ט. דת המצרים הקדמונים    🔗

מצרים היא ארץ קדומים, ששם בִּכרה התרבות העתיקה את פריה עוד לפני הבקע עפעפי שחר ההשכלה על פני ארץ הסינים, והתרבות המצרית נותנת לנו חפץ וענין להתענין בה, כי מידה קבלו ארצות המערב מקצת מגרעיני הזרע אשר הצמיחו ויפרו את שדמת המדעים וחרשת המעשה גם בקרבן. גם אבותינו הקדמונים הביטו אל ארץ מצרים בעין מפיקה רחשי כבוד ורגשי פלא, וכמו איזה רזי תעלומה עודם מרחפים באויר על פני הארץ המשתרעת לאורך חופי הנילוס עד היום הזה. אנחנו כבר עלתה בידינו לגלות במקצוע זה את מוצא מי המעין ומקורו, ונבן גם לשפת המצרים העתיקה, והננו יודעים לקרוא את הכתוב במכתב הרזים על פני המצבות הקדמוניות בארץ ההיא. אפס כי למפלצת־החידות¹ (Sfinx) עוד לא פסו חידות תעלומה, אשר עוד לא נפתרו עד הנה. מי הם המצרים, ומאין באו? בימי קדם האמינו כי המצרים באו לגור במצרים מפנים ארץ אפריקה; עתה החלה להתבצר הדעה, כי מוצא העם המצרי הוא מן הגזע העתיק ההוא, אשר ממנו יצאו גם אבות עמי בני שם; עתה נגלו גם בקרב השפה המצרית אותות ומופתים המוכיחים את קרבת המשפחה בין העמים האלה שהתרחקו זה מזה בשטף הדורות. איך, מתי ועל ידי מי התאחדו שבטי המצרים להיות לעם גדול ועצום? אין איש יודע לפתור את השאלה. אנו יודעים רק את זאת, כי עוד כארבעת אלפים שנה לפני ספה"נ כבר היו המצרים לעם, אשר כל חלקיו התאחדו היטב לגויה לאומית אחת עצומה, החיה חיים של צבור ערוכים ומסודרים במשטר נכון, מחוננת בתרבות נרחבה ועשירה בקניניה הרוחנים. אולם מה היא תכונת דת המצרים? מה דמות נערוך אל האֵלים אשר הופיעו ראשונה בארץ, ואיך התיחסו איש אל רעהו? על השאלה הזאת עוד לא נוכל, לדאבון לבנו, להשיב מענה נכון ומספיק. לוא גם עלתה בידינו להוכיח – ודעת רוב החכמים אמנם נוטה לזה – כי התרבות המצרית הובאה שמה בעצם וראשונה מארץ שנער, בכל זאת עוד תשארנה לפנינו חידות רבות סתומות ומעולפות בערפלי חשך. גם החכמים הגדולים המצוינים בחכמת חקרי קדמוניות ארץ מצרים מעידים על עצמם, כי כל ידיעותיהם במקצוע הזה הן דלות וקלושות מאד, באין עוד יכלת בידם לחבר על פיהן תולדות דת המצרים. אלה מן החכמים אשר נסו לרשום תכנית היסטורית של הדת המצרית נפלגו בדעותיהם כל כך, עד כי באו לידי נגוד ותהפוכה המנקרים את העין, כי בעוד אשר אחדים מהם לקחו להם לנקודת־המוצא את האמונה באחדות האל, הנה לעמתם נמצאו רבים אשר שמו תחתיה את האמונה באלהותם של בעלי חיים ידועים. גם בהתקופה הקדמוניה ההיא, אשר הזכרנו למעלה, תופיע דת המצרים לפנינו מבוכרת למדי ומסודרת במערכה נכונה, ומלחמתה בימי נעוריה עם היסודות המתחרים אתה, – אם רק קרה לה כזאת, – כבר חלפה עברה עליה. המחזה היותר נפלא הנראה בתחומה של הדת הזאת הוא, כי היא כוללת בקרבה יסודות כאלה, אשר לפי ההשקפה הראשונה אינם נכנסים תחת איזה גדר הכוללם ומקיפם יחד, ועוד נראים גם כסותרים ומתנגדים זה לזה. אין את נפשנו לנסות לבנות את בנין תולדות דת המצרים בתור דבר אחד שלם מכל צדדיו, כי אם נסתפק להסתכל אל כל אחד ואחד מן היסודות השונים הכלולים בה, המתיחסים אל דתות שונות השזורות בה כפתילים רבים השזורים לחבל אחד. בלי תפונה יודע לנו איזה דבר ברור על דבר היחס והקשר אשר בין היסודות האלה, אך יוכל היות כי יבצר מאתנו לקבל גם אחת מן השיטות ההן, אשר על ידן נסו כהני המצרים הקדמונים וחכמי היונים להביאם במערכה ולאגדם לאגודה אחת.

התולדה והספרות. הענין האחד הנכבד מאד אשר עלינו לזכור, למען אשר נבין את הליכות התולדה בארץ מצרים בימי קדם, הוא – כי הממלכה נחלקה למחוזות ופלכים (Nomen) רבים; יש לנו יסוד היסטורי איתן להשען עליו ולשער, כי המחוזות היו בעצם וראשונה חפשים לנפשם בשלטונם המדיני ויעמדו איש איש ברשותו. המחוזות היו כעשרים במספרם במצרים העליונה, כלומר בעמק הנילוס המשתרע מן העיר אֶלֶפַנטינה בנגב ועד עיר מוף צפונה; וכערך הזה היה מספרם גם במצרים התחתונה, היא ארץ המישור הנמשכת מן מוף ועד חוף הים². המלך הקדמון מֶנַה או מֶנֶס, המיסד את משפחת המלוכה הראשונה בממלכת מצרים, אם רק היה ונברא ויהי באמת יצור היסטורי, לא יצור דמיוני נשוא על אברות המתולוגיה (כמו המלך “מינוס” באי כרתין, מַנוּ ההודי או מַננַא הגרמני), חי כשלשת אלפים ומאתים שנים (לא יאוחר מזה) לפני ספה"נ, וכפי המסורה התאחדו תחת שבט מלכותו מצרים העליונה ומצרים התחתונה לממלכה אחת, והנה אם כי מלך אחד היה נוהג בהם, בכל זאת לא שכחו המחוזות גם לרגע קטן את שלטונם המדיני, ולא חדלו מהשתרר כל אחד בפני עצמו בתור ממלכה בקרב ממלכה; לכל אחד מהם היה שלטון צבא מיוחד, נשיא המושל בו לבדו, מערכת חקי מסים לו לבדו, וגם דת מיוחדת בפני עצמו. הממשלה הראשית היתה בידי נשיאי המחוזות חליפות, פעם בידי נשיא המחוז הזה ופעם בידי משנהו. המלך מֶנֶס בנה את עיר מוף בעמק הנילוס מזרחה, אחרי אשר הגביה את חופי הנהר לבל יציף את מימיו על פני הארץ, וישימנה לעיר הבירה, ומני אז היתה הממשלה המרכזית בעיר מוף עד ימי משפחת המלוכה השתים עשרה, אשר אז נעתקה בירת הממלכה לעיר תֶּבֶּן. בנו אַתָתִים בנה את ארמון המלוכה בעיר מוף, ונכדו אינֶפיס היה הראשון אשר החל לפאר את ארץ מצרים במצבות זכרון, ויבן את פארי־העמודים הראשונים בבקעת דשור, במעשהו זה היה אינפיס למופת להמלכים הבאים אחריו אשר הלכו בעקבותיו, ותמלא הארץ סביבות עיר מוף, במצרים העליונה, מצבות זכרון ופארי־עמודים לאין מספר, אשר עליהם משתוממים בני האדם עד היום הזה, והם כעדות נאמנה על התרבות ההשכלה וחרשת המחשבת אשר היו לסגולה לבני הדורות ההם. ביניהם מצטינים בגבה קומתם וביפי תפארתם שלשה פארי־עמודים אשר הקימו המלכים ילידי משפחת המלוכה הרביעית: חפרה, חופו ומֶנקֶרה, כאשר תעידינה הכתבות החרותות עליהם בכתב החרטומים. המלך חפרה, אשר הזכרנוהו זה עתה, הקים ארמון מפואר לשם האליל “הָרָם”, ועל ידו ספינקס, וזה האחרון התקים עד היום הזה. בימי ממשלת המלך פֶפִי (משפחת המלוכה הששית) נעתקה הממשלה המרכזית אל מצרים התיכונה, ומני אז התאחד השלטון המרכזי עם מרכז הארץ, וכה נשארו יחד במשך דורות רבים עד ימי מלוכת אַמֶנֶמַה (71–2380 לפני ספה"נ), הראשון ממלכי המשפחה השתים עשרה אשר העביר את בירת המלוכה לעיר תּבּן אשר במצרים העליונה; הוא כבש את כל הארץ ויהי למושל מצרים העליונה והתחתונה יחד. בנו אוזירטיזן הראשון (2371) בנה בעיר הבירה ארמון לשם האליל אמון, ועל שם הארמון הזה נקראה העיר בכתבי הקדש בשם “נא־אמון”. המלך אמנמנה השלישי הצטין בקרב מלכי המשפחה ההיא במפעלו האדיר אשר פעל לטובת הממלכה בעשותו אצל עיר פֿיום יאור גדול להיות למקוה מים, לפלס על ידו את שטף מי הנילוס בהציפם את אדמת מצרים, גם הקים על יד היאור ארמון גדול הנקרא “ארמון המבוכה”, אשר כו נמצאו היכלות ואכסדראות מרֻוחים לכל אלילי מצרים, כמו חפץ כי יהיה הארמון הגדול הזה בית אוסף לכל האלילים השונים אשר עבדו המצרים. אחרי משפחת המלוכה השתים עשרה תעבור לפנינו תקופה ארוכה בת חמש מאות שנים בתור גליון גדול מחוק בספר התולדה לארץ מצרים, מבלי אשר נדע מאומה מכל אשר רשמה ההיסטוריה עליו מדי עברה, והיא תקופת ממשלת הרועים. הסופר העברי הקדמוני יוסף פלַויוס מביא באחד מספריו תוצאה מספרי הכהן המצרי מניטו, כי בימי המלך אמינטימיאוס התפרצו לתוך גבולות הארץ מפאת קדם שבטי עמי בני שם, ויכבשו את הארץ וישלטו בה. כחמש מאות שנים היו הם לאדוני הארץ, ומלכיהם נודעו בהתולדה בשם “היקסוס”, לאמר “מלכי הרועים”, והוא שם גנאי ונאצה, באשר כי “תעבת מצרים כל רועה צאן”. רק במצרים העליונה מלכו מלכי המצרים ויהיו נושאי מס ומנחה למלכי הרועים, ומשם יצאה גאולת הארץ מידי זרים: המלך אַמָזים המולך בנא־אמון התגבר על מלכי הרועים ויגרשם מגבול ארץ מצרים התיכונה והתחתונה, ויאלצם לסגת אל הדלתּא קדמה, ששם ההבצרו במבצר אַבריס ויאחזו בו, ולקץ תקופת ימים מעטים נהדפו גם ממקום מבצרם זה, וישובו אל מקומם אשר באו משם, אל המדבר אשר על פני ארץ סוריה.

עם החפש והדרור אשר נקרא לארץ הופיעה תקופה חדשה בארץ מצרים, תקופת ההוד והתפארת מבית והגבורה והעוז מחוץ, והיא תקופת שלטון משפחות המלוכה השמונה עשרה והתשע עשרה, אשר בימיהן הגיעה ממלכת מצרים אל מרום עוזה. אז הרחיבה מצרים את שלטונה על הארצות סביבותיה, ותכביר את תפארת ארצה במצבות זכרון נשגבות ומצוינות בחמדת יפעתן, וביניהן גם המצבה הנודעת לתהלה, אשר תשמיע קול זמרה לעת הבקע עפעפי שחר יום יום, הנקראת עמוד ממנָס, על שם המלך אַמֶנָפיס אשר בנה אותה. אחרי מות המלך אמנפיס הרביעי, הוא אמנפיס אשר שאף לתקן את הדת המצרית ולחדשה, בהתאמצו להקים את עבודת השמש בתור דת יחידה השולטת בקרב הממלכה, התחוללו מלחמות אזרחים בארץ על דבר ירושת הכסא, ותהי המלחמה ארוכה, עד אשר בא הקץ לה על ידי המלך הֲרַמהיב.

ביחוד גדלה ארץ מצרים בעוזה ותפארתה בימי המלך סטיס הראשון, ועוד יותר מזה בימי רַעמסס השני (28 – 1388 לפני ספה"נ) אשר הרחיב את גבולות הממלכה וירבה את כבוד ממלכתו בהיכלי חמד ובמצבות זכרון יותר מכל המלכים אשר היו לפניו. הוא החל לחפור את התעלה המחברת את הנילוס עם ים־סוף, ולמען שמור את גבולות הארץ מפאת ים בנה את שתי הערים הבצורות פתם ורעמסס; לחפץ עלילותיו אלה העביד את בני ישראל בפרך ויענה אותם בעבודה קשה, והדברים נזכרים ומפורטים בספר תורת משה. לרגלי העבדות וקשי השעבוד אשר הגיע למרום קצו בימי המלך מנפטה (1302 – 1322) התעוררו בני ישראל לצאה מכור הברזל ויפרקו את עול מצרים, ויצאו מן הארץ.

המלך רעמסס השלישי עוד הגביר חיל במלחמותיו, ויהי למושל אדיר בכל ארצות אזיה. בימי אחד עשר המלכים הנקראים כלם בשם רעמסס, אשר מלכו במצרים איש אחרי רעהו, ירד כבוד כסא הממלכה מטה, והמלכים סרו למשמעת כהני הדת. כפעם בפעם גברו המהומות בארץ, וצאצאי בית המלוכה אשר במצרים התחתונה מגרו את כסא בית רעמסס וימלכו תחתם; ובתקופת הימים ההיא שבה בירת הממלכה אל מוף כבתחלה. עם אחד ממלכי מצרים מן התקופה ההיא, פזוּזַנִיס השני, התחתן שלמה מלך ישראל בקחתו את בתו לו לאשה, אשר עם בואה בגבול יהודה באה אתה יחד גם התשוקה לבניני תפארה, עד כי שם לו המלך שלמה למופת בדרכי המלוכה‏ את מלכי מצרים, להכביד על העם נטל מסים ולהעביד בפרך את איזה מנתיני הממלכה, למען הקים לו ארמנות תפארה, וכפי המסופר בכתבי הקדש ארכו ימי בנין הארמון אשר הקים לכבוד בה פרעה כשלש עשרה שנה. בגלל ההתחתנות הזאת אמנם התחזק רוח השלום בין יהודה ומצרים, אך לא לארך ימים. המלך שישק (מוצא מולדתו מעמי בני שם) אשר מלך אחריו, היה עוין למלכות ישראל ויתן מחסה ומפלט בארצו לירבעם המורד במלך ישראל, וגם שמע לעצת ירבעם אשר הסיתו להתנפל על ירושלים ולשימה לבז. אולם פתאום נכנעה מצרים תחת ידי ממשלת זרים; סְבַקַה מלך כוש לכד את הארץ וימשול בה, ומני אז היתה מצרים לנחלה למלכי כוש. אחד ממלכי כוש המושלים במצרים, תרהקה, נלחם בסנחריב מלך אשור ויכהו בחרב מלאה דם (701 לפני ספה"נ), בעת אשר זה האחרון חשב לצור על ירושלים ולשום את ממלכת יהודה למשסה. כשלשים שנה אחרי כן התעורר אסר־חדן מלך אשור לנקום את נקמת אביו, וילחם בתרהקה ויקרע את מצרים מידו. הוא חלק את הארץ לעשרים מחוזות וישם נציבים בתוכם, והגדול מכלם היה נכה, הנציב בעיר מוף. בנו פסַמְתִּיך הראשון (610–655) מצא לו עת מוכשרת, עת היו ידי מלך אשור מלאות עבודה להכניע את המרד בארץ בבל, ויפרוק את עול אשור מעל בני עמו,‏ וישם את מצרים לארץ חפשית כבראשונה. המלך פרעה נכה (595–610 לפני ספה"נ) מלאו לבו להשתמש במפלת ממלכת אשור, אשר נפלה לעיניו, ויעל בראש חילו ללכוד את הארצות הנשענות לחופי יִם התיכון, ובעברו דרך ארץ יהודה נצח את המלך יאשיהו במלחמה על יד מגידו; אפס כי נבצרה מאתו לקטוף ‏ את פרי נצחונו, כי הוכה על ירי נבוכדנצר מלך בבל במלחמה בכרכמיש על יד נהר פרת, וינער את כפיו מכל ארצות אזיה. ההתחרות בין מלכי אשור ומצרים על דבר השלטון על ארץ יהודה לא חדלה גם בימי המלך פרעה הפרע (570–589 לפני ספה"נ); הוא הסיע את מחנהו להציל את יהודה מידי נבוכדנצר מלך בבל אשר חשב ללכדה, אפס כי הוכה מכה גדולה במלחמתו עם חיל בבל, ובין בה וכה היתה יהודה למשסה ולחרבה מחרב הכשדים. מרה מאד היתה אחרית המלך הזה אשר בחצותו את בני ארץ קיריני בגדה בו הצלחתו, ואחד מבני חילו אַמסיס התקשר עליו וירצחהו נפש וימלוך תחתיו (571 לפספה"נ). מלוכת המלך אמסיס היתה תור הזהב לארץ מצרים, אשר היתה אז לקן המסחר והמרכלת, ובסחרה ינקה שפעת חיל כל עמי הארץ; אז פרחו בה המדעים ומלאכת המחשבת למעלה ראש; וכרוב עשר הארץ כן רבו גם יושביה, עד כי עלה מספר הערים עד כדי 20,000. אפס כי כח הממלכה וגבורת חילה ונשקה לא הקבילו במדה שוה אל גדולתה ותפארתה, ועד מהרה נפלה לשלל בידי הפרסים במלחמה על יד פלוזיה (525 לפני ספה"נ), ומצרים היתה לאחת המדינות בגבול ארץ ממלכת פרס.

