החצר שלנו, חצרות השכנים, כל אותם שטחי עפר וחול מושתן חתולים היו ממלכת הילדות. הרווחים שבין הבתים שחיינו בהם עם הורינו; שהסתתרנו או ששיחקנו בהם. העולם של אחורי דיזנגוף 216 אליו הובאתי בחודש מאי תל־אביבי היה כה חם עד שאבי תלה סדינים לחים כדי שרוח הים הסמוך תצנן מעט את החדר. לפעמים מבצבצים מקרעי תודעתי אותם מפרשים נוטפים שהניעו את הבית קדימה, מבלי שיזוז כזרת. מה היה שם, בחצרות שלנו? כמה עצי הדר כמושים, עץ שושנת הרוחות שפרץ עד גובה הקומה השלישית של בעל הבית שצ’רטינסקי. שיח שפריו הרתיע זבובים ליד ביתן פחי האשפה. ברושים חדים. גינת ירק של שכן עיקש. פה ושם חלונות צרים שהיה אפשר להציץ דרכם למרתפי הסקה נטושים, בהם החליד דוד ברזל שלא פעל מאז הוצב לחורף אירופאי שלא הגיע. גדרות קרועות. מעברים סודיים בין חצר לחצר, בתי שימוש של חנויות, פינות סתר שיצרו קירות מגן, מחסנים וקרפיפים בצל עצי תות עבותים. קולות שבקעו מדירות קרקע. צעקה. צחוק, גניחה, אנחה. לחש, דיבור. המתנה.
וסביב החצרות, סמטאות מהר"ל ולוי יצחק וחורשת אורנים קטנה והלאה משם בית האופה, מסעדת תנובה, רחוב ארלוזורוב שבו עבר פעם ברעם זחלים מצעד יום העצמאות. סימטאות וילנה ופראג מול מוסך דן המפויח על סככות האוטובוסים האסורות בכניסה. ביתן השומר העשוי קבינת אוטובוס ליילנד שהגן על הכניסה. ומערבה משם, מצוקי גן העצמאות על מסתוריו, מחילות השיחים העבותים, הדשאים, בית הקברות המוסלמי וגולגולות המתים המחייכות. הירידה לים ושרידי מחנה יונה הבריטי. סככות מנופצות שעם רדת החשיכה התנהלה בהן פעילות גברים מיוזעת שיכולנו רק לנחשה. פעילות שהיתה קשורה איכשהו לזוג הגרמני.
הם היו שני גברים שעורם מואדם משמש אסיאתית, שגרו יחד בסמטה ליד ביתי. על לחיו של אחד בהקה צלקת סייף. יחד רכבו על מכונית מוסטנג ורודה, מקופלת גג בד, ולצדם, יושב כצופה, כלב בולדוג לבן. לחישה ריחפה מעל רכבם הפתוח, מעל שערם הבהיר ומצעדם היהיר שכמו הודבק בטעות על נוף הילדות שלי. כאילו נולדו מתוך אחת מאותן חוברות שבלענו בשקיקה אסורה. סיפורים על שבויי מלחמה אמריקאים שסיפקו את תאוותיהן האפלות של מפקדות מחנה נאציות, או ספרון שעבר מיד ליד עד שאבד: “‘עכשיו תראה שולץ ידידי’”, אמרתי, ‘כי ככלות הכול הצלחת להפכני לכלבה…’ שולץ הביט בי בעיניים מזרות אימה, אבל בטרם הספיק לומר מילה, הסתערתי עליו, הצמדתי את שיני לגרונו ונשכתי את גרונו משל הייתי כלב המבקש לחסל אדם. חשתי את הדם הפורץ מעורק צווארו וממלא את פי, אך משום מה היה לדם זה טעם גן עדן". שורות סיום שהותירו אותנו, נכדי הנרצחים, פעורי פה.
מדרום השתרע אותו גן עדן ג’ונגלי של “משק הפועלות” הנטוש. חורבות וצריפים, סבך שיחים ושרידי מטע וערימות פסולת בניין. היכן שהעלינו באש את המן, את היטלר ואת נאצר בל"ג בעומר, או הטמנו קופסת פח חלודה ובה דסקיות מתכת. ציירנו מפת מטמון ושרפנו קצותיה למען תראה עתיקה, מוליכים שולל ילד פתי אחד שבימי שישי היה שר לפני הכיתה את “בתחנה בבאר שבע עמד קטר, ומספרו…” בפעמים אחרות טמנו מארבים. פתחנו מלחמות אבנים. כל אותם טקסי ילדות.
