה ממנה והלאה ואומרת לו: “טולי, בשבוע הבא, במקום ארוחת־צהריים, אני רוצה להזמין אותך בערב לבַר־קפה. מה דעתך?”

לפני שישיב הוא מביט בה בחשדנות לראות מה היא זוממת, וכשהיא משפילה את עיניה הוא שואל: “לאן בדיוק את רוצה ללכת?”

“מה זה חשוב”, היא מנסה לרסן את התלהבותה. “האמת היא שאני מכירה מקום יפה ליד הים, מנגנים בו ג’אז, אתה אוהב ג’אז, נכון? אז תקח פעם אחת את אמא שלך לבלות. בכל־אופן יש שם בירה טובה וקוקטיילים מעניינים”. היא צוחקת צחוק שובב ומטה את ראשה לאחור ועווית הצחוק מעלימה לרגע את קפל סנטרה. אור חדש ניצת בעיניה. היא מרפרפת באצבעותיה על מחרוזת־הפנינים הקצרה שלצווארה ומטלטלת את רגליה המשׂוכּלוֹת.

“אתה חושב שאמא שלך יושבת בבּית כל החיים? אז לא”.

“למה דווקא בבר?”

“למה לא? אל תדאג, אף אחד לא יחשוב שהבאתי אתי איזה ג’יגולו צעיר, אנחנו יותר מדי דומים”. והיא צוחקת שוב, ומוסיפה: “אני מזמינה. ואני מבטיחה לקחת אותך ישר הביתה, אם תשתכר – – –”

טולי משחרר את העניבה המפוספסת ופותח כפתור ראשון בחולצה.

“אני לא חושב, אמא”.

“מה, שתשתכר? לא, לא, אני סתם מתבדחת. אבל אני לא מוכנה לקבל סירוב, לא הפעם”.

אחרי שנכנע לה, הלך. ואחרי שהלך והשקט ההוא המעיק, שהשיק אל בדידותה, שב והתייצב באוויר, ניערה את המפה אל הכיור, הכניסה את הכלים למדיח והעבירה מטלית על השיש, קשובה אל סמיכוּת הדממה ואל עקתהּ, המתובלות ברעש המכוניות הנוסעות במעלה הרחוב. כשגמרה לסדר את המטבח, הלכה אל חדר־השינה הגדול שלה ושל מורדי וראשית־דבר הסיטה את הווילון ופתחה את כנפות החלון לרווחה. פרץ־אור פלש אל החדר וסימא את עיניה, וכבר הבחינה בפינת־שמיים בדמותו הזעירה של נילס הולגרסן האוחז בנוצות האווז, מנמיך טוס, ואחר־כך שב ונוסק אל השמיים הכחולים, פניו הביתה. היא התיישבה אל הראי בפינת האיפור שלה. קרני האור חידדו את קווי המִתאר של בבואתה. קמטי פניה חרצו אליה לשון. היא העלימה מהם עין וירתה מלבה אל הדמות המשתקפת במראה: ביום־ששי הבא אני רוצה לראות אותךְ שותה כהוגן, רוצה לראות אותך מזיעה, מעשנת, רוקדת, מסתחררת, צוחקת צחוק של שיכורים, ואני רוצה לראות אותךָ מזיע, מעשן, רוקד, מסתחרר, צוחק מעומק הלב, ואני מבטיחה להחזיק את עצמי בכוח ולא להתפתות ולהזמין לך את בֶטי הזונה מהמלון שמול הבר… כשעלתה בה דמותה של בטי נפלו פניה. היא הוציאה כדור קטן של צמר־גפן מקופסת פֶּרספּקס שקופה, טבלה אותו בקרֵם חלבי וניקתה את פניה ביסודיות. טולי הוא העונש שלי, או שאני העונש שלו, תהתה. היא החליקה באצבעות פרושׂות על הקמטים שבזוויות עיניה, על החריצים העמוקים שנחרטו על שפתה העליונה, על פניה החרבים, מגרש־המשחקים הבלוי של הזמן, זה שעשה בהם שמות בטרם תמצה את חֶלקתן. עייפות גדולה, פתאומית־רק־למראית־עין, קבעה בגופה עובדה מוגמרת. היא השעינה את ראשה על הזכוכית, וזו השיבה לה בקרירות הראויה.

ימי השבוע שבאו אחר־כך חמקו ממנה על בהונות, בזה אחר זה, כמאהבים החוזרים לנשותיהם. הקיץ היה בשיאו. הימים היו יפים ובהירים. היא טיילה ארוכות לאורך החוף שנוּמַר בשמשיות, הביטה בחרדה סתומה בסירות־המפרש הלבנות ששטו אל קו־האופק ולא הבינה מדוע נסכו בה אי־ודאות. בכל־זאת ראתה את כל המראות הקטנים שאיזנו בה את התחושה ונסכו בה שלווה שבני־אדם לא היו חלק ממִרקמהּ: היא עקבה בקורת־רוח אחר דרורים קטנים שבאו בריפרוף אברות לשתות ממי ברז מטפטף בחצר קטנה של בית־דירות, היא ליטפה בעיניה את קימורי הבאוּהאוּז של הבתים הישנים והיפים ואפילו דימתה לשמוע את כרסֵי האבטיחים פוקעות כמורסות שריפוין קרב ובא, בסוכת האבטיחים שבמורד הרחוב.