מצבות הזכרון, אשר רבות מהן שרדו אלינו ותבקיעינה דרך זרמת אלפי השנים אשר עברו עליהן, מעידות לנו על יפעת ההוד והתפארת אשר שררו בחצרות מלכי מצרים בתקופות שונות. הארמונות, ההיכלים, מצבות קברות המלכים וכו', – לכל אלה התאימו אל מדת הגדולה והגבורה שהשתררו בארץ ההיא, כמו תבל ומלואה תכן לרגליה, כמו בה התגלמה גבורת האלים הנשגבים, ועל ידה התגלה כח זרועם על פני הארץ כלה. ככל מלאכת מחשבת התרוממה גם הספרות למדרגה גבוהה של התפתחות מכונית, ומעשה הכתב היה לקנין כללי בקרב הארץ, וישתמשו בו בכל מקצעות חיי החברה. הספרות הזאת, העתיקה ‏לימים מכל הספריות אשר לכל עמי הארץ, היא מפוזרת ומפורדת על פני קירות היכלי־ענק ומצבות קבר שרידי ימים קדמונים, והיא נערמת לערמה גדולה של המון מגלות פּפירוּס, אשר רבות מהן עודן מחכות לחכמת חוקרי קדמוניות, לצרף וללבן את הרשום בהן בכתב החרטומים. תולדות התגלות שפת המצרים העתיקה אחרי השכחה מלב כל חי, תולדות התחבולות המחוכמות והשנונות, אשר על ידן הצליחו חכמי אירופה לברר וללבן את כתב החרטומים – הן אחד הנצחונות המזהירים אשר רכשה לה החכמה בעת האחרונה. אנחנו מצדנו הננו להעיר על חזיון אחד הנראה בכתב המצרי: הוא מראה לנו לדעת את האהבה לנושנות אשר קננה בלב העם המצרי, והננו רואים כי כל קוי תכונת העם הזה מתוארים בתמונה בולטת ומוחשית גם בקרב דתו. המצרים הקדמונים החזיקו בכל מנהג קדום, ולא הרפו ממנו גם אחרי אשר הנהיגו תחתיו מנהג חדש טוב ממנו. גם ימים רבים אחרי אשר החלוּ בני האדם להשתמש לכל צרכיהם בכלי־מתכות לא חדל המצרי הקדמוני מהשתמש לכל צרכיו, וביחוד בענינים אשר יש להם איזה קשר ואחיזה עם עניני הדת, – בכלים עשוים מגזרי צור ואבן. בארונות החנוטים אנחנו מוצאים תמיד שכינים מחוטבים מאבני צור, אשר בהם השתמשו המצרים לנתח את הגויות בעת החנטן, וזה מורה בעליל איך השתמרו בקרב המצרים מנהגים קדומים, גם אחרי אשר חדל להיות להם בפועל ארח בחיים. יחד עם כל הרכוש הרוחני אשר הוציאו אתם בני ישראל ממצרים נתגלגל גם המנהג התפל: להשתמש לצרכי הדת בשכינים עשוים מצורי אבן; ועל כן נראה כי לקחה צפורה למול את ערלת בנה רק צֹר (שמות. ד. כה.), וכמו כן עשה לו יהושע “חרבות צרים” למל בהן את צעירי בני ישראל (יהושע. ה. ג.), ולחנם נדחקו מבארי התנ"ך לפרש את המלה “צרים” בהוראת “חדים ושנונים”, כי המלה מבוארת על פי משמעותה הפשוטה: החרבות נעשו מאבני צורים, והננו רואים בזה חקוי של מעשי המצרים להשתמש לחפץ עבודת הדת בשכינים עשוים מאבן. וכדבר הזה עצמו נוכל לאמר גם ביחס אל הכתב. הכתב הקדמוני אשר השתמשו בו המצרים הוא כתב החרטומים או מכתב הציורים. על פי השיטה הקבועה במעשה הכתב הזה, המכתב הרשום איננו כלול מן הברות שונות מסודרות למלות, כי אם כל אות מורה על איזה רעיון מיוחד הנולד בלב הכותב, ובכן הוא כתב המתדבר לא ממלות כי אם מצרופי רעיונות. מלבד אשר הכתב הזה הוא כמקור תלאה ויגיעה רבה לכל הקוראים בו, איננו מוכן אל נכון, והוא עלול לגרום ספקות ושגיאות מצד הקוראים. עוד בימים קדמונים המציאו המצרים עוד מין כתב חדש, אשר האותיות הכלולות בו אינן מורות על עצמים ורעיונות שלמים, כי אם מכֻונוֹת אל קולות והברות ידועות, אם כי האותיות בעצמן לקוחות מכתב הציורים הקדמוני. בתמונה הזאת הגיעו אלינו מרבית כתבי הספרות המצרית; וגם פה הננו רואים, כי שיטת הכתב החדשה לא הדפה מפניה את מכתב החרטומים הקדמון. ביחוד הכתבות והתעודות, אשר תכנן איזה ענין דתי, הנן כתובות על פי שיטת הכתב הקדמון והכתב החדש גם יחד. כל מאמר ומאמר נכתב פעמים: ראשונה בכתב החרטומים, הוא מכתב־הקדש הקדמוני, ואחרי כן הוא נשנה בכתב החדש אשר ירוץ כל קורא בו. ובפנותנו אל גבול הדת, אל העצמים השונים אשר נקדשו בקדושת אל, הנה גם פה תתגלה לפנינו התשוקה העזה לבלי הסתלק מן הישן־נושן אשר התקדש מימים קדומים; גם פה הננו רואים את השאיפה לאחז בהקדום והנושן יחד עם החדש, כאשר נראה במרוצת הדברים.

I. העבודה לבעלי החיים

הננו מתחילים את דברינו מאותו היסוד הכלול בדת המצרים, אשר לפי ההשקפה הנכונה הוא מתנגד תכלית נגוד אל הבינה הישרה. בתקופת העת אשר לפני לדת הדת הנוצרית והנמשבת גם אחריה, עת רבו מאד הסופרים היונים והרומאים אשר נשאו משא על ארץ מצרים ויתארוה מכל עבריה, הננו רואים את דת המצרים מתוארת לפנינו בתור דת שפלה מוקדשת כלה לעבודת בעלי חיים, מיני בהמה וחיה אשר נקדשו בקדושת אל ורק הן ממש, בלי כל כונה צדדית ובלי כל רעיון דתי. הסופר הקדמון הֵירוֹדוֹט מספר, כי המצרים הקדישו את כל מיני בעלי החיים, והוא קורא בשמותם את המינים אשר נתּן להם היתרון על שאר מיני בעלי החיים, לעבדם ולכבדם בתור אלים. לפי דבריו נקדש מאד השור הפראי, הבהמות (Behemot) בעיר פַפרֶמיס, התנין (קרוקודיל) בנא־אמון‏ ועוד איזה מיני בעלי חיים אשר נחשבו לקדושים בכל הארץ. ברוב ענין מספר הסופר הקדמון הזה, כיצד חנכו, גדלו ויכלכלו את “הקדושים” האלה בחייהם, ואת הכבוד הגדול אשר נתנו להם במותם. הסופר לוציאן אומר: “ארמנות האלילים אשר במצרים הם היכלי תפארה, בניני מדה ורחבי ידים, מפוארים באבני חן ומצופים זהב, וכתבות נהדרות מתנוססות עליהם; אולם מה השתומם רוחכם לוּ באתם אל הארמון פנימה להביט אל האל המסתופף שם, בראותכם – חתול, עז, קוף או דוכיפת!”. כדבר הזה עצמו מחליט גם הסופר קלימונט האלכסנדרוני, גם הסופר צילז הרומאי, אשר היה במנאצי הדת הנוצרית בראשית ימי צמיחתה. ובכן, היסוד הראשי בקרב הדת שהשתררה בארץ מצרים בתקופת העת אשר לפני התקופה הנוצרית, היתה – האמונה באלהותם של בעלי החיים. אחד מאישי המין הנקדש, אשר נבחר לאל, ישב, או זחל או דלג, בהיכל קדשו, ובכל המחוז הוטב לכל בני מינו בגללו, כי איש לא נועז לגעת בהם לרעה ומה גם לאכול את בשרם. למשל, במחוז אשר שם הקדישו בקדושת אל את אחד החתולים, נכבדו כל החתולים בגללו ואיש לא נגע בם לרעה; והיה כל מכה וכל פגע רע אשר הסב איש לחתול, יהיה איזה שיהיה, חוללה מהומה וקצף גדול בקרב יושבי הארץ; האיש ההורג את אחד החתולים דמו בראשו, אם גם היה בן ארץ נכריה אשר לא ידע את חוקי הארץ ודתה. לעמת זאת במחוז השני הקרוב אל גבולו, שם נקלה כבוד החתול, ותחתיו הקדישו והעריצו מין אחר. הבדל המושגים בין הדתות המקומיות האלה עוררו לפעמים קרבות בין יושבי המחוזות השונים. הסופר הרומאי יוּבינַל חבר שירת התולים, אשר בה יציג לפנינו מחזה מלחמת־דת עצומה בין שני מחוזות הקרובים זה לזה, אשר כל אחד מן העמים היושבים בם שנאו ויבזו בלבם את בעלי החיים‏ אשר נכבדו ונקדשו בקדושת אל בעיני שכניהם. על פי הדברים האלה יתבאר לנו, כי נבצר מאת בני ישראל היושבים על אדמת חם לזבוח זבחים לאלהים בגבול ארץ מצרים, עד כי נלחצו להתרחק מגבול הארץ ללכת המדברה, למען הקריב לאלהים קרבן מן הבקר והצאן, מיני בעלי חיים שנקדשו בעיני המצרים אשר הריגתם, אם גם למטרה דתית, נחשבה בעיניהם כחלול קדש. הנקודה המנוגעת הזאת אשר בגוית הדת המצרית היא היתה לעיני המחוקק באמרו: “לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו” (שמות ח. כב). כשאנחנו לעצמנו ברור הדבר בעינינו, כי המלה “תועבת” הנזכרת פה היא מקבלת אל המושג “טַבוּ”, אשר התברר בפרק ה' מספרנו זה; המלה “טבוּ”, כפי המבואר למעלה, מתאימה אל המושג “קדש”, והונחה ביסודה על כל עצם מוקדש ומופרש מרשותו של אדם; למשל המקום אשר הקדש לאל ואין לאדם הרשות לדרוך עליו, או הבהמה הקדושה אשר אסור לאדם לכבוש אותה, להמיתה לאכול את בשרה, או גם לגעת בה לרעה, כל אלה וכדומה להם מסומנים אצל בעלי הדת האלילית בשם “טבוּ”. המצרים בהקדישם את כל מיני בעלי החיים בקדושה נשגבה, נכנסו אצלם מיני הבקר והצאן תחת גדר שם “טבו”, אשר לפי מבטאה של השפה העברית תהי הברתו “תועבה”. לפי זה תהי המלה “תועבה” מלה זרה שאולה משפה נכריה, ונתאזרחה בשפה העברית אחרי אשר נשתנתה מעט לפי תבנית משקלי השמות העברים. ומאשר כי לפי המבואר למעלה היה מושגה של מלת “טבו” כפול, בחיוב ובשלילה, על כן תשתמש השפה העברית במלת “תועבה” על צד השלילה תמיד, להורות על הנבלה והרעה המוסרית, הבזיון השפלות והטומאה המוטבעים בתכונת כל דבר. ואל נא יפלא הדבר הזה בעיני הקורא; מודעת היא, כי בשפה העברית נמצאות מלות זרות שנתאזרחו בה גם בתקופת כתבי הקדש.

באחת, זה הוא המצב הקבוע והמסודר אשר השתרר בכל מחוז ממחוזות הממלכה: בקרב כל אחד מהם נמצא מין אחד ממיני בעלי החיים אשר נקדש בקדושה מיוחדת; את אחד מאישי המין שמו בהיכל הקדש בתור סמל דמות של המין כלו ובא־בכחו, ויכבדוהו בכבוד אל, – אך גם יתר אישי המין הנפוצים על פני כל המחוז נכבדו בעיני העם, אשר חשבו להם לחובה דתית להגן עליהם ולנצרם לבלי תאונה להם כל רעה. לפעמים נקדשה בכל ארץ מצרים, איזו בהמה או חיה אחת נבדלת, כמו השור “אַפּיס” בעיר מוף, השור “מנֵיביס”, אשר הקדש לשם אליל השמש בעיר נא־אמון, או העז הקדושה בעיר מֵינדיס. ואלה האחרונים, אם גם בעצם וראשונה צמצמו את אלהותם רק במקום מוגבל, בכל זאת קרה כי הצליח בידם להרחיב את גבול קדושתם על פני כל הארץ, אם רק המחוז אשר בו נקבע שלטון אלהותם זכה לאחוז במושכות הממשלה לשלוט בכל הארץ. המצרים העריצו והקדישו את כל מיני בעלי החיים בתמונותיהם השונות, הגבוהים והשפלים, הגדולים והקטנים, ויעבדום ביראת הכבוד. מלבד מיני בעלי החיים הגדולים אשר הזכרנו, הקדישו במקומות ידועים גם את הקופים, הכלבים, עכברי השדה, וכמו כן נחשים, צפרדעים ומיני דגים שונים, ומלבד זה גם את שרץ־העוף הנודע בשפת רומית בשם Skarabei, ואת צלם דמות השרץ הזה חרתו על מצבות הזכרון אשר הקימו לכבוד גבוריהם, כי נחשב לסמל הגבורה וחיי הנצח. וכבעלי החיים כן גם נקדשו בארץ רבים ממיני עצי השדה וצמחי יער; אך נפלא הדבר כי התמר נחשב בין עצי החול³.

בתארנו פה את דת עבודת בעלי החיים אשר השתררה בארץ מצרים, הנה דברינו שאובים ממקורות מאוחרים מאד המתיחסים אל תקופה מאוחרת בתולדות הדת הזאת. הדת אשר השתררה בארץ מצרים בתקופת ימי קדם יש אשר היתה רוממה ונשגבה ממנה בתכונתה; בהכתבות החרותות על מצבות הזכרון שרידי ימים קדמנים, אשר הציבו להם מלכי מצרים וכהניה הגדולים בחייהם, לא נזכר מאומה על דבר קדושת בעלי החיים ואלהותם. האמנם טרם נוצרה הדת הזאת בימיהם? באמת לא נוכל להחליט את הדבר אל נכון; ‏יוכל היות כי הדת הזאת היתה ידועה גם להם, רק לא עִנְיְנָה את לבם, או כי נמנעו מהפיצה בקרב הארץ. אמנם חכמי המצרים לא חשבו את עבודת בעלי החיים בתור דת חדשה שקמה בארץ בתקופת עת מאוחרת. הכהן המצרי מניטו, אשר כתב את ספריו במאה השלישית לפני ספה"נ, אומר כי דת עבודת בעלי החיים נתחדשה בימי המלך השני למשפחת בית המלוכה השנית. אבל בהיות כי שתי משפחות המלוכה הראשונות אשר בתולדות ימי המצרים נשואות רק על אברות האגדה ואמתותן ההיסטורית מוטלת בספק גדול, על כן לא נוכל לשום לב לדברי מניטו. מלבד זאת חשודה בעינינו העדות ההיסטורית הזאת מצד בעליה, כי ידענו את מניטו בתור מזיף ספרים קדמונים ומבדה שמועות בדויות, ובפרט שמועות מני קדם, כפי שידענו את דרכי האיש הזה ומשפטיו על היהודים, אשר בדא מלבו ספורי בדים ועדות ספרי קדמונים, למשל, כי בני ישראל גרשו ממצרים על כי היו מצורעים ומוכי שחין רע, ולא נתנו אותם מלכי מצרים לשבת בארץ, ויאֻלצו להיות נעים ונדים במדבר. כהני המצרים בני דורו של מניטו התאמצו להחליט כי דת עבודת בעלי החיים היא תולדת שגגת הדעות, פרי השתבשותה של הדת המצרית הקדמוניה הצרופה, אשר נשחתה ועֻותה בשטף הדורות; אפס כי נבצרה מאתם להגביל את נקודת זמן התהיותה, ויקדימו את ראשית מוצאה אל התקופה המיתולוגית ההולכת לפני התולדה, והננו רואים כי לפי דברי מניטו הופיעה דת עבודת בעלי החיים לפני תקופת העת, אשר בה הוחל להקים מצבות זכרון עם כתבות חרותות עליהן (מצבות הזכרון מוצאן מימי משפחת בית המלוכה השלישית והלאה).

אבל יש לנו עוד תעודות אחרות המעידות על הענין שלפנינו. תמונות האלילים החרותות על פני מצבות הזכרון היותר עתיקות מעידות באופן ברור, כי היצורים הגדולים האלה (הם מצוירים בתמונה גדולה במדתה) יש להם איזה יחס וקשר עם היקום אשר בממלכת בעלי החיים. אלילי מצרים הגדולים‏ הם מתוארים‏ בדמותם‏ על פני מצבות הזכרון בשלשה פנים. התמונה הקבועה בהחלט היא תמונת אדם. האליל מצויר בתמונת איש או אשה; ובהיות צלמי דמות האדם אשר בהם מתוארים האלילים כלם עשוים על פי תכנית אחת ידועה, כלומר כל תמונות פני האלילים נעשו על פי דוגמה אחת מתבנית פני איש, וכן תמונות פני האלילות עשויות על פי דוגמה אחת של תכנית פני אשה, על כן נוסף על קדקדן איזה סמל ידוע, למען יכיר הרואה אל איזה אליל תרמוז התמונה המצוירת. למשל, האליל הֲתָר מצויר בדמות פני אשה עם תמונת קרני פרה על קדקדה, וכיוצא בזה לכל האלילים. אולם התמונה הקדומה אשר הסכינו לפני זה לסמן על ידה את סמל דמות האלים השונים, היא התמונה אשר בה מתוארים האלים מחצית גויתם בתבנית איש ומחציתה בדמות בעלי חיים. האליל “הרס” מצויר בתבנית איש עם ראש עיט, “התָר” הנז' בתמונת אשה עם ראש וקרני פרה, בַסת – תבנית אשה עם ראש חתול, אזיריס נושא עליו ראש פר, חַנוּם – ראש איל, אמון מתואר חליפות, פעם עם ראש איל ופעם עם ראש עיט. כן גם נפגוש איזה אלילים מתוארים בתבנית אדם וראש עליהם מלמעלה בדמות יצרים שאין דוגמתם בעולם, רק לקוחים מעולם האגדה וההזיה (מיתולוגיה), כמו למשל ראש פִהֻנִיקְסְ (אגדה יונית אחת מספרת, כי ישנה בארץ ערב צפור ושמה “פהניקס” המארכת ימים עד כדי 300 שנה, ובאחרית ימיה היא מעלה את עצמה על המוקד, ומאפר שרפתה תופיע פהניקס חיה צעירה). אולם יחד עם התמונות האלה, אשר חצין תבנית אדם וחצין תבנית בהמה וחיה, ישנן עוד תמונות פשוטות אשר תעודתן גם הן להיות לסמל דמות האלילים, והן מתוארות לפנינו בדמות בעלי חיים פשוטים. בימי מלוכת משפחת המלוכה השתים עשרה החלה תקופת המעברה מן התמונות הפשוטות אל ציורי תמונות יותר נשגבות ומורכבות. אבל גם אחרי אשר נעשה הצעד הנכבד לתאר את האלים בתמונת חצי־אדם, גם אז לא חלפו תמונותיהם הקודמות כליל, כי אם הוסיפו להופיע יחד עם התמונות החדשות. כן הופיעו על מצבת אבן אחת שתי תמונות המתארות את דמות האליל “הָרָס”: האחת מתארת אותו בתבנית אדם עם ראש עיט, והשנית מצגת אותו לפנינו בתבנית עיט פשוט, ובדרך הזה תופענה לפנינו תמונות כפולות לכל אחד ואחד מאלילי מצרים. והנה אם עוד בתקופה קדמוניה, בראשית ימי ההיסטוריה המצרית, הסכינו לערוך סמל ודמות לאלילי מצרים בתארם אותם בתמונות כאלה, הלא מאליו מובן כי דת עבודת בעלי חיים, כפי שהיא מתוארת בספרי היונים והרומאים, איננה המצאת ימים מאוחרים; היא איננה תולדת תקופת הירידה והנסיגה לאחור, כי אם היא מעמקת שרשיה בעבר רחוק וקדום מאד. יוכל היות כי דת עבודת בעלי החיים היתה כעין נסיגה לאחור לשוב אל הנושנות – כמו שנהוג תמיד בתקופת ימי הירידה לכל עם ועם – או, יותר רצוי לאמר, התחדשות עבודה דתית אשר כמעט חלפה עברה ותנח את מקומה לדת רוחנית ובעלת דעות נאצלות יותר משלה. ואם כי רק החכם העוסק ביחוד בחקירת קדמוניות ארץ מצרים יועל לבוא עד תכלית החקירה הזאת ולהתחקות על שרשיה הדקים, על כל פנים הנה ברור הדבר כי האמונה באלהותם של בעלי החיים איננה דת חדשה בארץ מצרים, כי אם חזיון עתיק, אשר ימיו כקדמת העם היושב שם.

