יֵשׁ לִי אִשָּׁה וּסְפָרִים, שְׁלוֹשָׁה חֲדָרִים וּמִסְדְּרוֹן,

שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת; הָאַחַת נִשְׁקֶפֶת אֶל פְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

הַשְּׁנִיָּה מוּל הַר הַצּוֹפִים, כִּפָּה וּמִגְדָּל, חוּג שָׁמַיִם.

אִשְׁתִּי מְנַגְּנָה בַכִּנּוֹר וְעֶצֶב טָמִיר לָהּ בַּטּוֹן.

בַּנֶּשֶׁף אֵשֵׁב וְאֶכְתֹּב. בַּבֹּקֶר אָהַבְתִּי לִישֹׁן.

יֵשׁ פְּנָאי. הֶחָנוּת מַקִּיפָה. הַגְּשָׁמִים מַסְפִּיקִים אֶת הַמַּיִם.

יֵשׁ תִּקְוָה לְמִשְׂרָה שֶׁל מוֹרֶה. לַמִּשְׂרָד כְּבָר נִקְרֵאתִי פַעֲמַיִם,

וָלֹא הִיא… דָּאֵב הַמַּזְכִּיר, אַךְ דְּבָרָיו רוֹעֲפִים בִּטָּחוֹן.

וּבְעֶצֶם לֹא בַּנְתִּי זֶה כְּבָר: לְשֵׁם מַה אֲנִי נָע פֹה וְחַי?

מַה בֶּצַע לַיּוֹם כִּי יֻלָּד, מַה לַּיְלָה יָבִיא לִי עוֹד שַׁי –

וּמִשְׂחַק הָאָדָם כֹּה תָפֵל וְעוֹלָם וּמְלֹאוֹ כֹה רֵיקָן…?

לוּלֵא מֶבָּטֵךְ הַנֶּעֱלָם הַמְמַלֵּא אֶת חַיַּי כְּעָסִיס

כָּבֵד וּמְשַׁכֵּר וּמַתְהִים, הַנִּשְׁקָף בְּפָנַי מִתּוֹךְ רִיס

כָּל הַיֵּשׁ הַמַּקִּיף פֹּה אוֹתִי, אֶבֶן אָדָם וְאִילָן.