על אף שנותיה, היה גופה חזק ורגליה הוליכו אותה לאשר רצתה. כשלא נכנעה למכאובי הלב ודחתה מעליה את פסק־דינו המחמיר של הראי, דומה היה שהחיים מאירים לה פניהם ומקבלים באבירות את הכרת־טובתה. כך, בחיוניות מחודשת, חבשה לראשה כובע־קש רחב־תיתורה, הסתתרה מן האור המסנוור מאחרי משקפי־השמש השחורים שלה והאריכה בטיוליה על שפת הים. ביום חמישי אחר־הצהריים ירדה למרכז העיר ובמחי אחד קנתה שמלה שחורה־קטנה הדוקה, מתעלמת ממבטיה המפקפקים של המוכרת. ברחובות העיר ההומה, שׂקית הפלסטיק השקופה בידה, התפוגגה בדידותה כדי צללית, אך יותר מכל שאבה עידוד מיום־ששי הממשמש ובא.

למחרת, בעשר וחצי בערב, כשטולי הגיע, היתה כבר מוכנה. בחנה את הופעתו והחמיאה לו על חולצת הכותנה הוורדרדה שהיתה תחובה היטב במכנסיו הלבנים. הוא הביט בתימהון בשמלתה השחורה, ההדוקה לגופה, בחגורת הלכּה שרצְעה את מותניה ללא־רחם, בשׂערה השחור המורם למעלה, בשפתיה שנתחמו בקו אדום ומבריק. הוא חייך אליה במאמץ. “את נראית טוב, אמא”. היא שילבה את זרועה בזרועו, מוכנה ללכת, והוא נבוך והתחרט מעומק לבו שהסכים לכל השטות הזאת. “בוא, נרד”, האיצה בו, שמא יתחרט ויסוב על עקביו.

כשהגיעו לבַּר הוביל אותם מלצר צעיר קירֵח ולבוש־שחורים לשולחן צדדי, מול קיר זכוכית גדול. מעבר לו האירו להם פנסים רבי־עוצמה שכּוּונו אל החוף את חלקת המים האפלים. הם התיישבו זה לצד זו, פניהם אל הים. מרמקול חבוי צָרַד אליהם קולה הדשן של בסי סמית'. הבר היה עדיין ריק למחצה, אך כבר אפוף עשן. לשמאלם גבהה בימה קטנה וחשופה ועליה פסנתר שחור.

“עוד מעט יש הופעה”, אמרה לו אמו והדליקה סיגריה. טולי העווה את פניו, אבל היא התעלמה. מלצר אחר, מחוטט־פנים, סינר שחור ארוך כרוך למותניו קרב אליהם, הניח לפניהם שני עותקים של תפריט המשקאות, אחר־כך שלף מכיסו מצת פלסטיק והדליק את הנר הקטן שבּבוּעת הזכוכית שעל שולחנם. ממגע האש ניעורה בועת הזכוכית לחיים חדשים ועֵינָהּ המעפעפת בחנה את פניהם בסקרנות: האיש ישב בפנים מכורכמים ואישוניו רצו על פני האותיות הקטנות בדף שלפניו. האשה קראה בריכוז את השמות המופרכים המודפסים בטור בדף שלה.

“אם תסלח לי, טולי, אהה, אני אקח אורגזמה באדום”, החליטה וציחקקה במבוכה. “ומה אתה מזמין?”

“בינתיים שום דבר”.

טולי שיחק באצבעותיו במחצצת־שיניים חדה עד שהקוקטייל שלה הגיע, קולה האכוּל של בסי סמית' עוטף אותו כל אותה שעה בשכבת מגן דקה ושברירית. לבסוף חזר המלצר אל שולחנם והציג מול אמו כוס גבוהה מעוטרת בשתי מטריות נייר צבעוניות וצלוחית שקדים מלוחים. המשקה שבכוס קרץ אליהם בשלושה גוֹני אדום: זה שבתחתית בהיר כמי־ורדים, שכבת הביניים אדומה כמו השׂפתון המשוח על שפתיה, והשליש העליון של המשקה אדום־עמוק כדם, עורר בו גועל פתאומי. היא לגמה מן הקוקטייל ארוכות, אוחזת בכוס הגדולה בכף יד שציפורניה שלופות וּורידיה משׂתרגים לאורכה כענפי גפן נפתלת.

“אתה נהנה, טולי?” שאלה בעיניים מצועפות. טולי הקשיב רוב קשב לזמרת הג’אז והינהן בראשו לאמו.

“לא,” צימצמה גבותיה, “לא מהג’אז הנפלא הזה, ממנו אני יודעת שאתה נהנה. מהחיים, אני שואלת. אתה נהנה מהחיים?” היא עירבלה את המשקה שבכוס והנוזלים שבה הסתחררו רגע לפני שיהפכו ארגמן עכור. טולי בלע את רוקו. אחר־כך נשם לרווחה, כי באותו הרגע הושתקה בסי סמית' ואל הפסנתר התיישב בחור לא־צעיר, לבוש מכנסי־ג’ינס הדוקים וחולצה שחורה. הוא סקר את הקהל שרחש מסביב לשולחנות כאומד את טיבו, היטיב את ישיבתו על השרפרף, ובלי לומר דבר הניח את ידיו על הקלידים והתחיל לנגן בזריזות. כשנגמרה המנגינה הקצרה מחאה אמו כפיים בהתלהבות. מסביב נשמעו מחיאות־כפיים קלושות יותר. הפסנתרן חייך בסלחנות והטה את ראשו הטיה זעירה לאות תודה. גם את המנגינה הבאה ניגן בלי לומר מאומה. דייב בְּרוּבֶּק הישן והטוב, ציין טולי לעצמו בהנאה וריכז את הקשבתו בצלילים הקצביים העולים מתיבת התהודה השחורה. בתוך כך שב ליאור וחמק אל מחשבותיו, רטוב כולו במי המקלחת החמים, עורו מבריק מן המים הניגרים עליו, ראשו מוטה לאחור, עיניו עצומות, המים זורמים על שערותיו, זורמים לכל אורכו, רוחשים מטה כנחשי־ים נפתלים, צלילי הפסנתר נימוחים באפרכסותיו כַּחֲלקה שבגלידות.