התורה העיונית המבארת את טעם העבודה הדתית לבעלי החיים. – מה פשר הדת הזאת? איך נחשבנה, ואיזה מטרה ניחס לה? גם כהני הדת הזאת, וכמו כן גם הסופרים הקדמונים ההם, אשר ארץ מצרים וכל אשר בה עִנְיְנוּ אה לבבם עד מאד, בארו את טעמה ותעודתה של הדת הזאת מנקודות השקפה שונות; ועוד בימינו אלה שוררות דעות עיוניות שונות, אשר תעודתן להטעים את מגמת הדת שלפנינו. ואנחנו נברר בזה רק את הנכבדות והראשיות אשר בהן: 1) העמים הקדמונים כבדו את בעלי החיים ויעבדום רק בגלל תכונותיהם הנעלות, כאשר נעשה, כפי הנראה, בארץ פֶּרוּ לפני ממשלת האונקים (עיין למעלה פרק ד'), וכל מין ומין נקדש בגלל היתרון המצוין והמעלה הנכבדה אשר נגלו בו, ככה כבדו בכבוד אל את הכלב בעד חריצותו, שקיגתו ורוח האֵמון אשר בקרבו, את העיט – בעד תעופתו הנמהרה, אשר נדמתה להם כתעופת קרני אור השמש; את הפרה – בתור אֵם רחמניה; את הזבובים ושרצי העוף – בעד הסגולות הנפלאות אשר חוננו בהן לתכלית קיום המין, בהיות כי נראה בהן כעין תחית המתים והשתכללות החיים על חֹרבות ההרס והכליון. 2) את בעלי החיים הקדישו ויעבדו כאלהים לא בגלל עצמם; הם היו בעיניהם רק לסמל דמות האל הצמוד והמשולב עליהם, ובכן רק האל המכֻון בדמותם הוא הנקדש והנעבד, אך לא עצם הבעל־חי הנצב נגדנו. אולם השיטה הזאת תוכל להיות נכונה ואמתית רק ביחס אל העתים המאוחרות, אבל בשום אופן איננה מבארת לנו את ראשית מוצא הדת הזאת, כי איך התהוה הדבר, ומי הוא הראשון אשר בדה מלבו לקבוע את השחל לסמל דמות האליל אנוביס, את החתול – להאלילה בכַת, הקרוקדיל להאליל סֶבַקָה וכדומה לזה? 3) יש מבארים את מוצא הדת הזאת וראשיתה על ידי אגדות מיתולוגיות וספורים מזויפים בתמונה היסטורית, ובכן יסופר כי איזה מלך ממלכי הגוים הקדמונים, בחפצו להפריד בין עבדיו ונתיני ממלכתו לבל יתאחדו יחד, פן ימרדו בו, בחר לכל מחוז ומחוז בעלי חיים שונים ויצו לעבדם. כמו כן יספרו בתור אגדה קדמוניה, כי האלים בעת שוטטם בארץ התהפכו ליצורים גשמיים בדמות בעלי חיים, ומני אז שוכנים אלים בקרב כל בעלי החיים; והאלים מסתתרים בקרב בעלי החיים, למען התקרב אל היקום אשר על פני האדמה, ולמען התבונן אל כל מעשיהם. אך בני האדם הכירו את מקום מחבואם, והם כורעים ומשתחוים להם כפי שהם עטופים בתמונתם החיצונית אשר בחרו להם. 4) האלים אינם יכולים להתקים בעולם ואינם יכולים להתקדש בקדושתם הראויה להם, כל עוד יהיו חסרי גויה, אשר אך בה יעצרו כח לחיות ולהתגלות בעולם המעשה והמפעל – זה הוא החוק הגדול אשר חקקה הפסיכולוגיה המצרית; והנה לוא שכנו האלים בגויות בני האדם, כי עתה הלא נדמו איש אל רעהו דמיון נמרץ, ועל כן אפוא השכילו לבחור מקום לשכנם את גויות מיני בעלי חיים שונים, למען יכירום.

העיונים והדעות האלה הם, כפי הנראה, המצאת‏ העת המאוחרת, למען באר על ידם את מוצא החזיון הנחקר אשר נסבתו האמתית לא נודעה. בקרב מפלגת הכהנים המצרים נמצאו גם חוקרים הוגי דעות, אשר בסתר לבבם לא יכלו להתפשר עם העבודה הדתית לבעלי החיים, אשר מצאה קן לה בארמנות מקדשיהם – מפני נווּלה וגסותה, ויאמרו להצדיק אותה למצער לפני משפט חקירתם על ידי איזו תורה עיונית. והשאיפה להוציא את העבודה הדתית הזאת מידי פשוטה ולהכניס בה איזה כונה ורעיון מפשט בדרך חידה ורמז, אות היא על החפץ וההתאמצות הנמרצה להתרחק מגסותה במדרגה ידועה. אפס כי אלה אשר התחבטו בחקירות ועיונים כמו אלה למען באר על ידם את העבודה הדתית לבעלי החיים, הם בלי ספק לא יכלו להיות ממציאי השיטה הזאת. סמוך לבנו ובטוח, כי לא יעלה על לב איזה עם בעל רעיון זך ותרבות צרופה לבדות את האמונה באלהותם של בעלי החיים, והננו מאמינים כי עם כזה לא ידבק בדת כזאת בלב ונפש, מבלי הבט אל הצדדים המכוערים שבה הדוחפים את כל בעל טעם יפה ודעת נקיה ממנה הלאה, כאשר נדבקו אליה המצרים, – רק לרגלי הדעה העיונית, אשר על פיה יש דמיון בין איזה אלים ידועים ובין איזה מיני בעלי חיים על פי תכונותיהם, או למען הביע על ידה את ההשקפה על האלהות והתבל כעל עצם אחד, (Panteismuss) או את האמונה המסתעפת ממנה, כי האלהות בהתפשטה בכל הפנות הרחוקות בתוך‏ הבריאה התרכזה והתגלמה בתמונות חיה ובהמה. באמת שיטה דתית כזאת לא היתה יבולה להופיע בתקופת עת נאורה, אחרי אשר הגיעו המצרים למדרגת השכלה ותרבות נכונה, וגם אי אפשר היה לה להתקים בקרב עם נאור ובעל תרבות, לולא נתקדשה עוד מימים קדומים, ולולא נתאשרה בתקף הדרת הזקנה המופלגת החופפת עליה. דת כזאת יכולה להאריך את תקומתה בקרב העם רק בתור סוד ותעלומה דתית מקודשת, בתור רז אשר מוצאו ומולדתו נעלמים וצפונים מכל חי.

זה לא כבר הופיעה דעה חדשה להטעים את העבודה הדתית לבעלי החיים, והבאור החדש הזה אך יצא מבית מדרשם של חכמי תורת האדם (Antropologie) ויפץ מהרה על פני הארץ. אם נשען על עדותם של הסופרים הרומאים יובינַל ודיודֹר, הנה היה המצב הדתי בארץ מצרים דומה אל מצב החברה האנושית בעת היותה שקועה בהאמונה הנבערה על דבר מוצא בני האדם מחלצי בעלי החיים (תָתם), כאשר בארנו בפרקים הקודמים. גם פה נגלה בעצם תמו החזיון אשר ראינו. בארץ פֶּרוּ לפני ממשלת האונקים, השורר גם בעת ההוה בקרב שבטי הפראים בצפון אמריקה; לפנינו המון ערים וקבוצי בני אדם מתאחדים לעדוֹת, ובכל אחת מהן ישנה בהמה או חיה קדושה המיוחדת לה, אשר מבשרה לא תאכל, איננה נוגעת בה לרעה, גם סוככת היא עליה באברתה ומקדשת אותה בתור אל. מלבד זאת, בכל מנהגי הדת הנהוגים בארץ מצרים הננו רואים פה ושם את עקבות סדרי החיים ההם, אשר שמו משטרם בקרב כל שבטי העמים המאמינים בתתם. ולוא גם יהי, כי הדמיון שזכרנו פה הוא מצומצם מאד, ואיננו משתרע הלאה מעבר לגבול החזיונות אשר הזכרנו זה עתה, בכל זאת יש לנו על מה להשען ולהחליט כי המחוזות השונים אשר מהם נכללה ארץ מצרים היו מיושבים בימי קדם משבטי עמים רבים בעלי אמונת תָתֶם, אשר גם בהתאחדם להיות לעם אחד עוד השתמרו בקרבם המסורות העתיקות המיוחדות להשבטים השונים. באופן הזה נוכל לחשוב את החיות הקדושות אשר להמצרים בתור תָּתֶּמים של השבטים הקדמונים אשר נאחזו בארץ ‏בעצם וראשונה. הנה כי כן צעדה הדת הלאה בנתיב התפתחותה ‏מבלי לזרות הלאה את הדגל המרחף על פני חיי השבט, ותשאירהו על מקומו בתור סמל חיי אחוה וקרבת משפחה.

II. האלים הגדולים

ּלרגלי הכתבות החרותות על פני מצבות הזכרון ועל מגלות הפַּפירוס, יתודעו לנו המון אלים ממין אחר לגמרי. המטרה הראשית אשר להדת הזאת גלויה ומבוארת לנו בדעתנו כי יחד עם החיות הקדושות, החתול, הקוף והתנין, הקדישו והעריצו ויכבדו בהיכלי הקדש במצרים גם עצם נשגב השוכן בשמי מרום, אלהי השמים והשחת, אשר טבעו ותכונתו – שפעת אור, צדק ויושר, רחמים וחנינה, אֵל אשר אמונתו מעוררת בלב עובדיו רגשי הגות־כבוד ודבקות נמרצה אל העולם הרוחני, ומביאה את האדם אל האמתות הנשגבות הכרוכות בעקבות האמונה במציאות האלהים. מראשית העתים הקדמוניות ההן, אשר זכר קורותיהן ועלילותיהן הגיעו אלינו, תארו להם המצרים את האלים הגדולים בדמות בעלי חיים, כאשר ראינו למעלה. בכל תקופת ימי עולם הידועה לנו מופיע לעינינו “התר” בתבנית פרה, “הרס” – בתבנית עיט, “אנוביס” – בדמות שחל. אולם האם לא ירדה האמונה בהאלים הגדולים בזמן מן הזמנים ממדרגתה ותשפל בערכה ותתגשם מאד ותתהפך לדת גסה ושפלה, לדת עבודת בעלי החיים? כבר ראינו למעלה מה מאד יקשה עלינו לתמוך את הדעה הזאת. לעמת זאת, מי יודע אם לא התפתחה הדת הגסה, האמונה באלהותם של בעלי החיים, ותרם ותשגב ותהי לדת אשר יסודה אמונה באלים גדולים שוכנים במרומים? גם הדעה הזאת איננה נתונה להיות מוכחת על פי ראיות חזקות, בהיות כי האלים הגדולים אשר ראינו בארץ מצרים אינם בעלי חיים, אשר התרוממו למדררגה נשגבה ואשר נחשבו לבעלי רוח כביר עם איזה תכונה רוחנית, כי אם עצמים מסוג אחר לגמרי; האלים האלה הם: השמש, הירח, השמים והשחר. וכאשר בררנו בפרקים הראשונים מספרנו זה את הנסבות, שעל פיהן נולדה האמונה באיתני הטבע בעצם וראשונה אצל האדם הקדמוני, אשר איננה מתבארת לנו כדת מקורית בפני עצמה, מבלי אשר הסתעפה מאיזה דת שפלת־ערך קודמת לה, כן הננו מוצאים לנכון להניח את ההנחה הזאת גם ביחס אל הדת המצרית. לוּ גם נניח כי איזה מן האלים הגדולים באו הלום מארץ שנער, הן גם ההנחה הזאת איננה עוזרת לנו כלל לדעת את תולדות ימי האלים בתקופת העת ההיא, אחרי בואם בגבול ארץ מצרים. הננו נאלצים אפוא להניח מציאות שתי דתות נפרדות אשה מרעותה כן בתכונתן וכן במקור מוצאן, אשר השתררו פה אשה בצד רעותה, בשאפן להתפשר ולהתרועע יחד; ועם זה הננו מחליטים כי השפעת שתי הדתות אשה על רעותה החלה עוד בימים קדומים אשר לפני ההיסטוריה, שאז התבוללו והתמזגו יחד.

לפנים דמו כי האלים הטבעיים (המורים על כחות הטבע) במצרים משולבים ברקמת אגדות מתולוגיות רק במדה מצערה מאד, כי קורות ימיהם ועלילותיהם נודעו לנו רק בדרך כלל. מרביתם אינם יודעים לספר את קורות ימיהם בעבר, מלבד איזה ניבים, אשר בהם הביע האדם הקדמוני, לפי דרכי ההגיון המיוחד לו, את השקפתו על החזיונות האדירים הנגלים בתוך הטבע, כעל יצורים חיים העוללים את עלילותיהם כרצונם. אולם במדה אשר נוסיף לקרוא את הכתבות הרשומות על פני המצבות הקדמוניות, כן תתעשר ידיעתנו בהמון אגדות על דבר האלים, ואולי עוד תרבינה האגדות ותעצמנה למספר גדול, הודות להחקירות וההתגליות בעתיד. האגדות השונות האלה כמו נערכו כלן על פי דוגמה ותכנית אחת. האלים הגדולים של המצרים הם יצורים פשוטים, גלוים ומובנים לנו, ומעולם לא נערכו לשיטה מסודרת בעלת חלקים רבים, כאשר נערכו אלילי יון, כי אם נשארו כל הימים בתור משפחות בודדות ונבדלות, וגם נדמו איש אל רעהו בתכניתם ותכונתם. כלם כאחד הם אלהי השמש או אלהי השחר והלילה, ואינם נבדלים זה מזה הבדל נמרץ ביחס אל תולדות ימיהם; הם רק שַׁיָכִים ונחשבים למחוזות הארץ השונים, ורק זה הוא ההבדל המבדיל אותם איש מרעהו.

האלים הגדולים גם הם הנם אלים מקומיים. כמיני בעלי החיים כן גם אלי הטבע נקדשו ונעבדו איש איש רק בחוג מקום מושבו בקרב עדתו המחזיקים בו, בעוד אשר במחוזות אחרים לא הכירו את אלהותו, מלבד במקרים מיוחדים ולרגלי סבות מיוחדות. אולם עוד בימי התקופות היותר קדומות הידועות לנו התחוללו בהמשטר הקדמוני הפשוט הזה חליפות ותמורות רבות. כל אחר ממחוזות הממלכה לקח לו לסגולה אל מיוחד לו לבדו; כן היה האליל סֵיט (Set) לאלהי המחוז אקסירין, האלילה “נייתה” – לאלהי סַאִיס. אפס כי בכל מחוז העריצו והקדישו אלים רבים נוסף על האל המיוחד לו; מרבית המחוזות החזיקו בשלשת אלים, ויש מהם אשר מספר האלים הגיעו עד תשעה; המספר תשעה הוא מספר ממוצע, ועל כן ראינו כי באיזה מקומות העדיפו על המספר הזה או המעיטו ממנו בכדי אחד או שנים. האל הראשי אשר התרומם למעלת שליט ומושל בקרב המחוז הרחיב את שלטונו גם מעבר לגבולות המחוז, ויתפרץ לבוא גם בארמונות הקדש אשר ליתר האלים זולתו, ולשפוך שם את ממשלתו, עד כי היה שורר במקומות רבים כאיש השורר בביתו. האליל “רע”, כאשר האמינו המצרים, פרה ורבה ויהי למשפחת אלים גדולה, ארבעה עשר במספרם, כלומר האליל הזה התפתח מאד, ויתגלה בארבע עשרה תמונות שונות בארבעה עשר מחוזות. אולם אם אפשר הרבר כי אל אחד יתחלק לאלים רבים, הלא בדרך טבעי יוכל לקרות ‏ ההפך; וכן קרה באמת; שני אלים או אחדים מהם, פשוט לרגלי הרכבת שמותיהם שההחברו יחד, התאחדו בעצמותם ויופיעו בתמונת אל חדש. ככה הופיעו האלים: רַע־גַרמַביס, אמון־רע, פטַה־סָקַר־אָזיריס, ועוד איזה אלים מרכבים הרכבה יתרה. באופן הזה השתררה בקרב המצרים נטיה קבועה ותמידית ליצירת אלים חדשים, וגם המסות אשר נסו לאחד את האלים יחד ולערוך מהם מערכה אחת רק הגדילו את מספרם. המסות אשר ערכו במצרים לבנות מן האלים הרבים שיטה דתית מסודרת לא הצליחה כלל, מאפס יכלת להשבית את האלים המקומיים; כי יושבי המחוזות נצמדו אל אליליהם המיוחדים מבלי הרפות מהם, וישמרו מכל משמר את משטרי דתם. בכלל לא השתרר במצרים מעולם משטר דתי קבוע; כל אחד מן הכהנים מצא לאל ידו להמיר את הדת הקבועה במקומו בהדת השוררת במחוז אחר, ולמרות חפץ לב המלכים אשר שאפו לאחד את כל דתי הממלכה ולערוך מהם שטה דתית אחת, לא הפקד מעולם כהן גדול בתור נשיא הדת וראש על כל כהני הארץ. התכונה המקומית המוטבעת על פני כל אלילי מצרים היתה למקור נובע רפיון ואין־אונים להיצורים הגדולים האלה, ותעצור בעד השתלמותם.

הדת השלטת בארץ מצרים יעדה לכל אחד מהיכלי הקדש שלשת אלים, אשר קבעו בו מושבם בתור משפחה אחת: אליל ראשי ורעיתו האלילה, והשלישי – הבן הנולד להם, והם יחד היו לאגודה משולשת (Triada). הננו להזכיר פה איזה מהן בשמותן:

הבן בא למלא את מקום אביו, ותעודתו להזדוג עם אמו ולהוליד את עצמו, זאת אומרת: להוליד אליל הדומה לו בכל פרטי תכונותיו, מלא את מקומו; ובאופן הזה אם כי הוא מת ונכחד תמיד, אך גם נוצר ומתעורר לחיים חדשים תמיד; האם, מפני שאיננה אלילת ‏השמש, היא איננה מתה. אנחנו לא נשתומם על אגדות כאלה בזכרנו כי האלים האלה יש להם יחס וקשר עם השמש השוקע וזורח חליפות בכל יום תמיד, ועל כן לא נתפלא על החזיון המתגלה לעינינו תמיד, בהוליד האליל את עצמו, או כי הוא יוצר את יצורי גויתו.