ברגע מסוים, אולי סביב העלייה לתורה שלא האמנו בה או הכניסה בעול מצוות שלא קיימנו, התהפך כל אותו עולם ילדות לעולם המתבגרים. איזה חומר החל לתסוס בנו כאלכוהול במיכל ענבי יין. הורמון שטף את הדמיון. וביום אחד נכבשה ארץ הילדות והיתה ליבשת הסודות. עליתי לתורה בבית הכנסת האשכנזי בסמטת זלטופולסקי. אצבע הכסף נעה על הגוויל הישן ואני הקראתי בהטעמה שלמדתי ממורה בר המצווה, סלסלתי “ברכו את אדוני המבורך” ואחר כך, במחסה קיר המגן מפני המלחמה, נצמדתי משתוקק לחברי ג. מאותו זמן היו זירות המשחק לאתרי ניסוי. גיששנו מה מותר. מיששנו מה אסור.
הארץ הלא נודעת השתרעה מהשקע בקיר ושירותי החנויות בגב המכולת של קלר ופרלמוטר ונעלי “שלגיה” ועוגות “גן־עדן” ועד הצל המועיל שהטיל קיר מגן. הגוף תבע את שלו. זיקפות בוקר. קרי לילה. אותה תחושה מסחררת במקלחת, כששיחת ההורים נישאת מן המטבח או הבריטון הסמכותי של קריין החדשות ונאום ראש הממשלה לחג. העולם היה נטול פרטיות, אך מלא מסתורים. הדירות היו צפופות. כל לילה פתחו הורי את הספה בסלון ונרדמו על גבי ריפוד גבשושי כטיח בניין. כל תנועה חרקה, כל גניחה הדהדה.
תחת השמיכה, באור מסונן של נורה חלשה, קראתי ב"פטריק קים": “הוא נישק אותה בתאוותנות כשידו האחת מועכת את שדה המוצק והשנייה מקרבת את עכוזה העגול אל גופו הגברי. והוא חש את רגליה הארוכות נפשקות מתחתיו. בתנועה חזקה פרץ לתוכה, בהרגישו את רגליה מתהדקות סביב גופו, ותנועותיו הקצובות סחפו אותה להתפרצות פתאומית של צעקות קטועות. או, פאט, או”. כמה נדרך גופי הצר בחדר הילדים. כמה נכסף. וכשתרדמה מלאה חלומות נפלה עלי רצתי באותן חצרות עצמן מפני דבר מה מעורר אימה ולפעמים חילצתי ממרתף אפל את דפנה ריבורן הענוגה שכה אהבתי מרחוק. הורי חלמו על משפחתם שנשארה שם. אימי נפנפה לאביה משה נשיבירסקי המת ואני נדרכתי, מיטה ליד אחותי, מהרהר באהוב החצרות שלי, פטריק קים שלי, תשוקת מסתור קיר המגן. הזין הזקוף שהתחכך בזין שלי.
הוא בא מבית קפדן שבו נזהרנו, כאשר נשארו לבד, שלא להשאיר ראיות. שביל רירי. כתם. רבב. ביום אחד הפכנו לנאהבים קטנים, חוקרי עצמם. מדעני תשוקה. במחסה חדר המדרגות ליד דלת המכולת פרמנו מכנסינו, תחילה לצורכי השוואה ואז לגעת. האני התרחב לזולת כאילו אל עצמך נלחצת, בכל אותה תשוקה שלא היה לה רמז בבתינו. חיפשנו פינה חשוכה. חדרון ריק, דירה שהתרוקנה מהורים אף שזו צפנה סכנת גילוי. גם בזה עמדנו. אם מישהו היה מכנה אותנו נאהבים, היינו נפרדים באימה. אבל היינו רק שנינו ואיש לא ידע. לא נתפסנו. בכל מקום שהיינו צמודים, כרינו אוזן אחת לגוף ואחרת לכל רחש. כאשר קרבו צעדים, קפאנו ואחר שבנו לעיסוקנו. קירבה. רעד חדש. תסיסה משכרת.
בספר הדרכה להורים שהחזיק אבי המורה מצאתי פרק על תשוקת נעורים חד מינית שמתחלפת בגיל שש עשרה בתשוקה לנערות. כך היה. אבל ג. היה הגוף הנכסף שהטרים כל ערגה אחרת, שם, ברווחים של עפר חתולים וכלבים וחול חצר מושתן.