הוא כל־כך נהנה מהמוזיקה, התמוגגה אמו בינה לבינה. “מעניין מה הוא מנגן עכשיו”, אמרה לטולי ובאחת התפוגגה דמותו של ליאור. היא נופפה בידה למלצר. “יש לכם בירה אמסטל? כן? אז תביא שתיים”, צרדה עליו.

טולי מחה, “אמא, אני חושב ששתית מספיק”. אך היא ענתה לו שאם הוא לא רוצה את הבירה שלו היא תשמח לשתות אותה במקומו, ונעצה בו עיניים לחות.

“מותר לי”, יצאו המלים מפיה לאוֹת וכבדוֹת כעופרת. “אני כבר עברתי אתמול בצהריים את גיל שמונה־עשרה…”

בדיוק כשהפסנתרן מכריז על הפסקה הבּירות מגיעות. היא פותחת את קופסת הקרטון ושולפת עוד סיגריה. המאפרה העגולה שלצדה רוחשת תולעי־בדלים מעוכים שריחם מאוס, מוכתמים בקצותיהם בשפתון אדום. היא מקרבת את הסיגריה שבפיה המכווץ אל הנר הבוער בבוּעת־הזכוכית, קצה הסיגריה רוחש ומאדים מצריבת הלהבה, והיא שואפת אל קרבה את העשן האפרפר. טולי רושם לעצמו את שבריר־הרגע הזה שבּו שפתיה מכוּוצות כפי־טבעת, פניה מוארים מלמטה באור צהבהב וזר, להבה כפולה בוערת באישוניה, מבטה נתון בטיפת־האש כאילו היא קוראת בה עתידות. היא שואפת אל ריאותיה עשן מר ומרימה אל בנה מבט מצועף. אדי האלכוהול שבראשה וצלילי מנגינת הריקודים הבוקעת מרמקולים סמויים מעלים את מצב־הרוח שלה לגבהים לא־צפויים. תחושת אושר מציפה אותה, כאילו כל פיסות התצְרֵף המסוכסך של חייה נופלות עכשיו, בכוחו של איזה חסד מופלא, למקומן הנכון. פתאום היא יפה, וקלה, וכאילו מתמקדת בה העדשה שבעדה ראתה כל השנים רק תמונות מטושטשות. והנה, כך חשה, הנה היא מצליחה להיות, ולוּ לרגע, תְּאוֹמַת הנערה שנבלה בה עוד בטרם תפרח. היא מביטה בערגה בזוגות שנעים באיטיות על הרחבה הקטנה שקרובה לפסנתר, דבוקים בחלציהם אלה לאלה. היא רוקעת בקצב ברגלה האחת מתחת לשולחן, רואה בדמיונה את טולי מושך אותה אליו ורוקד אתה בצעדים גמלוניים עד שמורדי מתופף באצבעותיו על כתפו ושואל בחיוך: “אפשר?” וגופו העגלגל אך המיטיב־לנוע נצמד אל גווה ומורדי אוחז בזרועה בביטחון ומסיע את שניהם על לב רחבת־הריקודים, מוביל אותה בצעדי ריקוד מדודים, מסובב אותה עוד ועוד, עד שלבה הולם בחוזקה, ובעודה מסתחררת כך בזרועותיו, אפופת עשן והדי צלילים צרודים של סקסופון מוזהב, אינה מצליחה לעצור על סִפּה תחושה של צער ללא גבול והוא מתגנב אל לבה ומצייר לה בחדריו הריקים את פניו של ליאון. תחושת הקלילות חומקת ממנה באחת כלעומת שבאה. כך גם רוממות־הרוח. היא משעינה את מרפקיה על השולחן ומשַקעת את מבטה בספל הבירה הריק. במשקע הצהוב, המקציף, אין לראות דבר. היא מרימה את עיניה במאמץ אל חלקת הים האפל שמעבר לקיר הזכוכית, רואה אותו תוקף את החוף בחמת־זעם, שוב ושוב עד שעולה בה משהו מן השקט ההוא, המופיע על פניו של אדם כשצג המַשגוֹחַ מצייר קו ישר וארוך, מלוּוה ציפצוף חדגוני, אקורד אחרון שמשמעותו ידועה לכל.