האגדות. – בטרם נרחיב את דברינו על דבר האלים הראשיים, הננו לדבר דברים אחדים על אדות האגדות הדתיות אשר להמצרים. רבות הן מאד האגדות הנושאות משא על דבר ראשית המציאות; כן, למשל, מסופר בהן כי האל הראשי הגיח מן הביצה הקדמוניה שהיתה בעולם טרם כל נברא, או כי משפחת כל האלים היא צאצאי זוג האלילים סֶב ומוּט; האלל סֶב, הארץ, הוא מין זכר והוא הבעל, ונייטה, השמים, מין נקבה, האשה, ובכן היו הם לאבות כל הנמצאים בתבל. מלבד מצבו הנשגב בתור אל נחשב האליל הראשי גם למלך בארץ, והוא כונן את כםא משפחת המלוכה הנאמנת בבריתו ויסעדנה בידו החזקה. לפי דברת האגדה היתה “תקופת ימי שלטון רע” תור הזהב לארץ מצרים, כי אז מלאו צדק ואושר נאות ארץ. כן נודעו לנו אגדות רבות אשר תעודתן לבאר איזה חזיונות הנראים בתוך הטבע, או איזה מוסד נכון בחיי החברה; הן מטעימות את טעם השמות אשר נקראו לאיזה מקומות ומיני בעלי חיים, וכמו כן תבארנה לנו את הטעם הנכון של חמשת הימים הנוספים באחרית השנה על שנים עשר הירחים הכלולים בתוכה, למען השלים את השנה לפי חשבון שנת החמה. לפי האמונה התפלה שהתנחלה בקרב המצרים הקדמונים, הנה רבות מן האגדות הנושנות פועלות במקרים ידועים פעולות חזקות מאד בכח הקסם הצרור בהן; למשל, אגדה אחת היא סגולה בדוקה כנגד הרעל, ובתנאי כי תסופר באופן ידוע, למען השיג את המטרה המבוקשת, והשנית היא תרופה לאיזו מחלה ידועה. אחרי הספורים האלה על דבר תקופת ממלכת האלים, תקופה רבת תפארת ומחוננת בברכת השלום, תבואנה האגדות המספרות את קורות ימי תקופות הצללים, עת אשר הועם אור השלום והאושר, עת אשר רפו ידי האלים העתיקים הבלים מזקן וצריהם רבו מאד, ‏ עת ‏ חדלו האלים ובני האדם להכנע מפני האל הראשי, עת התחוללה בין האלים מלחמה עזה, אשר עוד לא בא הקץ לה גם כיום הזה, ועוד היא מתחדשת בכל עת תמיד; או עת אשר סרו האלים למשמעת בעלי ריבו של האל הראשי, ואז נטל על האל הראשי אשר בא לכהן תחתיו להתקומם בסערת מלחמה, למען נקום את נקמת ההולך לפניו מידי צריו. איזו מן האגדות האלה נושאות עליהן תמונה קדומה והנן בעלות תכונה פראית, אשר תעיד בהן, כי הן פרי הגיון רוח החברה בעודנה במצבה הגס. אולם האגדות האלה מתיחסות רק אל האלים ובני האדם, אך לא אל בעלי החיים (כי לפי המצב הדתי של המצרים אפשר הדבר כי תחוברנה אגדות מיתולוגיות גם על אדות בעלי חיים), – בני־אדם אשר בלי תפונה היו הגבורים אשר בממלכת השמש. בהן מסופר על דבר הברית הכרותה ביניהם ובין האלים חליפות, פעם עם אל זה ופעם עם משנהו, על דבר גורל השמש ואת אשר יגיע אליו במהלכו היומי (לא במסלולו השנתי), על אדות ממשלתו רבת ההוד והמבורכת בפעולתה הטובה, על דבר הערב אשר יעיב אורו, ועל דבר גבורתו ואונו להלחם בהמון הכחות אשר לממלכת החשך, על דבר מותו ושובו לתחיה חדשה, או על דבר שלֻמת נקם אשר יתנקם ממלא מקומו אחריו בעד הרעה אשר עוללו לו.

משפחות האלים. בתולדות דת המצרים הננו רואים כפעם בפעם, איך אגודת אלים חולפת ותחתה באה אגודה אחרת לרשת את מקום ממשלתה, והמחזה הזה ישנה כל פעם אשר תעתק בירת הממלכה ממחוז אחד אל משנהו בקרב הממלכה; ותמורות כאלה נעשו ונשנו מבלי גרום כל מהומה ומבוכה במדינה ובממשלת הדת. אבל לוּ נסה איש להעביר את הדת העתיקה הקבועה בארץ, כי אז רבו מאד המתמרמרים עליו בחמת רוח להשבית את פעולתו; אך להוסיף עוד אֵל חדש, ולוּ גם להרכיב אֵל ראשי על האל המסתופף זה כבר בהיכל קדשו, – מעשים כאלה לא פגשו כל מעצור בדרכם. האל “רע” בעיר און היה בזמן היותר קדום הידוע לנו – האל הראשי בקרב אלילי מצרים. אזיריס בעיר אבידוס היה כמו כן אל גדול ונשגב, אפס כי העבודה הדתית של האליל הזה הגיעה אל מרום התפתחותה רק בתקופת ימים מאוחרת. האל פטַה בעיר מוף הופיע על במת החזיון עוד בימי משפחות המלוכה הראשונות. רק בעת מאוחרת מאד הופיע האליל אמון; הוא התנשא למעלת אביר אלילי מצרים רק אחרי נטות שמש ממלכת מצרים לערוב, בימי ממשלת היונים והרומאים.

והננו לרשום פה רשימה קצרה על דבר גדודי האלים אשר נכנעו תחת ידי האלים הגדולים הנזכרים פה.

רע. “רע” מורה על השמש; מקום מגורו הֵליוֹפָליס, ובעברית “און”, העיר ששם התגורר יוסף ואדונו פטיפרע (כלומר כהן־"רע"); הליוֹפליס – בית מצבת השמש (Obelisk), וזאת האחרונה היא סמל דמות השמש. האליל העתיק הזה היה בראשיתו מלך אדיר טוב לב ובעל רוח עדינה, ואחרי כן הורד משאתו ויהי לאיש צבא; הוא נלחם מלחמה ארוכה עם הנחש אַפֶפ; הנחש העקלתון נגיר ממשלת החשך, אשר יורה מטר חצים וימחץ את כל הקמים למולו. והיה בגבור המלחמה על “רע”, אז תופיע לעזרתו “התר”, אלילת השמים אשר לפאת ים, והאליל “הרס” – היא השמש בעלת הכנפים המלאה גבורת נצחון וכח עלומי נצח – יתקומם גם הוא להשיב נקם לצריו⁴. אולם האליל “רע” הוא אדון שני העולמות, מלך ‏ העולם העליון, גם מושל העולם השפל אשר מתחת לארץ. המלך פיאַנחי מבית משפחת העשרים ושתים התפרץ לבוא בהיכל “רע” בעיר און, ובהרסו לבוא אל חדריו פנימה הגיע גם אל תוך מקדש הקדשים, ובצאתו סגר את הדלת אחריו כשהיתה. והמקרה הזה לא נעלם מעיני המסורה העתיקה, אשר המציאה לנו ידיעה נכונה על אדות כל הדברים אשר ראו עיניו שם. הוא התבונן על פני “רע, אבי משפחת מלכי מצרים”, וירא שתי אניות־שיט היעודות להאליל לחפץ מסעו אשר יסע יום יום. האל “רע” ישוט יום יום באניתו על פני רקיע השמים, ובלילה הוא משוטט בהעולם התחתון אשר מתחת לארץ, אשר כח שלטונו ומלכותו מגיעים גם שמה. מסע אלהי האור בעולם ממשלת החשך – היא אגדה דתית אשר רִדדוּ אותה בעת המאוחרת וירחיבו ‏ אותה מרחב גדול מאד, גם רכסוה אל כח פעולתו של האליל אזיריס; אבל בעקרה אנחנו מוצאים את הגרעין היסודי של המושג הדתי הכי־עתיק, אשר נקלט בלבם של המצרים הקדמונים, ועל כן מסעו של “רע” על פני “אַמ־דוּאַת” (העולם השפל אשר מתחת לארץ) מסופר ברוב דברים ומבואר לכל פרטיו ודקדוקיו. יצורים רוחנים רבים ילוו אותו בדרכו ויעזרו לו בכל מעבדיו, ועם כל זה אין לשער כמה תכבד עליו העבודה להגות את המעצורים המושמים על דרכו במשך עתות כל הלילה עדי הגיעו אל שערי שחר. בלכתו למסעיו במחשכי העולם התחתון הוא מוביל אתו יחד את נפשות מתי עולם, נשמות בני האדם; ואלה האחרונות בעת לכתן בדרך מסוכנת כזאת הן עוצרות כח להאבק עם הכליון השואף להן ולהשאר צרורות בצרור החיים תחת כנפי רע, רק הודות לרזי התעלומה ותורת סודות פליאה, אם רק לא חשכו עמל מנפשן לקנות להן את הידיעות היקרות ההן. על פי פקודתו הן מאולצות לעבוד את האדמה בארצות המישור אשר בעולם התחתון, ובעונג רוחני אשר אין דוגמתו בחיי הארץ הן ששות לקראת בואו בזמן הנועד בליל המחרת.

אזיריס, אלהי השמש בעיר אבידוס, לפי המסורה היה גם הוא בראשונה אחד מבני האדם יושבי חלד, אשר התרומם למדרגת אֵל במשך הזמן (אזיריס אלהי העולם התחתון ושופט נפשות המתים הוא אל אחר, ועל אדותיו עוד לנו מלים במרוצת ספרנו). האל הזה מלבב ומענין בכל הליכותיו יותר מכל אלילי מצרים, עד כי האגדות המסופרות על אדותיו לבבוּ מאד גם את לב הפלוסוף היוני פלוּטַרך, אשר הזכירן בספריו יחד עם באורי המיתולוגיה המלאים רזי תעלומה כפי שבארון חכמי תורת הרזים הקדמונים; ויחד עם זה הנהו גם האליל אשר בו יתגלה בעליל הדמיון הנמרץ אשר בין הדת הכשדית והמצרית. כדבר המתאים אל האגדה האמורה למעלה, היה אזיריס אחד מחמשת האחים התאומים אשר נולדו בפעם אחת להוריו הנכבדים הזוג האלילי סֶב ונייטה. אמנם רואים אנו, כי אדמת חם ארץ הפלאות מעולם, אשר עטרה אותה גם האגדה העברית בנזר מפלאות היצירה, בהאצילה עליה שפעת כח חיים להפרות נפש אדם “ששה בכרם אחד”, היא הקדימה לחשוף את מפלאות כח יצירתה עוד מלפנים, ביצרה חמשת אלים בכרם אחד, וכלם בני קימא חזקים ומוצקים; ומי יודע אם לא הואילה האגדה העברית לצאת בדרך הכבושה עוד לפניה, ולעטר את ילדי העברים אנשי החול יצירי ההיסטוריה העברית פה על הארץ בעטרת הפלאים ההיא, אשר עטרו בו המצרים הקדמונים את אלילי קדשם בשמים ממעל? – מראשית יום הולדו לקח לו אזיריס את אחותו איזידה לו לאשה. ובמדה אשר אהב את אחותו איזידה, כן גדלה השנאה אשר שנא את אחיו סֵיט הנולד אתו יחד, ואשר מלחמת נצח נטושה ביניהם תמיד. כל אחד משני האחים לא יעצר כח להכריע את אחיו ולנצחו בהחלט, ועל כן רבו מאד הספורים על אדות מלחמת־נצח הזאת. לפי הרוח הנושב במרחבי הדת המצרית, כל אלי מצרים הנם אלים נאורים ובעלי רוח נדיבה, מלבד שני האחים התאומים האלה, אשר בהם נפגשו שני הפכים, הטוב והרע מזוינים וערוכים לקרב. אזיריס הוא כח אדיר נובע כל טוב, כן בתכונתו המוסרית וכן בחוג עלילותיו בהיכל הטבע, בעוד אשר סיט הוא דמות מוגשמת מכל הדברים אשר נחשבו בעיני המצרים לרע, – החשך, השאיה וערבות המדבר, הרוח הלוהטת הסוערת מנגב (Samum), חלי ומדוה ושער צהוב (שער צהוב נחשב לסמן טומאה ורוח משחית לפי ההשקפה שהשתררה בארץ מצרים, וההשקפה הזאת עצמה נקלטה גם בקרב העברים, ועל כן היה שער צהוב לסמן טומאה בנגע הצרעת). האליל סיט איננו אורח אשר בא ארצה מצרים יחד עם שבטי בני שם לוכדי הארץ בתקופת ממשלת הרועים, כי אם הוא תושב ואזרח בארץ מעולם, רק כי אותו מצאו לוכדי הארץ מתאים יותר אל מושגיהם מכל אלילי מצרים, על כן בחרו בו לרוממהו ולתתו עליון על כל אלילי הארץ. אפס כי לא הצליחו במעשיהם. האגדה המספרת, כי נֻתחה גוית אזיריס לנתחים רבים, ואיזידה זוגתו חפשה את שארית גוית בעלה האהוב, הקבורה בארבעה עשר קברים במקומות שונים, עדי מצאה את גזריה במקום הקברם, – אגדה כזאת אנו פוגשים גם בארצות אחרות, רק שם היא מתיחסת אל שם אלהים אחרים. האליל “הרס” יופיע על במת המחזה לנקום את נקמת אביו. פה יגלה לנו האליל האחרון הזה בשלש מדרגות: 1) הרס בתור ילד נשא בזרועות הורתו, 2) הרס בתור מתנקם, 3) הרם בתור ממלא מקום אביו; ובכלל הנהו אליל השמש בשלמותו.

משפחת האלים הזאת נראית לנו כקרובה יותר אל החברה האנושית ותכונותיה, והיא מחוננת ברוח חיים יותר ממשפחת “רע” או איזו אגודה אחרת מקהל אלילי מצרים. פה הננו ראים בעליל יסוד עקרי איתן, אשר במדה המתאמת אל פעולתו והשפעתו, הנה מערכת האורות וצללי החשך, הערוכים אלה מול אלה וכלולים בתמונת פני האלים, עוברת ומתהפכת לטוב או לרע מוסרי, עד כי בכח המחזה הזה יתרומם וישגב מאד אלהי האור, ויתהוה למגן ולמחסה לצדק ומישרים ולמקור נובע שפעת טוב וחסד. מלבד זאת, אל כל אֵל טוב וחנון אשר בדת המצרים נלותה גם אלילה, אשר דמתה יותר מהעתקה חורת־פנים לתואר פני בעלה האליל, והמשפט הזה מתאים‏ אצל מרבית אלילות מצרים. גם על פני האגדות המתולוגיות המספרות גם את רוב העמל והתלאה אשר מצאתם שפוך כמו כן איזה הוד ורוח חן מיוחד, הנותן לתכונותיהם ומדותיהם איזה עומק ורוחב מלאים מקסם־תוגה, אשר לא נראה כמוהם אצל יתר האלים המאושרים והשאננים בארץ מצרים.

פְּתַה – האליל השוכן בעיר מוף. על יד הארמון הבנוי לשמו נמצא עוד ארמון שני מוקדש לשם השור הקדוש “אַפּיס”, אשר כנו אותו בשם “חיי פתַה השניים”. ויען כי שני האלים האלה שכנו יחד איש בכתף רעהו, הנה זאת היא הסבה, כי בכל עת בקשו תורה עיונית לרכוס אותם, אם גם בפתילים דקים מן הדקים, איש אל רעהו, ובכן היה הפר לתמונה גשמית של האליל הרוחני המתעלם מן העין. ובאמת הדת אשר לצמד האלים האלה מוצאה עוד מימי קדם אשר לפני ההיסטוריה, ואך לשוא ננסה לרקום רקמת עיון ומחקר על דבר היחס המקורי אשר ביניהם בעצם וראשונה. השם “פְּתַה” הוראתו “יוצר ובונה” והיונים קראו לו בשם אלילם, אליל האש – פועל ואמן (Gephaistos). בעת המאוחרת החלו להציג אותו בשורה אחת עם אלהי השמש, ויכנוהו בתארים רבים: “הנכבד”, “האדמוני”, “בעל הפנים המסבירות”; אפס כי לפנים היתה. תעודתו, כפי הנראה, קרובה יותר אל כח החום היסודי השורר בקרב הבריאה, אשר רק הוא הנהו המקור הראשון שממנו נובעים כל תנועה וחיים בעולם. כאזיריס ורע הנהו גם הוא אלהי העולם ‏התחתון אשר מתחת לארץ, ואליו תנהרנה נפשות בני האדם אחרי מותם. אָמור אמרו, כי הוא הפותח את שפתי הרפאים. זאת אומרת: הוא החוקר ודורש אותם ושופט אותם על עלילותיהם. אולם מצבו נכבד גם בעולם העליון, אשר שם הוא עומד על משמרתו בתור אלהי הצדק והמישרים; הוא מכונה בשם “אדון אמת המדה”, והשם הזה מרחיב את שלטונו על המדות וקצבת גבולות הארץ, אשר ערכם היה רב מאד בארץ מצרים, בגלל הנילוס אשר הציף את מימיו על פני האדמה מדי שנה בשנה ומחה בשטף מימיו את קצבי הגבול, עד לבלי דעת נחלת איש ואחוזתו. בנו הוא האליל אִימְהָטֶפְ, מרבה השלום; היונים חשבו את האליל הזה לצר ואויב ויכנוּהו בשם אסקלֶפיוס. בתור אלילה בקרב האגודה המשולשת הזאת היתה “סֶחֶתְ”, אשר הקדישוה והעריצוה בעיר בוּבַסתיס בשם האלילה “בַסת”, ושמה נהרו מכל קצוי ארץ מצרים לחוג חגים רבי תפארה לכבודה, וסמל דמותה אשר ערכו לה – תבנית חתול. אמנם כאשר נחזה, הנה היתה תמונת פתה מוגבלת מאד בערך אל האלילים רע ואזיריס, ועל כן הוא מתאחד בנקל עם אלים אחרים. האלים המרכבים פְתַה־סָקַרִי ופְתַה־סָקַרִ־אָזִירִיס נפגשים לנו לעתים קרובות יתר הרבה מאשר האל “פְתַה” מובדל ומופרש לבדו.

מכל הבהמה והחיה אשר נקדשו בתור אל בארץ מצרים הצטין הפר הקדוש “אַפּיס”, כן במדרגת קדושתו, אשר בזה עלה על פני כל אחיו מהמין הזה, וכן בהוד ותפארת חיצונית אשר פארו את היכל מקדשו ואת העבודה הדתית המקודשת לשמו. גם האגדה לא מנעה ממנו תפארת נזר מפלאותיה, בהטביעה עליו חתמת קדש עוד טרם גיחו מרחם, וכן יסופר: כי אפיס יולד מפרה בתולה אשר נעברה מקרן אור שמים אשר זרח עליה. כפי עדות סופרי היונים וכפי תבניתו המחוקה על מצבות הזכרון, היה כלו בעל צבע שחור, על מצחו כעין משולש לבן, על גבו תמונת נשר, ועל צלעו הימנית תבנית חצי־סהר מצבע לבן. אפיס שכן בהיכל קדשו המפואר בעדי זהב, ושני חדרים מרוחים מוכנים למענו. כהני אפיס כלכלו אותו ביד־נדיבה ויפנקו אותו בכל מאכל דשן ושמן, וינצורוהו מכל משמר. הוא רבץ על מרבדי־משי יקרים, והרמון מלא פרות בריאות ויפות הוכן למענו, למען יוכל למלא את תאותו כחפצו, ומעין מים נמצא על יד הארמון להמציא לו משתהו בעתו. סביבות הארמון נמצאה חצר רחבת ידים, ושם טיל אפיס ברוחה כפעם בפעם בחצרות קדשו. רבים הם הבאים אל מקדשו לשאול את פיו לכל חפץ וענין כאשר ישאל בדבר אלהים, והוא יענם; הבא לשאול את פי אפיס יושיט לו אכל על כף ידו, והיה באכול אפיס את הצידה המוגשה לו אות הוא בתור מענה “הן”, ובחדלו – “אין”. ביום חג ומועד הקריבו לו קרבנות, ורק את בני מינו, וביחוד פרים אדומים. יותר מכל חג ומועד הרבו המצרים לפאר את יום חג מולדת אפיס, והוא בעת הציף הנילוס את מימיו, כי אז הובילו את אפיס ברוב תפארת, ויקיפו יחד אתו את חוף הנהר, וכה חגגו שבעת ימים בזמרה ובמחולות וזבחי קדש לרוב. במלאות לאפיס כ"ה שנה הומת בידי כהניו, ואת גויתו השליכו בבאר קדוש, כמו פגה קדושתו ממנו ויהי כאחד הפרים. אולם אם פקודת מות תבוא עליו עוד לפני 25 שנים לימי חלדו, ‏ אז חנוט יחנט ויושם בארון עדוי ביקר כל חמדה, וימצא לו קבר בארמון סֶרַפִיס המהולל בקדשו. הארמון הזה הצטין בגדלו ותפארתו ובמערות הרבות אשר השתרעו בתחתיתו, ושם הושמו הארונות האוצרים בקרבם את הגויות החנוטות, גויות אפיס, אחרי מותו. הוא נמצא בעיר מוף, ונגלה בימינו על ידי החכם מַריֶטא בשנת 1850. תקופת עשרים וחמש השנים אשר נקצבו לימי חלדו של אפיס מכוונת אל תקופת 25 שנים, שנות מחזור הלבנה, כי אז השתוו שנות החמה והלבנה יחד (המצרים חשבו את מחזור הלבנה 25 שנים). במות אפיס, כל עוד לא נמצא פר אחר אשר בו נמצאו כל התנאים הדרושים למלאות את מקומו, היו ימי יגון ומספד לכל ארץ מצרים, אשר כסתה את פניה במסוה אבל, ובדמעת עינים חכתה ליום המאושר אשר יופיע אלהים חדש בשעריה.

