מִרְכֶּבֶת הַחַיִּים / דוד פרישמן
אַלֶכְּסַנְדְר סֶרְגֵיֶבִיץ' פּוּשְׁקִין
אִם יֵשׁ אֲשֶׁר-יִכְבַּד הַסֵּבֶל לִפְעָמִים,
אַךְ קַלָּה כַמֹּץ הַמֶּרְכָּבָה נוֹסָעַת;
הָרַכָּב הַנֶּחְפָּז – הַזְּמָן רַב-הַיָּמִים –
הוּא נוֹהֵג וְיוֹשֵׁב עַל-כַּר הַמִּרְדָּעַת.
בַּבֹּקֶר חִישׁ נֵשֵׁב אֶל-תּוֹךְ הַמֶּרְכָּבָה;
וּשְׂחוֹק לָנוּ אָסוֹן אוֹ פַחַד אוֹ פָגַע,
כָּל-עַצְלוּת לֹא נֵדַע, כָּל-רִפְיוֹן וּדְאָבָה,
אַף-נִקְרָא: רַק הָלְאָה, רַק הָלְאָה כְרָגַע!
בְּבֹא הַצָּהֳרַיִם, אָז נִירָא לִרְגָעִים –
אֵין בָּנוּ עוֹד אֹמֶץ, הַגְּבוּרָה נִדְעָכָה
בִּרְאוֹת רַק חַתְחַתִּים עִם-כֵּפִים וּסְלָעִים…
אָז נִקְרָא: הוֹי, פֹּחֵז, אַל-תַּחְפּוֹז עוֹד כָּכָה!
רַק יָעוּף הָרֶכֶב, לֹא יֵדַע כִּשָּׁלוֹן…
בָּעֶרֶב הָרְגַּלְנוּ כְבָר לַמּוּעֶקֶת,
וַאֲנַחְנוּ נִרְדָּמִים נַגִּיעַ לַמָּלוֹן –
וְעוֹד יַד הַזְּמָן אֶת-הַסּוּסִים דּוֹפֶקֶת.