הרוקדים עייפו ושבו אל השולחנות. הנגן חזר אל הפסנתר ובידו גביע זכוכית מלא עד חציו יין אדום. הוא הרים את הגביע לעבר הקהל, לגם לגימה ארוכה מן הנוזל האדום, ציקצק בלשונו, וכשהניח את הגביע על גב־העץ של הפסנתר, הכריז: “עכשיו אנגן לכם את מה שאני באמת אוהב”. טולי הביט באצבעותיו הדוהרות על הקלידים. אמו טילטלה את פניה הנפולים בקצב המנגינה ולא הפסיקה לשתות. המלצר לבוש־השחורים התקרב אל שולחנם ושאל בנימוס אם הכל בסדר. טולי פטר אותו בזעף והביט בשעונו. השעה כבר היתה כמעט חצות. שעה טובה להתפכח.

“את כבר שיכורה לגמרי”, אמר לאמו בפה קפוץ ואחז בבשר זרועה הרופס. “אני מציע שנשלם ונלך”.

“לא, לא, מה פתאום”, היא מוחה ומשחררת את זרועה. “אני לא שיכורה והלילה עוד צעיר, כמו שאומרים”, היא צוחקת. אחר־כך מרצינה וכמו מתפכחת: “אבל אני רוצה לשאול אותך משהו, טולי. יש משהו שאתה מתחרט שעשית או שלא עשית בחיים? כי אני כן, על הרבה דברים. למשל על זה. תשמע: הייתי בת שלוש־עשרה, הייתי בתנועת־נוער, איזה חיים היינו עושים שם! כמו מה שאתה היית יכול לעשות לוּ שמעת בקולי והסכמת ללכת לנוער העובד והלומד! בכל אופן, יום אחד המדריך שלנו, פֶּטר, לקח אותנו ליער. הוא הוביל אותנו בשבילים, בין סרפדים ופרחי־בר, עד שהגענו לבית הרוס באמצע היער. לבית היו מדרגות חיצוניות שבורות לגמרי ולמעלה היתה מרפסת שכבר לא היה לה מעקה. פטר הוציא יריעת ברזנט מהתרמיל הגדול שלו”, גיהקה והמשיכה, “פרשׂ אותו על האדמה ואמר לכולם להחזיק חזק ושכל אחד יעלה בתורו למרפסת ויקפוץ למטה, לברזנט. כו–לם קפצו. היו ילדים שביקשו עוד פעם. כשהגיע התור שלי עליתי במדרגות בברכיים רועדות. עמדתי למעלה ובקושי העזתי להסתכל למטה. הילדים עמדו במעגל והחזיקו את הברזנט מתוח. הם שאגו לעברי: ‘תקפצי, תקפצי, את יכולה!’ אין לך מושג כמה מַתִי לקפוץ. אפילו עכשיו אני רואה את עצמי עומדת בקצה, הראש שלי מסוחרר, הפה יבש, הלב דופק חזק…” היא לגמה לגימה ארוכה מכוס הבירה השנייה והמשיכה בעיניים עצומות: “מסביב שמעתי את כל הצעקות. פטר עמד בצד, ידיים על המותניים, וקרא גם הוא: ‘תקפצי! מה את מחכה? את יכולה! כמו כולם!’ אבל אני לא הייתי כמו כולם, טולי. אף פעם לא הייתי כמו כולם! הילדים צרחו וצרחו עד שהפחד שלי טישטש את דמויותיהם ואני התכסיתי זיעה. בסוף נמאס לכולם. הם זרקו את הברזנט הצדה והלכו לשחק. פטר עלה למעלה ומצא אותי משותקת מפחד. הוא אחז בידי והוריד אותי במדרגות בזהירות. אף אחד מהילדים לא בז לי ביום ההוא כמו שאני בזתי לעצמי. וגם…” אמו השתתקה כאילו ניתק חוט־מחשבתה בבת־אחת במספריים חדים ופקחה את עיניה. טולי נעץ בה מבט נוקב.

“וגם מה?” הסתקרן.

אבל היא רק השעינה את לחיה על כף יד ימין ושוב עצמה את עיניה. גיהוק ארוך, עמוק, גח מגרונה. טולי הביט לצדדים, כמתנצל, אבל הוא והאשה המבוגרת שלצדו לא עיניינו איש.

“אמא, בואי נלך”, ביקש, “את שתויה לגמרי”.

“לא!” היא שבה והודפת אותו. “אני צריכה לדעת: כששׂמים אותך גבוה, אתה קופץ? אתה קופץ?” ובלי לחכות לתשובתו הוסיפה, כנזכרת פתאום בדבר־מה חשוב: “ואני עוד צריכה להזמין לך את הזונה ההיא, בֶטי, שעובדת עשרים שנה, אם לא יותר, במלון פה ממול”, והיא מחטטת בארנקה, מוציאה את הטלפון הנייד שלה ומתחילה ללחוץ על המקשים.

“את לא רצינית, אמא!” הוא מרים את קולו, “השתגעת?”

“אל תסתכל עלי ככה! בטי היא זונה פרסט־קלאס! אבא שלך היה הולך אליה קבוע לפחות פעם בשבוע במשך הרבה שנים! גם אתה יכול, אולי אצלה תאבּד סוף־סוף את הבתולים שלך!” היא צוחקת בפרצופו בקול מרושע, בהנאה, וכשחודרות מלותיה־שלה להכרתה היא ממהרת להניח את ידה על פיה להשתיקו, אבל המלים כבר חמקו החוצה.

“טולי, בבקשה אל תקשיב למה שאמא שלך אומרת”, היא מבקשת בקול עייף. “אני כבר לא יודעת מה אני מדברת”.