אלה הם אבירי האלים, אשר נקדשו בימי תקופת שלטון מלכי מצרים הקדמונים, כלומר בימי מלוכת שש המשפחות הראשונות. בהגיענו אל משפחת המלוכה השתים עשרה, אחרי ‏הרוח הממושך בתולדות ימי הממלכה, אשר אין כל זכר ממנו בכל דברי הכתבות הרשומות על פני מצבות הזכרון ובספרי הספרות העתיקה, במשך עת־הבינים אשר בין 2500 ובין 2000 לפני ספה"נ, הננו מכירים איך הועם אור האלים האלה, עד כי במהרה נהדפו משאתם ואחרים באו לעמוד תחתם בראש קהל האלים, הם האלים המקומיים אשר בנא־אמון‏ ובכל המחוזות אשר סביבותיה. מכלם יענין את לבנו יותר האליל אמון מנא־אמון המצוין מאד, כן בתכונתו וכן בתולדות ימי חייו, אם גם בעצם וראשונה נכבדו בערכו גם האליל “חֶס” אשר השתרר בקרב יושבי עיר קָפְתּ אנשי האדמה, והאליל “מונט” בעיר הֵרְמִנְטיס. “אמון” – הוראתו העצמית “הנעלם והצפון”, כלומר הכח הנסתר בתוך הטבע, וכהאליל פתה כן גם זה, אך חזון יקר הוא כי יופיע מובדל ומופרש בפני עצמו; כפי הרגיל להיות הוא מורכב עם אל אחר, ולכל לראש עם האליל “רע”. המצרים תארו את דמותו בתמונות‏ שונות, פעם צירו אותו בדמות איל אשר קרניו מתפתלות למטה, והוא סמל הכח והעוז, ופעם בתבנית אדם עם ראש איל. אך במרבית המקרים הוא מצויר בתבנית אדם ושתי נוצות ארובות מתנשאות למעלה על ראשו; הוא יושב על כסא מלוכה ואשתו האלילה “מיט” לימינו, בידו הימנית שרביט המלוכה, ובשמאלית תבנית שתי וערב (כתבנית שתי־וערב הנהוג בין המצרים), והוא סמל דמות חיי הנצח אשר להאלים. בתקופת העת המאוחרת, בימי משפחות המלוכה השמונה עשרה והעשרים, פרחה דת אמון ותשגשג עד מאד בעיר תֶּבֶן, ואז הורם אמון למעלת “מלך על כל האלים” “אלהי השמש”, ויכבדוהו בתור יוצר התבל, נוצרה ומקימה. ובהשתנות העתים השתנה גם אמון בתכונתו ותעודתו, עד כי בימי משפחת המלוכה העשרים ואחת הצטמצמה אלהותו של אמון בחוג צר, ויהי לאל היודע כל ומגיד מראשית אחרית (Orakelgott); ובהיותו נצב על משמרתו הנכבדה הזאת להשיב‏ לשואליו דבר ולנבא את הצפון בחיק העתיד, גדל כבודו מאד גם בכל הארצות מסביב, וגם בארץ כוש ובנאות המדבר אשר בערבות לוב הקדישו והעריצו את שמו ולמוצא שפתיו יחלו. בימי קדם נודע לשם ולתפארת היכל הקדש אשר הקימו לשם האליל אמון בנאות המדבר בלוב, אשר שמה נהרו מכל הארצות לשאול את פי אמון להגיד את האותיות לאחור, ובין מבקרי הבית נמנו גם המלך אלכסנדר הגדול (מוקדון), קאטו הרומאי וקמביזֶס מלך פרס. כמהלך שנים עשר יום מעיר מוף ‏לפאת מערב בערבות לוב השתרע נֹא־המדבר המכוסה במעטה ירקרק דשא ועצי תמרים גבהי קומה פארוהו סביב; בצל עצי העדנים האלה התנוסס ארמון תפארת מוקדש לשם האליל “אמון”, ועל שמו יקרא אי־הערבה הזה בשם נא־אמון (Ammonsoase)⁵. מכל ארצות אזיה ואפריקה שלחו מלכי העמים את ציריהם ומתנות יקרות בידיהם לבקש עצה ולהודע על עתידותיהם מפי אמון. על אדמת נא־המדבר הזה נאחזה משפחת כהנים המשרתים לפני האליל בהיכל מקדשו, ועל ידם הביע אמון את רוחו ויענה לכל שואליו דבר. האליל אמון ורעיתו מוּט ובנם חָנְסְ חֻברו יחד, ויהיו לאגודת אלים משולשת אשר קבעה מושבה בעיר תֶּבֶּן.

כה כרעו ויכנעו האלילים המשתררים בתחומה של עבודת האדמה מפני אלילי השמש, אשר לאט לאט הרחיבו את שלטונם ויכבשו לפניהם את מרחבי אופק הדת כלו. פסילי האלילים הגסים השוכנים בכפרים, במעונות אכרים, הנשואים על כנפי הרעיון של הכח הגדול, כח המוליד המצמיח והמפריא השולט בעולם – הם נהדפים ממצבם ונסוגים לאחור, מפני הדת המסתופפת בהיכלי מלך, אשר פניה נטויות נטיה ישרה אל מול פני אלהי האור.

האמנם היתה הדת ‏הקדמונה אמונה באחדות האל? – אנחנו העברנו פה רק אחדים מראשי אלילי מצרים אשר רבו שם עד לאין מספר. אלה הם האלילים, אשר רכשו להם את לב המלכים והכהנים בערים הגדולות לאהבה אותם; ואלה האחרונים שאפו בלי תפונה להרים את מצב העם על ידי הרמת מדרגת הדת, ולפי השקפתם האלים אשר הקדישו והעריצו הם, הם הנם הנבחרים למען הוביל אל המטרה הרצויה. הרשות נתונה לנו להניח, כי הדת המוקדשה לשם האלים הנאורים אשר בארץ מצרים היתה מוכשרת להפיח רוח דעת במחזיקים בה ולהביא אותם באחרונה לידי אמונה זכה באל אחד. ולמען תת עוז ותוקף לאמתת הנחתנו הננו להביא פה איזה תוצאות לקוחות משירי הקדש אשר להמצרים, אשר שרדו אלינו מתקופת ימי משפחת המלוכה השמונה עשרה (1590 לפני ספה"נ), ואשר בטח הנם עתיקים לימים עוד יותר.

תפלה להאל הָרָס

“כל אלי שחק יכירו וידעו את האל האדיר השולט על פני תבל… הוא ישפוט תבל כרצונו, ותחת ידו יכנעו שמים וארץ. הוא הנותן צו ופקודה לכל בני האדם לדורותיהם, כן אשר בהוה, וכן אשר בעבר ובעתיד, כן להמצרים, וכן לכל עמי הנכר. על פי דברו וברצונו ינוע המאור הגדול, השמש בשמים, רוחות וזרמי מים, עצי יער וצמחי שדה למיניהם. הוא אלהי כל זרועי האדמה, הוא המצמיח על פני ארץ עשב ודשא ומפריא את האדמה בשפעת תנובה; הוא המשפיע כח תנובה ומפיץ אותו על פני כל הארץ; לפניו יכרעו וישתחוו כל בני חלד, בו ישמחו ויעלזו, וכל הלבבות ימלאו רך וששון. כל הנשמה תהלל את טוב לבו; עדנת רוחו מושכת את לבנו לדבקה בו, ואהבתו מה רבה בלב כל בני האדם!”

תהלה להאל פתַה

"לו אנחנו אסירי תודה בעד כחנו ומפעל ידינו, לכתנו ברגלינו, ראות עינינו, נשמת אפנו, כח זרועותינו ואמץ הלב; לו אנחנו אסירי תודה בעד מעללי הגויה והשפתים, כן אשר לכל אלי שחק וכן אשר לבני האדם ובעלי החיים למיניהם, בעד הדִּבר והשכל, בעד כל הצפון בקרב לבנו ובעד כל אשר תבענה שפתינו.

תפלה להאל פַתה־טַנֶן

"לכו נא נברכה ונרוממה את האלהים היושב במרומי שחק, המגין בחוג צל בנפיו על האלילה “נוּט” מלכת השמים. האלהים אשר יצר את האלים ואת שלשלת דורות בני האדם, אשר ברא כל ארצות תבל ואת הים הגדול בשמו ובמאמרו, לאמר: “תהי ארץ”.

תפלה להאל אמון־רע

“לך אלהינו התהלה והתפארת, האל היוצר כל, אדון כל חוק ומשפט, אבי כל האלים, בורא האדם וכל היקום החי על פני הארץ, אדון הזרעים, המצמיחת חציר ותנובה לחית השדה… האל היחיד שאין כמהו ואין כדמיונו… המלך האחד, היחיד והמיוחד בקהל האלים, הנקרא בשמות רבים, אשר מספרם לא נדע”.

כן גם נמצא שיר תהלה לכבוד הנילוס, אשר נחשב גם הוא בתור אל ראשי, וגם עליו הביטו המצרים כעל אל מנהיג מכלכל ומקים את כל היקום. משירי־תהלה אלה ומן הדומים להם הננו באים לידי תוצאות נכבדות בערכן על אדות תכונת הדת העתיקה של המצרים, והוא: כי בהכרח כבר הכירו מחברי שירי התהלה את האל האמתי, אלהי העולם היחיד והמיוחד, והוא הוא אשר אליו פנו בכנותם אותו בשמות שונים כאלה. ובכן, הננו יכולים להחליט, כי ראשית הדת אשר השתררה בארץ מצרים היתה האמונה העתיקה במציאות אל יחיד ומיוחד.

באמת ישנם מקורים המוכיחים בשפה ברורה עוד יתר מאלה האמורים למעלה, כי הדת המצרית הסתעפה מן האמונה באל אחד נשגב. מלבד המקורים המובאים למעלה הראה הח' לֶה־פאשז־רֶנוף עוד על מקום אחד במגלת הפפירוס אשר בבית גנזי הספרים בטורין, ששם מסופר על אדות דברים אחדים המושמים בפי אל אדיר וכביר, העומד ומתקים תקומה מקורית ועצמית; האל האדיר הזה הוא אשר ברא את השמים והארץ, נשמת כל החיים, בני האדם וכל היקום, האלים, הבהמה, החיה, רמש וצפור כנף וכדומה לזה. העצם הנשגב והאדיר הזה יביע אֹמר:

"אנכי בראתי שמים וארץ… אנכי הוא הנותן רוח ונשמה ‏באף כל האלים, עת אפקח עיני אז יופיע אור, עת אסגור עפעַפי והיה חשך. בבקר הנני “חַפֶרֶה”, כל היום – “רע”, בערב “טוּם”⁶.

החכם די־לא־רוזֶה מחליט, כי דת המצרים אשר בראשיתה נוסדה על האמונה באחדות האלהים ותכלול בקרבה אמונה זכה וצרופה בהעצם הנשגב עם כל התארים התלוים בו, בהכירה בו אל יחיד בורא ומחולל כל, אוהב את ברואיו ומחוקק למענם חוקי צדק ומישרים, – נטתה מן המסלה הישרה הזאת בזרם העתים, ותצעד הלוך וקרוב אל האמונה הגסה רבת־האלילים. כחמשת אלפי שנים כבר חלפו עברו מן העת ההיא אשר הושר בעמק הנילוס שיר תהלה, למען רומם את משגב האמונה הצרופה באחדות האל ובחיי הנצח אשר לנפש האדם; אפס כי בתקופה האחרונה בתולדות ימי הארץ הזאת הננו רואים את המצרים שקועים במעמקי האמונה הגסה אשר לא תשים כל מעצור לפני המון האלילים ההולכים ומתרבים בקרבה לאין קץ.

לפי דברי הח' לֶפאזרֶנוף נקל מאד להוכיח את קדמותו של הצד הנשגב הנשקף לנו בקרב הדת המצרית; אולם איננו מאולצים לחרוץ משפט כי הדת המצרית בכללה הנה רק נסיגה לאחור וירידה למטה. לוא נטל עלינו להביט על האמונה באחדות האלהים, אשר השתררה במצרים בעצם וראשונה, כעל סגולה יקרה שנתנה לבני האדם ממרומים, אשר לא ידעו בני האדם הקדמונים דלי־הכשרון לנצור אותה ולמסרה לדורות העתידים בעצם טהרתה, כי אז נראתה לנו ראשית דרכי ההיסטוריה של הדת הזאת בתמונה נוראה ופרועה מעוררת יגון. ואם אמנם האמונה באחדות האלהים הופיעה בארץ מצרים עוד בתקופה קדומה מאד, בכל זאת אין כל נחיצות מוצאת לנו להחליט, כי היא איננה פרי כח ההגיון והמחשבה אשר להאדם. נשענים על יסוד כל הידיעות אשר נודעו לנו הננו מרהיבים עוז לאמר, כי האמונה הזאת איננה ראשית הנִצה, כי אם הפרי המבוכר שהצמיחה מחשבת לב האדם, אשר נתבכר בל צרכו רק אחרי התפתחות ממושכה. אי־אפשר לשכל האדם, הנובע גם הוא מכח היצירה הכללית אשר השליט האלהים בעולמו, להגיע לידי הכרת תכונת אלהים וגבורתו וכח אלהותו רק ביגיעת כח הגיונו, ולהשיג הכל השגה ברורה בדרך ישרה בלתי־אמצעית ובפעם אחת. נצני האמונה באחדות האל נכּרים בקרב עמים רבים על פני הארץ, ורבים מחוקרינו נוטים לראות בזה כמו הרגשה טבעית הרוחפת את האדם לנכח האמונה הנשגבה הזאת; והגרעין הזה; אשר הניחה הטבע במקומו הראוּי לו, הולך ומתפתח ומסתעף לשריגים וענפים בעזרת כח ההגיון והמחשבה הפועל עליו פעולתו במשך עת ארוכה. ראשית צמיחת מחשבה ורעיון כזה הננו פוגשים אצל העמים הפראים, אשר אצלם כל הרגשה טבעית (אינסטינקט) דקה מן הדקה מתרשמת בכח גדול ונכרת היטב; והמצרים המסוגרים בארצם בעמק הנילוס, במדה ההיא אשר התפתחה אצלם התרבות, אשר החלה מיסודות קדומים גסים, עדי הגיעה אל התפארת הנשגבה אשר אין בארץ משלה, – הצליחו בעבודתם השכלית יותר מכל עם ולאום, לברר וללבן להם השקפה נכונה ונשגבה על האלהים אשר את יצוריו וברואיו העריצו והקדישו בקדושה דתית. שערו נא בנפשכם אל גדול המגביה לשבת במכון שבתו וממעון קדשו המלא אור שמים הוא שופך את ממשלתו על ממלכה גדולה כארץ מצרים, אשר מלכה האדיר איננו יודע בארץ משלו; אֵל אשר הארמון הנועד למעון לו פה על הארץ בנוי בהוד תפארת שאין דומה לו; אֵל אשר השגיב בכחו לאחד תחת דגלו את המדינות הנלחמות יחד זה ימים רבים, ואשר הרחיב את חוג השפעתו ושלטונו על ארצות רחוקות (בעת הפרחת מצב חיל צבא מצרים), אֵל אדיר כזה – הן רק למראהו יתעורר רוח כהניו ובעלי בריתו, לשפוך את נפשם בשירי תהלה נשגבים, ולהתרגש מעצם רוממותו התרגשות עצומה עד הגבול הקיצוני; ועל כן גדלוהו וינשאוהו על פני כל יתר הכחות השולטים בשמים ובארץ, ויהֻלל בתור יוצר כל ומושל בכל.

ובאופן הזה נגלתה התקרבות המחשבה אל גבול האמונה באל אחד, אבל רק בבחינת נבואה ובדרך הזהרה; תנאי הארץ עצרו בעדה מהתכונן בתור אמונה כללית או דת שלטת במדינה. החוקרים הקדמונים מחברי שירי התהלה הנז', גם בהרקיעם מרומים על אברות מחשבתם, גם בעת אשר, כפי הנראה, הם מדברים דבריהם על אדות עצם נשגב, אל יחיד ומיוחד בכל העולם, הנה עינינו הרואות כי בתור יסוד למחשבתם והגיונם מונח איזה אל מקומי, יצור פשוט, אשר מקום משכנו קצוב ומוגבל בהיכל מקדשו, ואשר סמל דמותו מתגלם באחת מבהמות הארץ, הקשורה ומשולבת עם אגדה תפלה, והמוקדשת ונעבדת בעבודה דתית מוגבלת ומיועדת להעם. החזיונות הגסים האלה הם אשר עצרו בעד מעוף רעיון אחדות האלהים בארץ מצרים מהתרומם למעלה, ויורידוהו שנית על הארץ מטה. על כן בכלל קשה מאד למצוא בארץ מצרים אמונה באחדות אלהים זכה וצרופה, אמונה באל יחיד אשר מבלעדו אין אלהים. האחרונה מן הרשימות העתיקות אשר העתקנו למעלה היא מתקרבת יותר אל האמונה באחדות האל כפי תכניתה המוגבּלת פה; אבל השורה האחרונה עוקרת את כל ההולכות לפניה, והיא יוצאת מחוץ למחיצת האמונה באל יחיד.