“אבל זה נכון?” הוא מקשה.

“בוא נלך הביתה, אולי כבר באמת שתיתי יותר מדי”.

“על מי את מדברת?” הוא אינו מרפה, “על אבא או על מורדי?”

אמו בולעת בכוח את תחושת הקבס שעולה בה וגם את הדמעות הממהרות בעקבותיה ומהנהנת בראשה. “על אבא אני מדברת, בטח שעל אבא! כל השנים האלו, כשאתה היית מסתכל עליו מלמטה למעלה, כאילו שהוא איזה סכר איתן, אבא היה הולך לזונה הזאת. בפעם הראשונה ראיתי אותם במקרה, עומדים בפתח המלון, חבוקים כמכרים ותיקים. כבר אז היא היתה יותר שמנה ממני ויותר זקנה ממה שאני עכשיו! פעם אחת, כשחזר הביתה באמצע הלילה והתנפלתי עליו בשאלות, הוא אפילו לא טרח להכחיש. אני הייתי אז צעירה ויפה ואבא שלך התאהב בזונה מקומטת! כל השנים האלו הוא סירב לוותר עליה! אפילו להלוויה שלו היא באה, תתאר לך! אחרי שהוא נהרג בצבא עשו ממנו ‘גיבור גדול’, ‘איש־משפחה למופת’, ‘עובד נאמן’, אבל האמת היא שהאבא שלך”, היא מושכת באפה פעם ופעמיים, “היה חרא של בן־אדם, אם תסלח לי על המלה! חרא של בן־אדם!”

ופתאום היא צוחקת במרירות שעולה על גדותיה כקצף לבן על שפתיו של כלב חולה: “זו הסיבה שאין לך אחים, טולי. יותר לא הסכמתי להיכנס אתו למיטה אף פעם, עד שהוא מת!”

טולי זע על הכיסא באי־נוחות ומהדק את לסתותיו. צלילי הפסנתר מוחזרים ממנו כקרני־אור על קיר לבן ואינם חודרים אליו עוד. למה היא מספרת לו את כל זה? האם תיכננה מראש להביא אותו הנה ולשתף אותו בּרזֵי חייה? להכאיב לו כך ולירוק על אביו? או שמא רק אדי הקוקטייל והאמסטל מדברים מגרונה? בכל־זאת חש שמציפה אותו אהדה מסוימת לאמו והוא מניח כף פשוטה על זרועה. בשרה הבּלֶה מחזיר לו מגע קמטוטי וקר וטולי נרתע ואוסף את ידו. וכשהוא קושר את בגידתו של אביו לגערותיה התכופות, לרוע־הלב שנהגה בו תמיד, למרירות שאיכּלה את כל ימי ילדותו, מתפוגגות בו אהדתו הרגעית וכל חמלתו.

טולי מביט באמו ולבו מסוכסך. וכי מה באמת הוא יודע על אהבה? התמונה שעולה בו ישָנה, אך חדה כתער: יום קיץ חם, שטוף־אור. אחד מרבים. הוא יושב למטה, בחצר הריקה, נשען בגבו על גזע האזדרכת־ההיא שבגומחתה טמן בקדחתנות אין־ספור פתקים סודיים לילדה אחת בהירת־שׂער. הוא יושב לבדו, לועס את קצות עלי־הכותרת הוורדרדים והחמצמצים של פרח הבּוהיניה שמותירים תחושת קהוּת על הלשון וניחוח עדין בנחיריים. כל הילדים כבר הלכו הביתה. הוא נשאר בפינה האהובה עליו לחשוב מחשבות. חשב וחשב עד שפתאום הבחין בעכבישה גדולה שאחזה בתינוק שלה בעדינות בשתיים מזרועותיה הקדמיות ועירסלה אותו בקצב. הוא נפעם מן המראה וקירב את ראשו עוד וראה שהעכבישה עוטפת את הגוף הזעיר בזהירות ובחמלה בקורים דקים, מסובבת ועוטפת אותו עוד ועוד באהבה גדולה. הוא המשיך להתבונן בעניין רב עד שפתאום, בבת־אחת, הכתה בו האמת: לא אהבה הוא רואה שם, אלא טורפת וטרפָּהּ! ולא תינוק מעורסל אלא איזה זבוב טיפש או חרק ביש־מזל שפּוּתה אל פתח האוהל, הרעיד בבלי־דעת את הקורים הדביקים והסתבך בהם, ומיד נצוד, מוכּש ומשותק בארס, ונכרך, חסר־אונים וקרוב אל מותו הוודאי, בתכריכים דקים ונטולי־רחמים… טולי חש מחנק. הוא קם בבעתה, קטם ענף קטן ודביק משׂיח הרדוף שהשתפל מעבר לגדר הנמוכה, הכה בו בחוזקה בעכבישה עד ששמטה את טרפּהּ ונמלטה ממנו בזינוק אחד מרהיב. בעדינות אחז בזבוב השבוי בקורים הדביקים וניסה לשחרר את כנפיו. לזוועתו, ברגע שנגע בגוף המשותק התפורר זה כמוּמיה עתיקה שהסירו את תכריכיה. טולי זינק אל קן העכביש, הרס במחי־יד את קוריו ולא נרגע עד שמצא את העכביש המקפץ ומעך את גופו בעקב סנדלו. ומאז, כל חייו, שוב אינו שבוי בהנחות־יסוד בלי להפוך בהן אבן על אבן. והוא לעולם אינו טועה עוד ורואה אהבה במקום שיש בו מלכודת־פתאים. מכל־מקום, תמיד עמד על המשמר.

“מספיק”, הוא אומר לאמו בטון נחרץ, “אני משלם ולוקח אותך הביתה”.

הוא מאותת למלצר ומבקש את החשבון בתנועת יד קצרת־רוח. עד שהחשבון מגיע, אמו מוחה עוד, במרץ, ומסרבת להביא את הערב אל קצו. טולי מוציא את ארנקו ומשלם את החשבון, משאיר שטר של עשרים שקלים על הצלוחית וקם בחופזה, בלי לחכות לעודף.

“טולי, אתה רוצה לרקוד?” אמו מושיטה אליו את ידה, קולה צרוד. סבלנותו של טולי פוקעת באחת.

“אם את רוצה להישאר, תישארי”, הוא אומר לאמו ומבטו מצמית. “אני הולך”.

“טוב, טוב”, היא קמה, מתנודדת, והודפת את הכיסא שלה לאחור. וכשהם יוצאים מן הבר, המלים נושרות מפיה כמו מחרוזת של שיניים רקובות:

“אז־אני־לוקחת־אותך־לבטי־הזונה־השמנה־ממול־כן־או־לא?”

בנה מייצב אותה כנגד כתפו ונושם עמוק. אוויר ליל־הקיץ לח ומעיק. הם חוצים את מגרש־החנייה, ידו כנגד עורפה, מוכן לתמוך בגופה הלא־יציב, ברגע שתמעד. כשהם עוברים סמוך לבית־המלון הזול קורץ אליו שמו משלט־ניאון צבעוני ואמו יורקת יריקה פתאומית אחת, מטוּוחת היטב, אל פתחו האפלולי: “כלבה!” וכשהם מגיעים אל המכונית טולי שומט את הגוף הרופס אל המושב האחורי וראש מוטח במִסעד. הוא חוגר אותה בחגורת־הבטיחות למרות מחאותיה ונוהג אל ביתה במהירות ובנוקשות. כל הדרך, ראשה שעון כנגד המסעד ועיניה עצומות, היא תוקעת מלים לתוך ראשו כמו שמשלשלים מטבעות כסף לקופת־חיסכון. בתחילה היא ממלמלת משפטים קטועים וחסרי־היגיון, שברי־מחשבות, מלים סדוקות, מבולבלות, מתובלות בפרצי־צחוק קצרים קרובים לבכי, כדרך השיכורים, וכשהוא קָץ בקולה הוא מדליק את הרדיו ואוטם עצמו מפניה. פתאום היא נרגעת ומשתתקת לגמרי, וכשהוא חושב שנרדמה הוא מגלה לחרדתו שאין זה אלא השקט שלפני הסערה, כי היא מזדקפת בתנועה חדה ומתחילה לדבר במהירות, בתנועות ידיים בהולות, מערבת בעברית את שפת־אמה והוא קולט אל תודעתו שמות, שמות של אנשים ושמות של מקומות, כולם פיסות עלומות מִתּצְרֵף־חייה שהיא קורעת כנגד עורפו, בפעם הראשונה בחייו, והמלים מתחברות למשפטים, והמשפטים לפסקאות, והפסקאות לפרק־חיים שלם ושבור. וכשהיא מדברת עוד ועוד על השנה ההיא, הנוראה, מארבעים־ושלוש ועד ארבעים־וארבע, עד עולם, נדבקות אליו המלים כעלוקות או כעוֹר שני, והוא יודע שהנה היא שוברת, בשכרונה, את קשר־השתיקה רב־השנים על קורות השנה ההיא, שנחרטו בבשרה ובלבה והטביעו את חותמן הצורב גם בחייו־שלו. כל השנים הִתאווה שתדבר. לוּ ידעה כמה נזקק כל חייו לתמונה אחת, ברורה וממוקדת, של האימה ההיא חסרת־הדמות שהטילה את צִלה על ילדותו. לוּ ידעה אולי היתה שותה לשוכרה ופותחת את הצוהר הזה אל אֵימתה לפני שנים. טולי הסיט את ההגה בתנועה חדה, נכנס לרחוב שומם וכיבה את המנוע. גם בשכרונה היה קולה ברור וצלול. אט־אט קיבלה אותה שכבה סדוקה ושברירית, שריצפה את חייו ואשר עליה הילך כעל חבל־דק, את צורתה הסופית. הוא הקשיב לקולה היוצא אליו, עולה ויורד, עד שנכנע, ונענה לקריאתה האילמת, וטולי־הקטן ניתַק ממנו ובא לשבת לצדה. היא חיבקה את הכתף הגרומה של ילדהּ הקטן והניחה את לחיה על ראשו. לשבר־רגע שוב פיתה העכביש מעץ־האזדרכת את הילד המביט בו בעיניים כּלוֹת להאמין שהוא עוטף את פעוטו בקוּרים של אהבה. אמו הטביעה נשיקה מרפרפת על שערותיו הבהירות ופערה נוכח שניהם אלבום־תמונות ישן. היא ריפרפה באצבעותיה על תמונה מלבנית בשחור־לבן שניבטה ממנה נערה רזה וארוכה, עודה צמד עגילי־פנינה זעירים, מישירה מבט אל מי שמצלם אותה, צמה בהירה ועבותה יורדת על כתפה, סנטרה שעון על בטנו של כינור וידה אוחזת בבטחה בקשת המוּרמת מעלה. אחד־לאחד העבירה אמו את הדפים המרשרשים והציגה לפניו, בזה אחר זה, את הנפשות המתות של חייה: גברים חמורי־סבר בשׂפמים ובמגבעות־לבד מישירים אף הם מבט עז אל המצלמה, ארבע נשים עליזות בחליפות הדוקות למותניהן ובכובעים מטורזנים, מחייכות, צועדות שלובות־זרוע בכיכר גדולה שבמרכזה פסל־ברונזה של סוס ורוכבו, ילדים בחליפות־מלחים עומדים על מרפסת אבן, מימינם ומשמאלם עציצים פורחים, נערות לבושות שמלות רקומות וסינרים רקומים, יושבות על מלבני־תבן גדולים, פעוטות בבגדי־חג באולפן־צילום, עומדים לצד פיל־צעצוע ענק ובעיניהם הגדולות פחד מפני הצלם, ושמא מפני הפיל, נופים רחוקים של צריחים ומגדלים ובנייני־אבן עתיקים ונהרות רחבים שגשרי־אבן יפֵי־מעקות מתוחים מעליהם, עוד ועוד תמונות בשחור־לבן שצבעיהן עזים. לבסוף סגרה אמו את האלבום המרשרש והוא נמוג בחלל האוויר. אחר־כך פג גם הקסם. במכונית השתרר שקט כּוּלִי. נמוגו המלים שחרגו מפיה כעטלפים שחורים, כאִבְכוֹת־עשן, מוּקאות בכוח ובכאב אל חיקו, עד שרצה לאטום עצמו מאימתן ומכּובדן, עד שקרסו בה המלים והיא נרדמה בבת־אחת במושב האחורי, ידיה שמוטות בחיקה, תסרוקתה הגבוהה סתורה, ורק נחרות שלוות וקטועות עולות מפיה הפעור. טולי נשאר במקומו. כך ישב אולי דקה, אולי שעה, אולי פרק־חיים שלם, ידיו אוחזות בהגה בחוזקה. פתאום התעשת והתניע את האוטו.