פה נחשוב לנכון להזכיר את הנסיון לתקן תקונים בדת, שנעשה באחרית ימי משפחת המלוכה השמונה עשרה, אשר שאפה לצמצם את הדתות השנות במרכז אחד, באופן כי העבודות הדתיות השונות תהיינה מכוונות אל עצם אחד. אפס כי האל המרכזי אשר נבחר הפעם היה גם הוא עצם חמרי, – השמש, אשר הורם למעלת אל ויקרא בשם “אַטֶן”. המחוקק אשר יצר את הדת החדשה הזאת היה המלך מֶנָפיס הרביעי (1488 לפני ספה"נ), אשר התפאר מאד בכבוד דתו החדשה אשר יסד, עד כי התכנה בשם הכבוד “חוּט־אֶן־אַטֶן”, לאמר: “תהלת מאור השמש”. המלך הקנאי הזה, אשר על ידו נערך הנסיון הגדול לאחד את כל הדתות השוררות על אדמת חם ולערוך מהן דת אחת כללית לכל הממלכה, שקד ימים רבים לבצר את דתו החדשה ולכוננה ולתת לה תקומה בעתיד בקרב ממלכתו. אולם חפצו לא הצליח בידו, ודתו אשר יסד בעמל רב היתה קצרת ימים עד מאד. אך עצם המחוקק את עיניו, ועד מהרה צעדה דתו החדשה בצעדי ענק לרדת מעל אופן חיי הממלכה, וכל בני בריתה נפוצו מעליה, עד כי התכחשו אליה גם בני משפחת ‏ המחוקק, ובימי דור אחד צללה בתהום הנשיה. הדת אשר אמר המלך חוט־אן־אטן ליסד אולי נדמתה יותר מכל אשר היו לפניה בארץ מצרים לאמונה באל אחד, אם לא על פי תכנה הפנימי, באשר כי קצרה ידה להתרומם למעלה מגבול העולם החמרי, ותבקש לה אלהות רק במרחבי חוג פעולת חושי האדם, עכ"פ בתמונתה החיצנית, או יותר רצוי לאמר: על דרך השלילה, ביחסה את הכח האלהי רק לעצם אחד, אשר הכירה אותו לכח נשגב המבריח בתוך הבריאה, ואחר בלעדו לא ידעה, ועל כן בה במדה שהתרחקה מדת האללית רבת האלים, בערך הזה, נוכל לאמר, התקרבה אל האמונה באחדות האל. כלמרבית מחוקקי הדתות זרה להמלך הקנאי הזה מדת הסבלנות הדתית, ויאמר להפיץ את דתו ביד חזקה, וכיד הממשלה אשר חזקה בידו רדף את אלילי מצרים, אשר שאף להדוף אותם כלם מפני האל החדש אשר הקים לעמו. אולי התכון בזה לבצר את מוסדות הממלכה, למען תתמך כלה על דת אחת ולמען תעזר ותבנה אחדות הממלכה והעם בכח אחדות הדת. בודאי הרגיש המלך את התסיסה העצומה המתחוללת בקרב הממלכה, ויאמר לקדם את פני הרעה, כי, כידוע, אחרי מות המלך הזה נקרעה ממלכת מצרים לקרעים, ומלחמת אזרחים ארוכה נטשה בארץ לרגלי זדון עריצים אשר אמרו לגזול את כסא המלוכה, וכה רבתה המהומה בארץ, עד אשר הגיע לכסא מצרים המלך הרימהיב, ובימיו שקטה הארץ. וחרף כל המעלות הטובות אשר לדת כזאת, בערך אל הדתות הקודמות לה, אם נשקיף על הענין מנקודת השקפה נאורה, לא יכלה להתקים, ותפול ברגע צאתה לאויר העולם. הסבה פשוטה מאד: המצרים אשר הסכינו עם אליליהם הרבים לא יכלו להשיג חזיון מוזר כזה, אל בודד במרחבי העולם, או עולם גדול ריק מהמון אלים, מלבד אל אחד מצומצם בנקודה אחת, אשר כמהו כאין בעיניהם. גם הרדיפות אשר רדף המלך את יתר אלילי מצרים בשם קנאתו לדתו החדשה, הועילו רק להותה, כי בזה הסב את לב העם מאחריה. המצרים האמינו באלים רבים, אולם בעת עבוד המצרי את אחד האלים בהכנעה ובלב תמים, גם אז איננו מכחיש בשום אופן מציאות ‏אלים אחרים גדולים ואדירים במקום אחר. כי גם אלהי עמי הנכר נחשבו לאלהי אמת, ליצורים כבירים ואדירים, כל אחד בארצו ובמקומו. האל האחד הנצב לנכח פני האיש הנחשב לאחד מקהל בעלי בריתו, הוא יהֻלל ויְנֹשא למעלה על פני כל האלים המתחרים אתו, הוא מרומם בפי כל עובדיו, מבלי שום לב אֶל אֵל אחר זולתו; ובאותה שעה עצמה האיש הזה מאמין באמת ובלב תמים גם במציאות אלהים אחרים זולתו, והוא מרגיש את החובה המוטלת עליו להשתחוות להם ולעבדם, אם יקר מקרהו לבוא בגבול הארץ הנתונה תחת שבט ממשלתם. אם המשורר העברי אשר אמונת האחדות היתה תקועה עמוק בלבו אומר: “השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם”, הנה לעמתו תענה הדת האלילית: “השמים שמים לאליל השמים, והארץ נתונה לקהל אלים שונים”, לאלילים רבים השולטים בה איש איש במקומו הנועד לו, בחוג מוגבל וידוע, לכל מדינה ומדינה שלטון אל מיוחד, באופן אשר שלטון הדת והשלטון המדיני שזורים יחד, ומלכותא דרקיע ומלכותא דארעא מקבילים בבחינה הזאת אחת מול אחת.

ערבוב ההפכים. שירי הקדש אשר להמצרים אוצרים בקרבם השקפות עיוניות על דבר האלים, אשר נוכל להזכירן בקצרה. כאשר ראינו, הרעיון וההגיון הדתי אשר השתרר בארץ מצרים הוא כלול כמעט כלו מדעות הפוכות המחוברות יחד, ושיטה בלולה כזאת חדרה אל תוך הדת ותעמיק אל תוך לבה ונפשה. אם את אגודת תשעת האלים אשר נפגוש באיזה עיר נוכל לדמות לחצר בית המלוכה, אשר אחד או שנים מהם עומדים ‏בראש האגודה ושולטים ברעיהם, הנה לעמת זאת הננו רואים ברשימות הזכרונות הרבים לאין מספר אשר השאירו המצרים הקדמונים אחריהם, את מצב האלים מסודר באופן אחר, כמו הם מתאחדים לדבר אחד שלם. האליל “רע” מופיע בתמונת האליל טוט ומתגלה בכל התכונות המסוגלות לזה האחרון, וכן גם להפך; פה יופיע אחד האלים בתמונה אחת ידועה ומכונה בשם זה, ושם – בתמונה אחרת ובשם אחר. לרגלי הרכבת השמות של שני אלים יולד אל חדש; ואלים כאלה הנקראים בשמות כפולים ומשולשים, ובשמות אשר מדרגת הרכבתם עוד גדולה מזה, היה נהיו בתקופת עת מאוחרת לאבירי האלים, המתנשאים על פני כל האלים. רַע־הרְמַחִים ואָמוֹן־רַע התהוו לאלים לאומיים, וגם תעודות רבות שרדו אלינו המספרות את כבודם וגדולתם.

ומזה רק צעד אחד קטן אל האמונה באלהותו של העולם כלו. נחוץ רק כי יפשטו האלים את תכונתם הפרטית האישית (Individuale) המבדלת ביניהם בין איש לרעהו, ואל אחד בהתגדלו ובהוסיפו חיל יוכל לבלוע את יתר האלים הקטנים והחלשים ממנו, אם רק הם ברואים בצלמו ובדמותו. אלילי מצרים הרבים ‏ על פי מצבם אשר כבשו להם בארץ, אי־אפשר היה למו לחלוף ולהכחד, כי הקשר אשר ביניהם ‏ובין מקום מושבותיהם אמיץ מאד, והוא הנותן להם חיל וכח חיים להאריך את תקומתם, אפס כי כה נדמו בדמות פניהם, עד כי יוכל האחד להיות נחשב להעתקת תמונת פני רעהו, וקהל־המונם – להעתקות תמונת פני אחד מהם. האחד בין כל אלילי מצרים אשר הרבה מאד לבלוע את אחיו האלילים חיים, הוא האליל הגדול “רע” אלהי השמש, אשר קבע ‏מקום לשבתו בעיר תֶּבּן. האל הזה מתואר בשירי התפלה המקודשים לשמו בתור אל נצחי אשר הוליד את עצמו. גם הושר לכבודו שיר תהלה בעל 75 בתים על דבר 75 תמונותיו השונות, אשר בהן יתגלה חליפות; התמונות האלה הן תבניות אלים שונים, סמלי דמות כל איתני הטבע האדירים, והעתקות שונות מתואר פני כל החוליות הכלולות ברתוקת הבריאה. פה הננו רואים את המחזה המעציב ההוא, אשר ידו הקשה נכרת גם בחיי האלים במרום כמו בחיי האדם על פני הארץ מתחת, את התמורה ומסבת העתים המגבהת שפלים ומשפלת רמים, אשר היא היא הסולם הקדמוני המוצב בתור מעברה בין רום ותחת, ואשר בו יורמו ויושפלו, יעלו וירדו גם בני־אלים. לנגד עינינו המון אלים נהדפים ממצבם הרם בתור שליטים חפשים עומדים ברשות עצמם ומושפלים במדרגת מצבם עד כדי להתגלות רק בדמות “רע” ובתמונותיו השונות, ובאופן הזה תופיע בהיכל הקדשים, המוקדש לשם כל אלילי מצרים (Panteon), איזו אחדות בעלת צורה מיוחדת. אבל רע איננו מחונן ומשופע בכח כל צרכו, למען סַגֵל לו את התמונה הכי־נכונה מכולן, ולשלוט כרצונו בתור מושל יחידי בעצם כחו המקורי. אמנם הוא אל, אבל איננו אל חפשי ועומד ברשות עצמו; רגשי הכבוד והיקר אשר הגה לו לב עובדיו אינם נובעים ממקור האמונה באחדות האל, כי אם מכח אמונה רבת אלילים. במצרים אין האחד יכול לשלוט על הרבים; גם התהלה והתפארת אשר יפזרו להאליל “רע” במצרים בתור אל עליון ונשגב בהחלט, לא תהיינה למעצור בעד העבודה הדתית לאלילים שונים בקרב ערים שונות במדינה. האמונה באל אחד מקובלת רק אצל אחדים מכהני הדת, אבל לא לכל העם, והיא גם רפת אונים להמריץ את בעלי בריתה לנסות את כחם למען השבית את העבודה הדתית לבעלי חיים, או לעורר את רוחם ליַחד מקדש וארמון לעבודתה, בתור דת מיוחדת. ויען כי נסיונות כאלה לא נעשו בארץ, לכן הננו רואים בהמחזה הזה עצמו כמו גזרה שיצאה ממרומים, הגוזרת דין קשה על אמונה זכה וצרופה, אשר הצמיחה את פריה רעיון נשגב כזה, לבלי התגדל והשתגשג במשך הזמן, וגם להפך: לרדת מטה, לנבול ולהכחד, מבלי להכניס את פקדונה הגדול בתור קרן קימת באוצר התפתחות הדתות בעולם.

העבודה הדתית. היכלי־הקדש רבי התפארת אשר הוקמו בארץ מצרים נועדו יותר להיות למשכן ולמעון להאלילים, מאשר התאימו אל המטרה הראויה למו: להיות אֹסף להמוני העם לחפץ עבודת האלהים. היכלי הקדש היו גם לבית מועד לאנשי העדה לכל צרכי חול (יען כי שוקים למאסף העדה לא נמצאו בכל ערי מצרים), וכמו כן נועדו להיות למעוז ולמבצר בפני האויב ביום קרב (המצרים לא בצרו את עריהם). אולם בעוד אשר חצרות הארמונות פתחו את שעריהם לפני כל העם, הנה נמצא בפנים הארמון מקום אחד, אשר מלבד הכהנים לא בא כל זר אל תוכו; שם הוצג ארון הקדש, סמל האלהות, ושם הקריבו קרבנות לאל; הצלמים והפסילים המוצגים סביבות הארמון, הם לא נועדו למטרה הזאת, כי ישתחוו למו ויעבדום, כי אם היו בתור קרבנות לאל, אשר הובאו מאת כל איש אשר ידבנו לבו, או למלאות את נדרו, והכונה המכונת בהם היתה רק להמציא ברשותו של האל איזה עצם לחדור אל תוכו ולשום בו משכנו לרצונו. התעודה הזאת עצמה נועדה גם למצבות הקדש (מצבות אבן בעלות גובה ענקי, רחבות בתחתיתן ומחודדות בראשן והן הנקראות בשם: Obelisk), אשר האמינו כי בהן התגלם אליל השמש. לימים מזומנים ומקודשים כוננו להם המצרים תהלוכה בהמון חוגג, אשר בה נשאו את העצמים, הפסילים או בעלי החיים הקדושים בכבוד ותפארת ויקיפו אתם יחד את האדמה אשר סביבות הארמון, או כי נסעו באניות שיט על פני היאור אשר היה לקנין לארמון האליל, וגם נשאו את אליליהם ויסבו אתם בכל המחוז, על פני השדה ובין בתי המעון אשר לעם; במקרים כאלה נערכו לעיני העם מחזות קדש, אשר תכליתם לתאר לפני הרואים את המקרים הראשיים אשר הגיעו להאליל בימי חלדו. ככה למדו את העם לדעת את האלים ודרכי חייהם. בימים כאלה שאפו המצרים להגדיל את תפארת חגם בכל הוד יופי ופאר; לא היה קץ לשמחת העם בראותו הפעם, איך אליליו מטיביו ומגיניו, הנחבאים בסתר משכנם והבודדים בהיכלי תפארתם תמיד, הנה הם יוצאים למשך עת קצרה ממעון קדשם להתרועע עם עדת בעלי בריתם. עבודת האלהים היתה אצל המצרים כאשר אצל כל עמי הקדם – בתור חובה מוטלת על הממלכה, בעוד אשר דבר אין לה עם האיש הפרטי. זה הוא הענף הראשי בעבודת הצבור. הנהגת הממלכה נמסרה כלה בדרך ישרה בלתי אמצעית בידי האלים; ואין לך ארץ אשר שם נמסרה ההנהגה המדינית בידי האלים כמו ממשלת האלים (Theokratie) אשר השתררה בארץ מצרים. המלך הוא בן האלהים (המושג הזה התגשם על פי רוב במובנו הפשוט), ובהתיחסו באופן כזה אל משפחת אלהי התבל, אין כל פלא כי הוקדש והוערץ בתור אל, וכה נקבעה האמונה הנבערה הזאת גם בלב המלך עצמו, עד כי הקריב קרבן וזבח אל נפשו. החובה הראשית העמוסה על המלך – לבנות ארמון מפואר להאלילים; בכל מקרה נכבד כִּהן המלך בעצמו לפני אלהיו ויכבד את פניו בקרבן וזבח. האל המקופל ומונח בארון קדשו, הוא ההולך בקרב העם להלחם אתו יחד בחיל האויב, ועל כן אפוא כל מלחמה נחשבה למלחמה קדושה. הכהנים הם נושאי משמרת ופקודה בעבודת הצבור, ולפעמים גם שולטים על העם ומשפיעים עליו, ורק המלך לבדו הוא אשר יקים אותם על משמרת פקודתם. הם חפשים מלשאת בעול המסים במדינה ובעדה, כאשר נוכח לדעת מספר תורת משה (בראשיה מז, כו). פעולת הכהנים לא הצטמצמה רק בחוג הדעת, כי אם בידם הפקדה גם פקודה ומשרה הנוגעות אל המדעים וחרשת המחשבת (Kunst). מערכת סדרים כאלה שללה מאת הדת את החופש להתפתח לפי רוחה ורצונה; אז היתה עוד רחוקה העת, אשר יתעוררו בני האדם להתאגד ברצונם החפשי לאגודות למטרת חפציהם ומגמותיהם הרוחנים. אפס כי בלי תפונה האיש הפרטי מקרב המצרים דבק בדתו הפרטית אשר סגל לו, בעוד אשר להשתתפותו בעבודת הדת הגדולה הערוכה בקהל ועדה היה רק ערך מדיני. והנה אם אמנם אלילי מצרים נחשבו כלם לטובי לבב ומלאי חנינה, בכל זאת הרבו מאד להשתחוות ולעבוד גם להאל הזועם ופועל רע – סיט, יען כי לפי אשר נמצא כתוב, כן בכתבי אנשים פרטים וכן בתעודות המחוברות מטעם קהל ועדה, אשר הגיעו אלינו מימים הקדמונים ההם, נדע כי אליו פנו כל העם, איש איש בדבר אשר ירא מפניו. רגש יראה ופחד המריץ את כל איש ואיש לכבד ולטַפח‏ את מיני בעלי החיים אשר נחשבו לקדושים במחוז שלטון סיט, יותר משאר מיני בעלי החיים הקדושים. רבה ועצומה מאד היתה האמונה בקסמים ולהטים; כי במקרים רבים נטל על המצרים להלחם עם הכחות הנעלמים. הם יחסו כל חלי ומדוה אל פעולת הרוחות הרעים, ולמטרת רפואתם השתמשו בלחשים והשבעות, ולזה נקראו אנשים מומחים במלאכת השבעת הרוחות, אשר קנו להם את חכמתם במקצע הזה ע"י חנוך ולמוד במשך זמן ארוך. לוח השנה היה מלא ימי אושר וימי אסון, ימים מסוגלים ובלתי מסוגלים לכל ענין וחפץ, והאמונה בקסמים וקמיעות התפשטה מאד בין כל פנות העם. אכן אמונות נבערות ומוזרות כאלה יכל נוכל למצוא גם בקרב עם, אשר הרגש הדתי השורר בקרבו התרומם עד המדרגה העליונה.

III. תקומת הנפש אחרי המות

מרבית ידיעותינו על אדות קדמוניות ארץ מצרים הגיעו אלינו על ידי הכתבים והרשימות אשר נאצרו בקברי המתים. אין לך עם בתבל, אשר הרבה לדאוג אל המתים, ואשר הרבה ככה לחשוב מחשבות על דבר עולם אחר מלבד עולמנו הגשמי, כמו המצרים. על החי נטל להכין את עצמו אל תקומתו העתידה אחרי המות, והמת גם הוא היה דורש מצאצאיו אחריו עבודה דתית מורכבת ומשולבת מיסודות שונים למטרת תקון נשמתו. אמנם במקצוע הזה של דת המצרים נגלה כח התפתחות עצומה עד מאד, והמקצע הזה הוא גלוי וידוע לנו ידיעה שלמה ומוחלטת יתר הרבה מכל המקצעות זולתו.

1. דרכי הקבורה ומנהגם עם המתים. התורה על דבר חיי הנפש אחרי המות החלה לצמוח בראשונה גם אצל המצרים מגזע האמונה בחיי הנצח המשותפת לכל העמים הקדמונים, כאשר בארנו בפרקים הקודמים. הנפש תוסיף לחיות ולהתקים גם אחרי מות הגויה; אחרי כן היא שבה אל גויתה, ועל כן היא מִתְענְיֵנֶת בכל מקרי הגויה ובכל אשר יעשה בה. לדאוג לשלום המתים – היא החובה הראשית המוטלת על החיים; על כן נטל על האדם לקחת אשה ולהוליד בנים, למען אשר ידאגו צאצאיו אחריו לשלומו וטובו בלכתו בדרך כל הארץ. מלבד החפצים השונים הנחוצים לצרכי הנפש, אשר יורידום יחד עם גויתו אל הקבר, יגישו לו כפעם בפעם מנחה וזבח. זאת היא אמונה קדמוניה כללית של כל העמים; אפס כי יתר הרבה מכל עמי הארץ נמשכו המצרים אחרי האמונה הזאת, ויצרפו אותה אל חיי־המעשה בכל דקדוקיה, יען כי הם האמינו אמונה שלמה, כי אחרי עבור שלשת אלפי שנים אחרי מותו ישוב האדם לתחיה חדשה; אז תשוב הנפש להתאחד עם גויתה, ויחד ישובו לאור באור החיים. על כן השתדלו לתת לגויה תקומה ארוכה לבל תתפרד ליסודותיה, בחנטם אותה למען תתקים בשלמות עם כל אבריה אחד לא נעדר – למען המציא להנפש את היכלת לשוב ולהשתמש בה באחרית הימים לכל צרכי החיים. את הגויה החנוטה התאמצו, כפי האפשרות, להעמיד במצב נכון, למען אשר לא תופרע מנוחתה עד אחרית הימים, ומטעם זה קראו המצרים למקום קבר איש “בית עולמים”⁷. ‏כמו כן נקבע במדה וקצב את אשר נחוץ להכניס למשמרת אל קבר המת, למען העניק לו די מחסורו עד העולם.