המראָה הארוכה במעלית השיבה לטולי את מבטו המיוסר. הוא גירד את סנטרו וחיכה שהדלת תיפתח. כשהגיע לקומה החמישית הוציא מפתח קטן מכיס מכנסיו. המסדרון היה שקט. מדירה סמוכה בקעו קולות צחוק עמומים. הוא נכנס הביתה ונעל את הדלת בשקט, משתדל ככל יכולתו לא להקים מהומה. ליאור השאיר בשבילו את מנורת נייר־האורז דולקת והפינה שבּה דלקה היתה שטופה אור צהבהב. המחשב שניצב על שולחן־העבודה בצד, מתחת לחלון הרחב הפונה אל הים, המה בשקט. טולי לחץ לחיצה קצרה על מקש אקראי, העיר את המחשב, נתן את פקודת הכיבוי, והעין הפתאומית שנפקחה בו נעצמה מיד בלי קול. טולי כיבה גם את המנורה שבסלון וגישש דרכו אל המטבח. הוא פתח את דלת המקרר ולאורו הקלוש מזג לעצמו כוס חלב. ראשו כאב. כל הערב לא אכל ולא שתה דבר. הוא נשען אל הקיר הלבן, הופך בלבו במראות הערב בטרם יבוא אל סיומו: גופה השעוּן עליו, נוקשה וכבד, בדרך מהאוטו אל המעלית; אמו המתכופפת ומקיאה בחתף כשהם עולים לקומה השנייה; הכתם הקטן, שריחו רע, המתפשט על שרוול חולצתו, רגע לפני שהורידה את ראשה שוב וטינפה גם את קצות נעליו בנוזל עכור, שניהם עוקפים בגועל את השלולית העיסתית, “תעזבי, אמא, אני תכף אנקה את זה”… פותח את הדלת, מכוון את צעדיה אל חדר־האמבט, עוזר לה לשטוף את פניה ולנגבם, אחר־כך מניח אותה במיטתה בבגדיה. וכשהיטיב עליה את השמיכה הדקה נאחזה בצווארו, ריח חמוץ עלה מפיה, ואמרה לו בעינים עצומות: “מורדי, אתה בא למיטה?”

לשווא הוא מנסה למחות ממוחו את מראות גופה הרפוי הספוג אלכוהול, את מסע מלותיה שנגלו לו בשכרונה, את שׂער ראשה השחור שמשורשיו מבצבץ הלובן שאין להכחישו, צווארה הפועם המתעקל על הכרית, כאילו היתה אווז שבור־מפרקת, חלקת חזהּ המקומט ושדיה הנבולים שנחשפו פתאום, למרבה מבוכתו, רגע לפני שיסֵב את ראשו, יכסה את גופה, יכבּה את האור וישוב לביתו, מנורת־אלדין המשתלשלת מחגורתו פקוקה היטב, השֵד הכלוא במעמקיה מתדפק על דפנותיה בפראות, כמשוגע. טולי לא הצליח להתעלם עוד מאותות הרעב שעלו מקיבתו ובחופזה טרף חתיכת עוף קר שמצא במקרר ושתה את כוס החלב עד תוּמה. כשהניח את הכוס בכיור נשמטה מאחיזתו, נחבטה בחרסינה וצליל יחיד, חד, ליווה את היחבטותה, וסדק ארוך, סימטרי להפתיע, נִבעה בה. אור נדלק. קולו של ליאור הגיע אליו מן החדר הסמוך, מנומנם ומופתע.

“טל, זה אתה? מה השעה?” ולאחר שתיקה קצרה לָאַט: “מה, עד עכשיו בילית עם אמא שלך?”

“שְשש… תחזור לישון, ליאור”, החזיר טל בלחש, “אני תכף בא”.

הוא הרים את הכוס מהכיור והיא נבקעה לשתי פיסות זכוכית גדולות, כאילו היה הסדק כתוב בתוכה מיום היווצרהּ והיא לא חיכתה אלא לשעת־הכושר הזאת להשתכפל. הוא מצץ את הדם שפרץ מכף ידו, אחר־כך לחץ בחוזקה על החתך, אסף את השברים בזהירות והשליך אותם לפח־האשפה. כשהלך לחדר השינה עוד היה החתך בידו שותת דם. ליאור שכב על צדו מכורבל בשמיכה וכשראה באור הקלוש שבא מן החלון את הצללית הארכנית המסתמנת על הקיר, הדליק את האור ושיפשף את עיניו. טל התיישב על קצה המיטה.

“איך היה?” שאל, “נורא כמו שחשבת שיהיה?”

טל משך בכתפיו, קם והחל להתפשט. הוא שיחרר ממכנסיו את החולצה שכּתם הקיא על שרווּלה, נזהר שלא להכתימה גם בדמו. הוא חילץ את זרועותיו משרוולי החולצה המוכתמת בלי לפתוח את שאר כפתוריה, כמשתחרר מכתונת־משוגעים. “היא השתכרה”, הסביר.

“ואחר־כך?”

“כלום. אבל יש לי משהו מצחיק לספר לך ואל תשאל אותי למה אני נזכר בזה באמצע הלילה”.

הוא שיחרר את מכנסיו והם החליקו על הרצפה, אחר־כך שב טל והתיישב לצד ליאור בתחתונים ובגרביים, גוו גרום ושפוף. ליאור הביט בו בשתיקה. הוא היטיב להכיר את הקמט האנכי שתמיד נבט במצחו כשהיה אומלל, הוא אף היטיב להכיר את השתוחחות הגב הזאת, כשישב כך, אומלל, והמחשבות ממלאות את ראשו במהירות, כספינה טובעת, עד שנדמה הוא־עצמו כשקוע במים עמוקים, זקוק נואשות לחבל הצלה, לעולם אינו מבקש. ליאור זרק מעליו את השמיכה והתיישב במיטה לצדו.

“אני שומע”, אמר.

“אז תשמע: פעם גרנו בבית ישן, בקומה השנייה. יום אחד עשיתי ניסוי. תפרתי מצנח מקרעים של צעיף־משי שלקחתי מהמגרה של אמא שלי וחיברתי אותם בחוטים לבובה של חייל. אחר־כך התיישבתי על קצה המרפסת, זרקתי את הצנחן עם המצנח, וקפצתי יחד אתו למטה”.

ליאור הביט בו, מבודח. “ולמה עשית את הדבר הנועז הזה?”

“רציתי לראות מי יגיע ראשון”.

“ומי הגיע ראשון?”

“אני”, צחק טל. “בטח שאני”.

“ולא קרה לך כלום?”

“לי לא”.

“ולצנחן?” הצטרף ליאור לצחוקו.

“הצנחן? הוא לא יצא מזה בשלום. הוא הסתבך בחוטי המצנח בענף של שיח קוצני. מצאתי אותו תלוי, הפוך, בין שמיים וארץ. ואמא שלי – היא עד היום מחפשת את צעיף־המשי שלה…”

“אתה בא למיטה?” לחש ליאור לטל והחליק אל הסדין שכבר התקרר. הוא הרים את אגן הירכיים והחליק את תחתוניו למטה. טל הזדקף. ליאור חייך, עיניו הבריקו, כל איבריו גלויים. טל העביר אצבע לאורך גוו. גם שערות הערווה של ליאור בהירות כשער ראשו, חשב, בהירות ורכות. הוא רכן אליו וליטף בידו הפשוטה ובכריות אצבעותיו את חלקת בטנו השטוחה, את אברו המתקשח. החתך בכף ידו כאב. הוא העביר את ידו לאורכו, עוד ועוד. אחר־כך פשט את תחתוניו ונותר בגרביו, גרום, גמלוני, טולי. ליאור אחז בעורפו ומשך אותו אליו. אור המנורה האיר על שניהם. ממוקד וצלול, מטיל שני צללים מלוּפפים זה בזה על הקיר הלבן. מבעד לחלון הפתוח, במרחק לא רב, שילח הים את גליו אל החוף, עוד ועוד. בתנועות קצובות וברעש עמום התנפץ דכִי הים אל הסלעים הירקרקים, זעמו עצור. בצד המִשבָּרים הגדולים חמקו גם האדוות הזעירות, הנינוחות מהם, נסוגו ושבו ללקק את גרגרי החול בלי לאות, מביטות בקנאה גוברת והולכת בנֵדֵי־המים הסוערים הפורקים את מטעניהם הקוצפים בזעם, בכוח, מתמלאים עוצמה ברוח הגוברת.

ינואר 2000–יולי 2001