המקצע הזה של הדת המצרית עֻבד ונתברר במדה מרובה כזאת, עד כי אי אפשר היה לבלי תקבע עליו צורה מיוחדת, ולבלי יקבל‏ תכונה‏ מצוינת‏ במינה. ישנם המון שמות וכנוים הנועדים רק לחפץ חיי האדם אחרי מותו. כן הסכינו לאמר: זה הוא הלב, זאת היא הנפש, זה הוא צלו, וזה הצד הנאור שבו; אך כל אלה התאחדו יחד בעת המאוחרת, ויהיו לחלקים שונים בתורה עיונית אחת; נחוץ רק כי יתאחדו כל החלקים הכלולים בקרב האדם, ובשובו אל שלמות מצבו רק אז יוכל לשוב ולהתקים כשהיה. היסוד הראשי ‏אשר בתוך הרכבת האדם היא הצורה ובלשון גיפתית “קַה” המכוונת אל הנפש, או כפי מליצת חכמי המצרים “האח התאומים הרוחני של הגויה”, המשוטט תמיד בעולם ונלחם עם התלאות וההרפתקאות הפוגשות אותו במסעיו, ואליו יגישו המצרים מנחה וזבח. “קה” מצטרך למזון, ובכן יגישו אליו מנחה את הדברים הנחוצים לו; לו נחוצה עזרה מוסרית: עצה, תושיה, לקח טוב, להורות לו את הדרך הטובה, וגם את אלה ימציאו לו על ידי ציורים וכתבות החרותות על פני קירות קברו והארון אשר בו מושכבת גויתו החנוטה. הרשימות האלה תורינה לו את אשר עליו לעשות, את התפלה אשר יתפלל, ואת ההשבעות אשר ישביע, למען יצליח בכל דרכיו. ככל העמים הפרועים השקועים באמונות תפלות האמינו גם המצרים, כי היתרון והזכיות היתרות אשר לאיש על פי עשרו ומצבו מתקימים גם אחרי מותו, וכי יש לאל יד העשיר לעשות דבר מה, למען הגדיל את אשרו הנצחי יתר הרבה מן העני. גויות המלכים הושמו במערה בנויה מאבני סלע בתחתית פארי־העמודים, אשר משם לא תזוע עוד לנצח. בני מרום עם הארץ קברו את מתיהם בקברים חצובים בסלע מוצק, או בנוים בטירות מפוארות. לא כן העני, הוא הסתפק לחנוט את מתו בתחבולה היותר פשוטה⁸, לקברהו במעבה האדמה, ויחשוב את עצמו למאושר, אם רק עלתה בידו לקבור את מתו בארון יצוק כלו מחמר מוקשה מעשה רעפים, וכה הורד אל קברו מבלי גם אשר התפלל הכהן בעד נשמתו.

2. הנפש בעולם הנשמות בתחתיות הארץ. עוד בהעת הקדומה ההיא, אשר לפני ההיסטוריה, כבר היו האמונות והמנהגים בנוגע אל המתים – צמודים ומשולבים יחד עם העבודה הדתית לאליל השמש. אך זה הוא צעד נכבד מאד בערכו, אשר הוסיף עצמה ורוב אונים לאין קץ וגבול להתלהבותה של הדת ולכחה המוסרי.

המשורר האנגלי מילטון, אומר בשירו “ליקיד”:

אפס כי הדבר אשר היה להמשורר האנגלי רעיון פיוטי, דמיון נשא על אברות יצרי לב משורר, החזיון הזה עצמו היה להמצרים הקדמונים ליסוד מוסד לדעה דתית נשגבה ולאבן פנה לאחד מעקרי אמונתם – בפועל ממש. המצרי הקדמוני אשר בחר את השמש להיות לו לאלהים, הוא לא יֹאמר יחד‏ עם וָדְסְוָרְטְ בימי נעוריו:

כי אם בלבו חזקה הכרתו הפנימית, כי המקרה אשר יקרה את אלהיו, אשר אחרי רדתו מתחת לאופק הארץ לפאת ים, ואחרי עבור איזה תקופת חשך ואפלה, הוא שב להגיה את אורו שנית, יקרה גם אותו, והחזיון הזה היה לו כמבשר את תקופת השחר הנכונה לו אחרי מותו. – את הגויות החנוטות העבירו את הנילוס, ויקברון בעבר הנילוס מערבה, הארץ אשר נחשבה אצל המצרים לשערי העולם התחתון, מעון הנפשות, או כאשר נקרא בכתבי הקדש בשם “תחתיות ארץ”, למען שום קו מבדיל בין חיי השקט ובין גלגולי הנפשות אחרי המות. ויען כי הארץ הזאת מגדלת את הכפיר והשחל וכל חיתו טרף, לכן הפקידו את נשמת המת בידי האליל “אנוביס”, אליל אשר תארוהו בדמות אדם עם ראש שחל, והוא אשר יוביל את הנפש המופקדת על ידו במסלה חדשה נעלמת מעיני כל יושבי מרום, ויציגנה לפני האלים. העולם התחתון (תחתיות ארץ) מתחלק לחלקים שונים בדיוק גדול; מעבר האחד ירבצו בו כל מיני אסון ויגון ופגעים רעים, המסתעפים לסעיפים רבים המשתנים עד מאד זה מזה בתמונתם. ומעבר השני יסתופף בקרבו גם אושר רב, אשר גם אותו יוכל המת לרכוש לו, לוא רק ידע הוא, או אוהביו וצאצאיו אשר השאיר אחריו על פני הארץ, לחבל את התחבולות הראויות למען השיג אותו. שם ישָׁנוּ שנית חיי הארץ עם כל מעבדיהם ותענוגיהם, אבל שם החיים הם חיי נצח, לא ידעו כל מגור ופחד ולא ישיגם הקרץ.

תורת האמונה על דבר נפשות המתים הנלוות על אלהי השמש בדרך מסעו בעולם התחתון, החוסות תחת כנפיו, מוצאה מקדמות העתים; כבר ראינו את אחת מן התמונות הקדומות של התורה הזאה בהיותה קשורה אל האליל “רע”. אולם התורה הזאת התפמטה התפשטות קיצונית רק אז, אחרי אשר יחסוּ אותה אל האליל אזיריס. אזיריס נתקבל בקרב כל יושבי ארץ מצרים בתור אדון ושליט בעולם הנשמות בתחתיות הארץ, ורק אתו התרועעו כל ישני עפר. המצרים הרחיקו עוד ללכת בדרך אמונתם זאת, עד כי האמינו כי הנפש אחרי המות מתהפכת להיות לעצם אלהותו של אזיריס, והתמורה הזאת היא שלמה ומוחלטת, עד כי אין כל הבדל בינו ובינה; נפש המת מתהפכת ומתהוה לאזיריס, היא נקראת בשמו, עד כי בהכתבת החרותה על קבר המת נרשם “פלוני בן פלוני אזיריס”. ובכן הנה איזידה – אחותו, הרס – מגינו וכרוב הסוכך עליו, אנוביס – הכרוזא היוצא לפניו והמלוהו על דרכו. וכאשר תתענה הנפש בכל אשר יתענה אזיריס, כן היא עתידה להשתתף גם בנצחונו הגדול ובהתחיה היעודה לו באחד הימים.

3. ספר המתים. המצוין בין כל ספרי הספרות ‏המצרית העתיקה הוא ספר המאסף הכולל בקרבו קבוצת פרקים שונים, אשר רבים מהם עתיקים מאד לימים, המדברים על דבר נדודי הנפש בעולם הנשמות בתחתיות הארץ. הספר הזה מכונה בשם “סדר תפלות לשוכני קבר”, או “ספר הנדודים”, ובכלל הנהו ספר מורה דרך להנפש בימי נדודיה בעולם התחתון. בתוך יתר הדברים אוצר הספר הזה בקרבו לחשים והשבעות אשר כח קסם צרור בהם, ועל הנפש ללמוד אותם לאשורם ולהיות בקיאה בהם, כי בעזרתם יכל תוכל לההתגבר על כל הסכנות הכרוכות לרגליה ולעבור שלום בדרכה בעולם התחתון. כמו כן מבוארים שם דברי חפץ על דבר התחיה העתידה לבוא, איך תשתכלל הגויה וחלקיה השונים ישובו להתאחד יחד, איך תכיר הנפש את הרוחות אשר תפגוש על דרכה, ואיך תשיג אה חפצה, כי יפתחו לפניה כל השערים בכל מקום בואה; – זה הוא תכן הספר בכל פרקיו השונים; הצלחת מסע הנפש תלויה במדרגת בקיאותה בענינים האלה. הדברים הנכללים בתוך הספר הזה, תעודתם לא רק להורות את הדרך ולהמציא את הידיעות הדרושות, כי אם גם הם בעצמם הנם דברי נחוש וקסם, אשר בכחם להשבית את כל המעצורים ולפתוח את כל השערים, ולגדל ערכם נכון מאד לכל איש להיות בקיא בהם בעודנו בחיים. ולמען הקל על כח הזכרון לזכור את כל הדברים השונים לעת הצרך, נכתבו איזה פרקים ממנו על מגלת פפירוס או על יריעת בד, אשר הושמו יחד עם הגויה בארון בעת הקבורה, או כי נחרתו הדברים על קירוֹת הקבר. על כן הנה אין לך ספר אחד מהמון ספרי הספרות המצרית העתיקה, אשר נשארו לנו ממנו העתקות במספר רב כזה, כמספר ההעתקות אשר נשארו לנו מ"ספר המתים", באופן כי גליון אחד כולל בקרבו רק פרקים אחרים ממנו, והשני – איזה פרקים אחרים.

האמנם גורל האדם אחרי מותו תלוי רק בלהטים וקסמים? האמנם הדבר תלוי רק בזה, כמה נוסחאות של השבעות ופתגמי־קסם הוא יכול להעלות על זכרונו, או כמה מהם נרשמו למענו בכתב על ידי בני משפחתו? האמנם לא יתחולל בלב האדם רעיון מר על דבר חייו הרוחנים אחרי הקבר, האמנם לא ינקר השפק את מחו, אולי למרות כל ידיעותיו יחרץ משפטו כי איננו ראוי והגון לחיות חיי נצח יחד עם בני־אלמות? ספר המתים ברובו נתחבר בתקופה קדמוניה מאד, עת אשר האדם לפי מדרגת מצבו הדתי (הדת הקדמוניה הפיקה רק רוח ששון וצהלה ומבטח עוז בהכחות העליונים) לא הסתפק כלל ברחמי אלהיו אליו, והכרתו הפנימית חזקה בו – כי יכריע כל צר ואויב הנצב לשטן על דרכו רק בהיות נכונים בידו קסמים ולהטים, לא לב טהור ונפש זכה. אולם בפרקים אחדים של הספר הזה נשמע קולות אדירים מזה, ההוגים גם דעות נכונות ותכן נכבד. ישנו איזה נוסח של נחוּש, אשר בכחו להסיר את הכתמים מלב אזיריס, וכמו שישנן תחבולות שונות חיצוניות להטהר מכל עון ופשע, כן לא יחסרו גם אמצעים אשר פעולתם להשכיח עון. כפי המסופר בפרק קכ"ה מן הספר ההוא, נפש המת נכנסת אל תוך היכל מעון האמת, ושם תראֶה את פני האלים ואז תטהר מכל חטאותיה. היא נצבת למשפט לפני ארבעים ושנים שופטי מרום (מספרם לפי מספר המחוזות במדינה, כמו השתדל כל מחוז לשלוח את צירו אל הפרלמנט הזה אשר בעולם העליון), הנקראים אדוני האמת, אשר כל אחד מהם דורש למשפט בעד עון ידוע, ועליה להצטדק לפני כל אחד ואחד מהם, כי בימי חלדה פה על הארץ לא נאשמה באיזה חטא ועון הנכנסים בחוג שלטון משפטו. על הנפש להודות ולאמר: אנכי לא גנבתי, לא עשיתי חונף לאיש, לא גנבתי מרכוש הקדשים (הקנוים להיכלי האלילים), לא שתי יד אל מורדי מרד, לא חרפתי ולא גדפתי אלי מרום, לא מרטתי מן החיות הקדושות את צמרם, לא חללתי כבוד האלים, לא הבאתי דבת עבד רעה אל אדוניו, ועוד חטאים כמו אלה. אכן עוד לא הֶָתוה קו מגביל בין עונות מוסריים ובין עונות ופשעים נגד חוקי הדת ומנהגיה; החובות המוסריות הנזכרות בודוי הנפש הן נאמרות רק על דרך השלילה; הן מתגלות לנו בתור כבלים אשר תכליתם לאסור את ידי האדם מעשות איזו רעה, אך אינן חובות חיוביות, התרגשות הלב למעשי הטוב והחסד, הרגשות עדינות מלאות אהבה וחנינה. אבל עם כל זה האמת מכרחת אותנו להודות, כי אמנם נעשה פה צעד גדול לפנים, בהראות הדת המצרית לדעת, כי עין האלים צופיה לא רק על מנהגי הדת, כי אם גם על חובת הלבבות; ההשגחה העליונה דורשת למשפט גם בעד חובת כל איש ואיש ביחס אל העדה והחברה, ועיניה פקוחות גם על מחשבות לב כל איש פרטי. הננו רואים, כי האלים דורשים מאת האדם לא רק מנחה וזבח והגות רגשי כבוד לבעלי חיים קדושים, כי אם גם למלא את חובותיהם בתור אזרחים במדינה ובתור חברים בחברה האנושית; הם דורשים לזכוֹת את הלבבות, לבלי תטמאנה השפתים. הדבר הזה דומה כמו לו הגדנו, כי במצב נפש האדם ברגע מותו תלוי משפטו, אם להצדיקו ואם להרשיעהו: המצרים האמינו כי שם במרום ישקל לב האדם במאזנים לדעת את משקלו בערך אל האמת המוטלת בכף המאזנים השניה, והיה אם יקל לב האדם במשקלו מאד, הנה אז נבצרה ממנו לחיות ולהתקים עוד; אולם אם לאשרו יכריע הלב את כף המשקלת, אז יצדיקו את משפטו, והובילוהו בשמחות וגיל אל שדמות “אַאַלה”, משכן הנשמות המאושרות החוסות בצל כנפי אזיריס.

 

המסקנה    🔗

גם האמונה באחדות האל, אשר השתגשגה בארץ מצרים, גם התורה על דבר תקומת הנפש אחרי המות, שתיהן יחד עלולות היו, לפי דעתנו, להיות נשגבות מאד בתעודתן, להפוך את הדת המצרית לדת נאורה רוחנית זכה וצרופה, ולטהר אותה מכל סיגי הזיה ואמונה תפלה. אבל הנסיון המר הוכיח, כי שתיהן יחד לא הביאו את התוצאות הנשגבות האלה. תולדות דת המצרים בעת המאוחרת תורה לדעת כי במשך העת רבו ויעצמו הקסמים והנחושים ויהיו ליסוד גדול בהרכבת הדת, ויחד עם זה גברה מפלגת הכהנים, אשר כבשה תחת ידה את עבודת הדת המעשית הקשורה בקשר אמיץ בחיי הממלכה, – דבר אשר לא הסכינו הכהנים לפנים לעשות ככה. תורת הדת מסגלת לה יותר ויותר תכונה של אמונה באלהותו של העולם החמרי, או בחמריותה של האלהות (Panteismus), היא נעשית עכורה וחשוכה, חידות ורזי תעלומה הולכות הלוך והתרבות, וכל אלה מגדילים ומאדירים את השפעת הכהנים על העם ונותנים מקום לערמה ונכלים אין קץ. ומצד השני הנה הדת המעשית הנועדה בעד העם קולטת אל תוכה את היסודות המוזרים: קסמים וקמיעות ואצטגנינות (במובן מיוחד לדעת את גורל האדם בעתיד – Horoskopie) יותר ויותר; ואף כי המצב המוסרי של העם איננו יורד למטה מן המדרגה הגבוהה אשר עלה עליה בעת שלטון האלים המפיקים אור ונוגה, אבל רוחו כבר רפה ונחלש, הודות לתקף רגש הדת המתפתח על חשבון הרגש הלאומי ואהבת ארץ המולדת, עד כי אי אפשר היה עוד לתקן תקונים נכונים בתחום הדת ולחדש את רוח העם ודתו יחד.‏ קשה מאד להגביל ביחוד, איזה הם הנצוצות אשר נִתזו מן הדת המצרית, שהוסיפו לעמוד ולהתקים בארצות אחרות הנתונות בחוג השפעתה. חכמת המצרים והגות לבם בתחום הדת, ועם זה גם העתקה (אשר אמנם מדרגת דיוקה ידועה) מן הדעות והרעיונות אשר נקלטו ונתגשמו בה, חדרו בלי תפונה גם צפונה בארץ צור וצדון; וצור, כאשר עוד נראה, למען שכלל את דתה, שאבה חמר רב גם ממקור היונים. האגדה המצרית על דבר אזיריס כבר פרחה על אדמת ארץ יון עוד ימים רבים לפני בוא האלילים איזידה וסרפיס אל שערי רומה מלובשים בתמונתם המצרית המקורית, ולפי דעת חוקרים מלומדים הנה גם התורה היונית על דבר תקומת הנפש אחרי המות, כפי אשר נתבארה ונתבררה בתורת הרזים של הדת היונית – מוצאה ומולדתה מארץ מצרים. בעיני הרומאים והיונים נחשבה דת המצרים כדת המלאה חידות ותעלומות, עד כי היו נבוכים למצוא את פשר דעותיה השונות אשר הםתבכו בה לסבך גדול מלא נגודים והפכים, בעוד אשר בעיני הדורות האחרונים היא מוצגת למופת ולמשל בתור דת אשר לא שמרה את מוצא שפתיה למלאות את אשר הבטיחה, ואשר כשל כחה להכריע ולנצח את האמונות התפלות אשר השתרגו עליה ויחנקו ‏בה כל שאיפה מוסרית נעלה ומשובחת, ומפני תמרות העשן לא נראה אור המנורה.

ההזיות והאמונות התפלות אשר רבו ועצמו בארץ מצרים, לא רק כי המיתו כל מגמה ושאיפה מוסרית בתחום הדת, כי אם גם השביתו כל תנועה רוחנית, כל נצני החכמה והמדעים, אשר החלו לפרוח על אדמת חם בימי נעורי הממלכה, עד כי נשארה ממלכת מצרים באחרית ימיה חנוטה ומאובנת כלה כחנוטי מתיה הקבורים בקרב אדמתה. על כן הנה תהפוכות וחזיונות מתנגדים ימסכו בקרבנו רוח תמהון על כל צעד וצעד בארץ העתיקה הזאת: מלאכת מחשבת נפלאה, מעללי עוז בחכמת הבניה והגזרה מעבר מזה, ובערות והזיות, קסמים וניחושים אשר אין בכל העמים דוגמתם מעבר מזה.

המאמר הגדול אשר חבר הפרופיסור ברוגש־פאשא פקיד המוזֵאום בעיר גיזֶה במצרים על הענין הזה, מציג לפנינו תמונה משוכללת של הבערות והריקנות המדעית אשר השתררו בארץ מצרים, וביחוד בתקופות האחרונות בתולדות ימיה. “כפי הנודע – אומר החכם הנזכר – הגו כל עמי קדם רגשי כבוד ויקר להמצרים בעד חכמתם, עד כי לפי המסורה נסעו גם פלוסופי יון המהוללים כמו סָלָן, אפלטון ופתגורוס וכדומה להם, ארצה מצרים להקשיב לקח מפי כהני מצרים המהוללים בחכמתם”.

וכפי המסורה המקובלת אצל היונים, השגיבה גם האגדה העברית את חכמת המצרים ותבונתם, עד כי עטרה בהן את קדקד אחד מבחירי החברה האנושית, את המחוקק הגדול משה איש האלהים, ותאלצהו לשאוב את חכמתו הבולטת מכל אמריו – ממקור חכמי מצרים. כן נתעה גם הפלוסוף היהודי הקדמוני ידידיה האלכסנדרוני בספרו “חיי משה” לאמר, כי מחוקקנו למד בבית פרעה מפי חכמי מצרים את כל החכמות והידיעות ויבוא עד תכונתן בשלמות יתרה הרבה על חכמי מצרים כפי רוח האלהים אשר נוססה בו (עיין בספר עץ הדעת להד"ר רובין). וביחוד ‏הרחיקו ללכת בדרך הזה החוקרים מבני עמנו בדור האחרון, אשר תשוקת הבקרת דחפתם לבלי יחס לתורת משה מקוריות ועמידה ברשות עצמה, והנם מתאמצים למצוא את הבינה הנשגבה הכלולה בה בבתי המדרש של חכמי מצרים, בעוד אשר לפי דעתנו הרכוש הגדול אשר שאלו אבותינו מיושבי אדמת חם הן הן הנקודות הכהות הנראות ככתמי אפל על פני מאור תורתנו, המזהרת באור גדול מקורי השופע מגאון רוחו של העם העברי.

הנטיה לכפירה והכחשה במסרות הקדומות, כל עוד לא נמצאו מופתים חזקים להוכיח את אמתותן, אשר הטביעה את חתמתה על אחרית המאה התשע עשרה, היא אחזה גם את הח' ברוגש ותסיתהו לא רק להטיל ספק במסע פלוסופי יון למצרים למטרה למודית, כי אם גם – להסתפק בחכמת המצרים עצמם. והנה הוא פונה אל כל נבוני דבר בשאלתו: במה היתה חכמת המצרים גדולה? ולוא היתה כזאת באמת, כי אז – לפי דעתו – הלא ראויה היתה להתפתח על אחת שבע במרחבי עתותי ‏ההיסטוריה הארוכה של המצרים, מימי המלך מנֶס אשר חי לכל הדעות לא יאוחר משלשת אלפים שנה לפני ספה"נ.

“אם חטאתי במשפטי – אומר הח' ברוגש – ישא נא אֵל לעוני, אך לבי נוטה לחשוב את היונים הקדמונים לכוזבים, אם לא לכסילים, אשר חסר להם השכל הבריא למען הכיר את החכמה המדומה של המצרים לחזיון שוא וריק בלי כל תכן. אולי ישתוממו הקוראים על משפטי זה; אולי הבין לא יוכלו, איך זה איש כמוני, אשר הקדיש את עצמו ביחוד לחקירת קדמוניות מצרים יוכל להנְהות אחרי נטיתו הפרטית ולהכחיש או גם להקטין את תהלת חכמת המצרים, אשר אמנם נתאשרה על פי עדותם של הדורות הקדמונים. אבל אנכי על דעתי אעמוד, ומטעם פשוט מאד: בתקופת חמשים השנים אשר בליתי בעבודתי הרוחנית לברר וללבן את הכתבות והמגלות אשר שרדו אלינו מן המצרים הקדמונים, עוד לא אנה המקרה לידי, אף לא פעם אחת, איזו רשימה אשר יוכרו בה עקבות ענין למודי וחפץ מדעי”.

והמשפט הקשה הזה הולך ומתאמת יותר ויותר, לפי דברי הח' ברוגש, כל אשר תתעשר ידיעתנו בתעלומות רזי הספרות המצרית הקדמוניה. מראשית המאה התשע עשרה, עת הובאה המצבה הידועה מרוזֶט (1802) אל המוזאום הבריטי, והכתבת הרשומה עליה נתבררה לנכון ע"י החכמים יונג ושמפליאן, עד כי על ידה למדו חכמי אירופה את כתב ההֵירוגליפים ואת השפה הגיפטית הקגומה, מני אז נתבררו ונתלבנו רשימות ומגלות פפירוס למאות ולאלפים, אשר גלו לפני חכמי דורנו את עולמם של המצרים הפנימי והחיצוני בכל פנותיהם, ואחרי הסתכלות נכונה הם באים לידים מסקנה, כי לחכמה האמתית, לפי מובנה שהיא מובנת לנו היום, לא נמצא כל מקום בקרב המצרים הקדמונים. למרות התשוקה הגדולה אשר התנוססה בלב המצרים לרשום רשימות ולציר ציורים במכחול וצבעים על פני מצבות האבן, קירות הארמונות, יריעות בד ועלי פפירוס, ועל כל דבר אשר לו שטח חלק ופנוי, הנה הגיעו אלינו רשימותיהם וספרותם ריקות ונבובות מכל תכן נכבד וענין מדעי.

“איזו השקפות על דרכי הטבע, אשר נראה אצל המצרים – יאמר ה' ברוגש – או הסתכלותם בחייהם הרוחנים, אינם יכולים להתחשב לעניני מדע, כי דברים כאלה עולים על לב האדם בלי משים ובלי כל עיון עמוק מצדו, ואינם נוגעים אל הסבות העקריות המסבבות את החזיון המתגלה לעין. למשל, חזיון עלות הנילוס על גדותיו ביום אחד קבוע בכל שנה ושנה, הוא יוכל להיות קצוב ונקבע רק על ידי הנסיון; ידיעת החזיון הזה לאשורו איננה נכללת בחשבון המדעים; רק אז היה אפשר לנו לחשוב אה השאלה כמיוסדת על יסוד מדעי, לוא עלתה בידי בעליה לבאר את הנסבה הטבעית האמתית המסבבת את עלית מי הנילוס על גדותיו בזמן ידוע בשנה”.

אכן חסרון ידיעה כזאת הכריח את המצרים ליחס להנילוס כח עליון המגיע אליו מחוץ לגבול הטבע, עד כי נקדש נחל מצרים בעיני יושבי הארץ, ויהי כאחד מאלילי הארץ לקדושה ולכבוד. ככה העשירה העניות המדעית את מקדש האלים (Panteon) המצרי באלים טבעים רבים (כלומר מיוסדים על כחות הטבע), אשר נעשו לאלים אצל המצרים רק מפני קצר דעתם במערכת הטבע והחוקים השוררים בה.

אולם במקום המדעים, אשר לא נקלטו שרשיהם על אדמת חם, השהגשגה שם חכמת קוסמי קסמים ומנחשים וידעונים, אם רק נוכל לקרוא להבלים והזיות כאלה בשם חכמה. המצרים כבדו והעריצו כל הזיה ומקסם שוא, וירוממום וינשאום למעלה מכל עניני השכל והרוח; והחכמה המצרית הזאת גדלה ועצמה ותמלא את כל ספרי הספרות של המצרים ואת הריקנות המוחלטת אשר בקרבה. חכמת־הקסמים נחשבה בעיני המצרי כתמצית חכמת אלהים נשגבה, כתרופה כללית לכל נגעי בני האדם וכמקור ישע למלא את כל צרכי החיים ותביעתם; וכפי אשר עוררה את הכחות הנעלמים לצאת לישע בני האדם החיים על פני הארץ, כן גם רב כחה לתת שארית ותקומה לנפשות המתים, להשיב לתחיה את הנפש בכח לחשים, להטים ומבטאי־קסם ידועים.

וכיקרת ערך חכמת הקסמים על פי תעודתה, כן גם גדל כבודה על פי יחשה ומולדתה. המצרים, אשר יעדו לכל ענין וחפץ על הארץ אליל מיוחד, יִחדו אלילים אדירים גם לחכמת הקסמים, אשר לפי אמונתם הם המציאוה בראשיתה, הם הורידוה ארצה וימסרו אותה בתור סוד תעלומה לחכמי נסתרות, והם השולטים על פעולתה. האליל “טָט” והאלילה “איזידה” הם אשר נחשבו לאדוני חכמת הקסמים, והם הפליאו לעשות בלהטיהם, אשר עקרם ויסודם שמות קדושים ומבטאים ידועים, שבהם צרור כח קסם אדיר. פעולת השמות האלה משתרעת בכל סעיפי החיים הטבעים והמוסרים, וביחוד רב כחם להסיר כל אסון ואיד מעל בל בני תמותה, עת אשר סכנה מרחפת על ראשם, כמו, למשל, עקיצת נחש, שן חיות טרף, כל חלי וכל נגע.

השמות הקדושים ומבטאי הקסם נמסרו מפי האליל “טט” ליושבי עמק הנילוס, ויכתבו לזכרון בספרי הקדש אשר להמצרים ויונחו למשמרת בידי הכהנים. חכמת הקסמים אשר הורדה על ידי האלים משמים ארצה, היא כמעט גלויה וידועה לנו כעת על פי הרשימות הרבות שהגיעו אלינו, מהן חרותות על פני מצבות הזכרון, ומהן אשר נשמרו במגלות פפירוס. זאת חכמת הקסמים, אשר נקדשה מאד בעיני המצרים, כוללת בקרבה לפעמים דברים מוזרים ובלתי מובנים, עד כי נלאו כל חכמי לב למצוא את החידות והרזים הרמוזים בם. במרבית המקרים נמצאים ספרים שלמים כעין קובצי מבטאי קסם, השבעות ולחשים, אשר בהם השתמשו הידעונים המצרים לרופאות כל פצע ומחלה, להורות להמתים את הדרך המוביל אל שער השמים, לנצור את המתים לבל יתנפלו עליהם שדי שחת או חיתו טרף, לבל ישחיתו בהם ולבל ירעו.

הננו להביא פה לדוגמה אחרים מהמון פתגמי הקסם, הלחשים וההשבעות, אשר נמצאו בתוך הכתבות הרשומות על פני קירות חמשת פארי־העמודים, אשר הוקמו לכבוד המלכים ילידי משפחות המלוכה החמישית והששית (2500 לפני ספה"נ). השבעות כאלה אינן עולות בערכן על ההשבעות שמשתמשים בהן העמים הפראים באפריקה. ביחוד מענינות אותנו ההשבעות הרשומות על מצבת הזכרון המוקמת לכבוד המלך “אָנָס”:

ועוד יֵאָמֵר במקום אחר:

ועוד נאמר:

מי ימצא את המפתח להבלים כאלה? ומי יגיד אפוא פשר להטי חרטומי מצרים והזיותיה? ומה מאד יפלא בעינינו, כי הבלים כאלה וכדומה להם לבבוּ מאד את יושבי אדמת חם, עד כי הפתגמים האלה נכפלים ונשנים בכל הכתבות החרותות על פני יתר פארי־העמודים ומגלות הפפירוס, וכנחלה יקרה עברו מדור אל דור אלפי שנים, להטים ופתגמי קסם אלה נתנו לבעליהם – לחרטומי מצרים הבקיאים בהם – גדולה ועוז, עד כי על פיהם התרוממו למעלת כהני הדת וישלטו שלטת בדעת הקהל.

חכמת הקסמים, תמצית הבינה הנשגבה וחקרי הלב של חרטומי ‏מצרים, התגלגלה בהקופת אלפי שנים בתוך זרם ההיסטוריה המצרית, ותהי נחלת דור ודור, עד אשר הגיעה אל התקופה החדשה, ראשית צמיחת דת הנוצרית, וגם אז לא בא הקץ לה, רק כי התעטפה בתמונה אחרת ותתמזג עם יסודות אחרים, לפי תנאי הזמן ותכונת יושבי הארץ; כי אז קלטה אל תוכה שמות זרים משפת בני נכר אשר התאזרחו אז בארץ מצרים, וביחוד שמות עצם פרטים לקוחים משפת היונים, העברים והכושים. על כן לא חזון יקר הוא למצוא ברשימות הקסמים שנתחברו בעת ההיא את השמות “משה”, “יה”, “צבאות” ועוד כאלה, אשר השתמשו בהם הקוסמים ביחסם אליהם כח קסם טמיר ונעלם. ועם זה יחד החלו אז להעתיק את פתגמי הקסם משפת המצרית העתיקה לשפת העם הבלולה מערב שפות שונות, ובתמונה כזאת הגיעו אלינו רשימות רבות ושונות.

בין המון הרשימות האלה מצטינת, גם בכמות גם באיכות, מגלת הפפירוס הגדולה הקרועה לשני קרעים, אשר ראשיתה שמורה בבית המוּזֶאום הבריטי בלונדון, ואחריתה בהמוּזאום המצרי בעיר ליידן. המגלה הואת מוצאה מן המאה השניה לספה"נ, ונקראת “מגלת הידעונים” (gnostischer Papirus), על שם הכתה הנוצרית הידועה בשם “ידעונים” שקמה בראשית התקופה הנוצרית, אשר ערבבה את יסודות הדת הנוצרית עם השקפות פלוסופיות ואגדות מיתולוגיות יחד, ותערוך לה שיטה דתית מיוחדת פרועה ומצוינת לרוע; כי לפי ההשערה יש יחס וקשר לתכן המגלה הזאת עם תורת הידעונים. תעודת המגלה הזאת היא להורות לבני הדור החדש את דרכי חכמת הקסמים הקדמוניה אחרי אשר נשכחה בשטף העת, והיא כוללת בקרבה פנינים יקרים מן החכמה העתיקה הזאת, אספת תחבולות קסם מפליאות מבוארות בשפה ברורה ונרחבה, בלי סודות ורמזים, כמו חפץ מחברה להפיץ את חכמתו ולעשותה לקנין לכל העם. מגלת הידעונים כוללת בקרבה תרופות למחלות שונות, תחבולות קסם לעורר בלב איש רגש ידידות או רגשות איבה, וכמו כן פתגמי קסם לעורר את האלים להדרש להקוסם ולענות אותו על כל שאלותיו. אמנם בקרב רשימות התרופות היעודות למחלות שונות ישנן גם כאלה המיוסדות על בסיס טבעי, והן נכונות מאד גם מנקודת המבט של חכמת הרפואה; אפס כי גם הן צמודות יחד עם פתגמי קסם וניחושים, אשר בלעדם לא היה מניע המצרי את ידיו ואת רגליו.

החכם ברוגש מביא לדוגמה את נוסח־ההשבעה הקבוע להשביע את האלים. הקוסם פונה אל האליל אנוביס ושופך לפניו שיחו, לאמר:

“אנוביס מלך השחת! סורה נא מתוך החשכה! שלח נא לי אורך בשאתי את השבעתי הפעם, יען אני עבדך הָנוּס בן אזיריס, אחד הבנים התאומים אשר ילדה לו איזידה, הבן האהוב לאמו האלילה, והשואף אל אביו אזיריס האל הטוב והמטיב”.

“אנוביס מלך השחת! סורה נא מתוך החשכה! שלח נא לי אורך! היום הזה הנני נכון להשביע את השבעתי פה, שלום יהיה לי ושלום גם להאיש אשר למענו באתי הלום הפעם להשביע את השבעתי, עדי יופיעו האלים לענות אותי מענה נכון בלי ערמה ומרמה על כל שאלותי אשר אציע לפניהם”.

“קומה נא אנוביס, אלהי הנעורים, הופיעה נא לקראתי הפעם, והביאה נא אלי את אלילי העיר הזאת יחד עם האל העונה לקוראיו ביום הזה, למען ענותו לי על שאלתי” (תשע פעמים).

אחרי כן יֵאָמֵר:

“פקח עיניך, הבט אל האור, קראהו אליך, ואמרת כדברים האלה: ברוך אתה האור המופיע, האור המאיר, האור העולה ומשתגשג! אתה האור המאיר בחוץ בואה נא הלום! – את הדברים האלה תכפיל תשע פעמים עד אשר יחל האור להתגדל ואנוביס בוא יבוא. והיה בבוא אנוביס ובהרָאותו אליך, שאל נא לשלומו ואמרת אליו: “קומה נא וצא, והביאה נא אלי את אלילי העיר או הכפר הזה”. עד מהרה יצא אנוביס והביא את האלים. אז תמהר ותגד לאנוביס לאמר: “הביאה נא שלחן בעד האלים למען שבתם אליו”. כשבת האלים אל השלחן תגיד לאנוביס: “הביאה נא חמת מים וצמד ככרי לחם”. אנוביס יושיט להאלים לחם ומים כחפץ לבם, אחרי כן תאמר לאנוביס: “ענני נא היום הזה”. והיה אם ימנע מעשות חפצך ואמרת “האל העונה לי הוא יושיעני והגיד לי, מה שמו?” וכאשר יתודע אליך בשמו – מהרה ושאל את שאלתך”.

ההשבעות נעשו על ידי הקוסם לבדו, או כי לקחו אליו גם נער קטן תמים־לב והוא היה כמתוך בין הקוסם ובין האלים. הנער הובא במצב היפּנוטי על ידי פקיחת העינים ועצימתם, כפי הנהוג גם אצל בעלי ההיפנוטיות היום. ההשבעות נעשו לאור מנורה חדשה אשר אין בה עופרת. הקוסם התיצב על תיבת עץ חדשה, ואת הנער הושיב על התבה השניה לפני המנורה, ואז השמיע הקוסם מעל לראש הנער שמות קדושים ופתגמי קסם אשר אין איש יודע פשרם, והם נאמרו ונשנו משלש עד תשע פעמים. כל זה נעשה לעת עלות השחר.

המגלה אשר לפנינו כוללת בקרבה גם תחבולות קסם איך להשביע את השמש והירח. “ברצותך להשביע את הירח – כן יֵאָמֵר שם – אז עליך להטהר ולצום שלשה ימים. אחרי כן תמשח את עיניך במשחת חומצת־הכסף (Лянись), וישבת במקום גבוה, על ראש גג ביתך, וענית ואמרת את השמות הקדושים האלה: מַקס, אַמונסַקס, אַברַפַקס, ועוד תוסיף לאמר: “שמעני נא, הירח, אתה הגדול בין כוכבי השמים, אשר אתה חוללתם וילדתם, בואה נא אלי על פי דברי והגָלה אלי”. כה תכפיל דבריך שבע או תשע פעמים, עד אשר יופיע הירח לדבר אתך מן השמים”. – דומה לזה ישנו גם נוסח קבוע למען השביע את השמש.

כן ישנה גם השבעה קבועה להרחיק מבני האדם שדים ומזיקים לבל ירעו להם, וזה סדרה: “אל נא תרדפני פה ושם! אנכי הנני פַפִיפֶטוּא מֶטוּבנֶס, אנכי אשא את קבר אזיריס, והנני נכון להציגו בעיר אבידוס, למען קבר אותו בשדה הקברות “אַלקְחַה”. אם חפץ אתה להאבק אתי, כי אז אשליכהו ארצה” (אמור שבע פעמים).

מלבד כל אלה נמצאו שם נוסחאות שונות לקמיעות המועילות לדברים רבים, לרפא איזה מחלות, להסיר את כאב הרגל וכדומה. הקמיעות נכתבו על לוח של זהב או של עפרת, נתפרו בעור של צבי והושמו על מקום הכאב. כמו כן נמצא נוסח אחד לקמיע, אשר תעודתה להראות לבעליה חלומות בלילה כפי רצונו…

__________

“זועה תאחזנו – יאמר הח' ברוגש – בהעלותנו על לבנו את הרעיון, כי הספרות ההירוגליפית, אשר שרדה אלינו ונתבררה לנו לאמתותה, היא היא כל פרי מחשבות לב העם המצרי, קציר חכמתו שנתבכרה אחרי תקופת אלפי שנים, שנות עבודת הרעיון והמח של העם כלו, אשר שקד לנצור את רכושו הרוחני, וימסרהו מדור לדור כחמדה גנוזה נחלת אבות!”

“צר לנו מאד – מסים הח' הנז' – כי במשך דורות רבים, טרם עוד השיגה ידנו לקרוא את הרשום בכתב ההירוגליפים, נתעו חכמי כל דור ודור להאמין בחכמת המצרים הנשגבה, וישגו שגגה גסה כזאת. עתה הנה במדה אשר ירבו חוקרינו לקרא ולדעת את תכן הספרות העתיקה של המצרים שנה שנה, בה במדה תכהה כתרת האור אשר כתרה את קדקד יישבי אדמת חם במשך אלפי שנה, – עד כי לאט לאט נחדל מהתענין בהכתבות והרשימות העתיקות שלהם, אשר גם הן וגם תכנן מהבל המה יחד”…

אכן ראוים הדברים לשום אליהם לב. עתה הנה בדעתנו את אפסותה של חכמת־מצרים המדומה, נדע להוקיר את ערך ספרות ישראל העתיקה, את חכמתה המקורית ואת השקפותיה הנאורות והנכוחות.